"הלחם האפוי למחצה שרף לנו את הידיים והגב": סיון רהב מאיר בסיפור מרגש ליום השואה הבינלאומי

צמד המילים "לא טוב" מופיע פעמיים בלבד בתורה. בפעם הראשונה זה קורה בפרשת בראשית: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". המילים האלה נאמרות רגע לפני שאדם פוגש את חווה. הרווקות, הזוגיות, הבדידות והרצון בקשר – כל אלה מעסיקים את כולנו עד היום.

הפעם השנייה מופיעה בפרשה שקראנו בשבת. יתרו רואה את משה לוקח על כתפיו משימות רבות, עובד מבוקר עד ערב, ולכן אומר לו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹושֶׂה". כלומר: אתה צריך לחלוק את המלאכה עם עוד אנשים, להיעזר, להאציל סמכויות. גם כאן יתרו בעצם מכריז: לא טוב היות האדם לבדו. לא טוב לעבוד רק לבד, בלי שותפים.

בדידות מוגזמת ואינדיבידואליזם מוגזם הן חלק מהבעיות של תקופתנו. שנזכה ללמוד את שני הלקחים האלה, ולהפוך את ה"לא טוב" בחיינו ל"טוב". שבוע טוב.

קצר זה לאו דווקא שטחי

אומרים שבימינו צריך לדבר קצר, קליט ומהר. השבוע לפני 163 שנים נפטר הרב מנחם מנדל מקוצק, מנהיג שנודע במשפטים החריפים והנוקבים שלו. הרבה לפני הסטוריז והציוצים הוא העביר מסרים בצורה מתומצתת מאוד. הנה כמה פנינים שאמר, שמוכיחות שקצר – זה לאו דווקא שטחי:

"השתיקה – היא היפה שבקולות".

"כל דבר בעולם אפשר לחקות חוץ מאמת, כי אמת מעושה – היא כבר לא אמת".

"היכן מצוי אלוקים? בכל מקום שבו נותנים לו להיכנס".

"לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים שדרכיו מובנות לשכלו של כל ילוד-אישה".

"אני רוצה שהתלמידים שלי לא יחטאו, לא כי אסור לחטוא – אלא כי הם יהיו כל כך עסוקים שלא יהיה להם זמן לחטוא".

"אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".

"עיקר החטא הוא לא החטא עצמו. העובדה שהאדם אינו מאמין ביכולת לתקן ולעשות תשובה – היא החטא הכי גדול".

"אין דבר יותר שלם מלב שבור".

לזכרו.

מה משדרים לילדות

השתתפתי השבוע בכנס שליחות חב"ד, שנערך בזום. הנה סיפור שסיפרתי שם: במקביל לכנס הגדול בזום עבור השליחות, נערך גם כנס וירטואלי לילדות של השליחים, מכל העולם. המנחה דיבר שם השבוע בהתרגשות והחמיא לבנות שגרות רחוק ומתמודדות עם קשיים ועם סיטואציות לא פשוטות בחיים.

הרב דובי הניג, שליח חב"ד בסין, היה בבית כששתי הבנות שלו התחברו לכנס. פתאום חני בת ה-9 ומוסיה בת ה-7 הסתובבו אליו מהמחשב ואמרו: "אבא, מספרים לנו פה שיש ילדות של שליחים שממש קשה להן, הן חיות במסירות נפש בתנאים לא קלים... כל הכבוד להן, הן ממש צדיקות".

הרב הניג נדהם. הילדות שלו חיות בעיר צ'נגדו במחוז סצ'ואן שבמערב סין, בלי ילדים יהודים בגילן ועם בית ספר אינטרנטי בלבד. וכאילו לא מספיק מאתגר שם, הן גם חיות תחת מגבלות הקורונה המחמירות של סין. כל יציאה מהמדינה דורשת בידוד ממשלתי של שלושה שבועות כשחוזרים, ולכן הן לא פגשו את המשפחה המורחבת כבר שנתיים.

ובכל זאת, כשמדברים על ילדות שקשה להן, הן אפילו לא מדמיינות שמדברים עליהן. הן לא קולטות שהכוונה היא להחמיא להן. טוב להן וכיף להן, והן חיות בתחושה של משמעות, שליחות ושמחה. ההורים שלהן לא משדרים תחושה של מסכנות, אלא תחושה של זכות.

מאז ששמעתי את הסיפור המקסים הזה, אני תוהה מה המסר לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל תחומי החיים.

