גם אתם מתגעגעים לתמימות של שנות השמונים?

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר ויותר לתמימות של שנות השמונים. לכאורה, זה היה עשור מזעזע עם מוזיקה מזעזעת, אופנה מזעזעת ואווירת חדשנות שהיום נראית כמו הדבר הכי מיושן בעולם, אבל בכל זאת, היה אז קסם.

בפרספקטיבה לאחור, נדמה לי שהתחלנו לאבד את התמימות בתחילת שנות התשעים, בעיקר כשהשידורים המסחריים פרצו לחיינו. פעימה נוספת אירעה כשהאינטרנט צבר תאוצה, ואחת נוספת - עם עידן הסמארטפונים. העולם הולך ודוהר למקום של חוסר תמימות, מתירנות נוטלת רסן, ואם אני מרחם על הדור שלי שנאלץ להתמודד עם נוער מתבגר לא פשוט בכלל, אני מרחם עוד יותר על המתבגרים של היום, שיאלצו להתמודד בעוד 20 שנים עם נוער שאני לא רוצה אפילו לדמיין את האתגרים שהוא יציב להוריו.

שנות השמונים היו כנראה העשור האחרון שבו היה אפשר ממש למשש את הקסם באוויר. ראש הממשלה היה יצחק שמיר האפרורי, קריינים דיברו עם ח' וע' בלבד, והעיתונים היומיים הודפסו בשחור-לבן בלבד. במכולות השכונתיות הקטנות היה ריח מענג של לחם אחיד פשוט (רעיון לסטארט אפ: בושם בניחוח מדפי הלחם האחיד). במקום 90 סוגי מעדנים היה אפשר למצוא כמעט רק דני פשוט אך טעים להפליא, ואפילו למקופלת היה טעם אחר, אמיתי ופירורי הרבה יותר. לאפרסק היה טעם של אפרסק, ולא של כלום (במקרה הטוב) או של סבון (במקרה הפחות טוב). כדי להתפנק, לא היינו הולכים למסעדות יוקרה אלא מתענגים על פלאפל עם בקבוק מיץ ענבים, והצעירים לא היו שותים משקאות אנרגיה (כלומר המון סוכר עם קצת מים), אלא מתפנקים על טרופית עם קשית.

הילדים של שנות השמונים לא פתחו קבוצות ווטסאפ כיתתיות כדי לקבוע מפגשים, אלא פשוט היו קוראים אחד לשני מהחלון. אם היו רוצים למתוח מישהו, לא היו משקיעים במתיחה מצולמת ומופקת היטב, אלא פשוט נותנים לו מסטיק עם קפיץ-ברזל שנסגר על אצבעו, או פשוט שמים נעל על הדלת וקוראים לו לבוא. בשנות השמונים לא ידענו כל כך מה זה רוע. הדמות האכזרית ביותר היתה גרגמל. כדי לשלוח משהו למישהו לא היינו מקלידים ולוחצים על כפתור, אלא הולכים לדואר, עומדים בתור, קונים בול עם ציור של חמניה צהובה ושולחים גלויה או מכתב.

בשנות השמונים, עוד לפני עידן השפע, היה ערך לכל דבר. אנשים שמרו מכתבים, שמרו על אסימונים לטלפון הציבורי (כולל בשרוכי הנעליים), טרחו להדפיס תמונות אחרי המתנה ממושכת בספסל שליד חנות הצילום (וכמובן התקמצנו על כל תמונה ותמונה); ווקי טוקי היה מכשיר יוקרתי ולא משהו זול שאפשר להזמין באלי אקספרס ב-6 דולר; כשילד קנה כדור, הוא שמר עליו כבבת עינו (ולא ישב עליו, שמא יהיה "ביצה") ולא כמו היום, שאבא ואמא יקנו לו בקלות בסטוק, כי זה עולה גרושים.

באותן שנים אף אחד לא ניסה לנקר את עיני הזולת. כשהיינו יושבים לארוחה, היה לנו מנהג 'מוזר' לאכול מיד, מבלי לצלם לפני כן את השולחן מכל הזוויות כדי להראות לכל החברים; כשהיינו יוצאים לנופש (שנקרא אז "בית הבראה") לא היינו מספרים על כך לחצי עולם; לא חיכינו לטלפון של אראלה ממפעל הפיס, אלא הרגשנו מאושרים כשגילינו מתחת למכסה של דני (או על המקל של הארטיק, או מתחת ללשונית הפחית), שזכינו באיזה פרס זניח; הפשטות התבטאה בכך שלשפים קראו טבחים ולמינימרקטים קראו פשוט מכולת. אפילו השמות היו פשוטים יותר. כי בינינו, מתי בפעם האחרונה פגשתם אנשים ששמם עזיז, מכלוף, פרחה, יענקל'ה, שרגא או שמיל?

בשנות השמונים היינו שומעים מוזיקה בשיטת הסבלנות. לא דילוג אובססיבי בין שירים, קפיצה לאמצע והאזנה קצרת רוח. השתמשנו בקלטות, חיכינו בסבלנות כדי להעביר אחורה וקדימה, ואפילו טרחנו להחליף צד כשהקלטת נגמרה. היינו מחכים לשיר ברדיו כדי שנוכל להקליט אותו על קלטת (עם קריינות מעצבנת של השדרן בהתחלה ולפעמים גם בסוף). גם הטלפון היה מצריך סבלנות. לא היו אנשי קשר והחלקה ימינה במסך טאץ', אלא טלפוני חוגה פשוטים, שהיום כנראה היו מביאים גל דכאונות אם היו חוזרים לשימוש.

שנות השמונים היו ככל הנראה העשור האחרון שבו דודים מחוץ לעיר הגיעו לביקור של שבועיים לפחות, ועוד מבלי להודיע מראש. זה היה העשור האחרון שבו הביטוי "דיגיטל" התייחס מקסימום לשעון דיגיטלי. העשור האחרון שבו