שלג!

אז החל מאתמול נראה שכולם מתחילים לחכות לשלג בישראל, והיום הוא גם הגיע. ילדים וגם מבוגרים ציפו ללבן-לבן הזה בהתרגשות. זו הזדמנות להיזכר בשני פסוקים שעוסקים בשלג, ובמשמעות שלו לגבינו:

• אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ - בפסוק הזה הנביא ישעיהו מסביר שהחטאים הם כמו שני, כלומר כמו בד אדום, אבל הם יכולים להלבין כמו שלג צח ובוהק. זה אפשרי, יש תיקון בחיים. גם אם המצב נראה קשה ומייאש, אפשר להיטהר, להתחיל מחדש, בדף לבן וחלק כמו שלג.
• לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים - הפסוק הזה הוא חלק מ"אשת חיל", השיר ששרים בליל שבת לאם המשפחה. היא לא מפחדת מקרירות השלג שמשתולל בחוץ, כי כל אחד מבני ביתה לבוש שני (בד אדום) שמחמם אותו היטב. פרשנינו מסבירים שהכוונה אינה רק לבגד פיזי. מול הרוחות הסוערות שבחוץ, אשת החיל נותנת מעטפת של ביתיות, חום ואהבה, ונותנת לילדים כלים להתמודד עם האתגרים והסופות של החיים. נדמה לי שהשנה הפסוק הזה מתאר הרבה מאוד אימהות.

שלג נעים.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

סיפור ליום השואה הבינלאומי

היום מצוין יום השואה הבינלאומי. יונתן סטביסקי, תלמיד כיתה ג' בבית ספר "הבאר" בירושלים, התבקש בימים אלה לכתוב לדף הקשר הכיתתי על פרשת השבוע. נדמה לי שביום כזה לא רק כיתה ג' צריכה לשמוע את הסיפור שכתב.

"הפרשות האחרונות מתארות את יציאת מצרים ואת הציווי לאכול מצות. מדי שנה מסביב לשולחן ליל הסדר, מספרים במשפחתנו גם סיפור יציאת מצרים אישי: הסיפור של סבא רבא שלי, יוסף זלמן קליינמן ז"ל, ניצול שואה מאושוויץ, שהיה עד במשפט אייכמן. וכך הוא סיפר: ב-18 במאי 1944 הכריזו בגטו שלמחרת חייבים כל תושבי הרחוב שלנו לפנות את המקום. יכולנו לקחת רק מה שהתרמיל והמזוודות הכילו. אמא אספה קמח וכל המשפחות החלו באפיית לחם שיספיק לדרך הארוכה שאליה יוצאים. במשך כל הלילה הפעלנו את התנור, והתור שלנו להכניס לתוכו את הבצק הגיע רק לפנות בוקר.

"עם שחר, כעשר דקות אחרי שהכנסנו את הבצק לתנור, הגיעה פקודה שעל כולם לצאת מיד מן הבית וללכת לכיוון חצר בית הכנסת, שהיה מחוץ לגטו. הלחם שלנו עוד לא נאפה. דחינו את יציאתנו בכמה דקות וקיווינו שהוא יאפה בינתיים, אך הצעקות מבחוץ גברו. הוצאנו את כיכרות הלחם האפויות למחצה מן התנור, הן היו לוהטות וממש שרפו לנו את הידיים. אמא דחפה לכל אחד כיכר לחם חמה אחת לתוך התרמיל. מבעד לתרמיל שרף לנו הלחם את הגב, ובאמצע הדרך לא יכולנו לסבול עוד. נעצרנו, הוצאנו את הלחם מתרמיל הגב שאדי החום עלו ממנו, והעברנו אותו לתרמיל היד. היה זה מעמד בלתי נשכח. בכל פעם שלומדים בתורה על ליל הסדר הראשון, ועל בצקם של בני ישראל שלא הספיק אפילו להחמיץ, אני מספר לילדי ולנכדי את קורותי"...

זה לא הסיפור של יונתן וסבא שלו ז"ל, אלא הסיפור הגדול של כולנו. מול אנטישמיות והכחשת שואה, צריך פשוט לספר אותו: אלפי שנים אחרי שאבותינו הכינו מצות במצרים, וכשמונים שנה אחרי שיוסף קליינמן אפה לחם בחיפזון בשואה, יונתן סיפר את הסיפור לחבריו לכיתה ג', בירושלים.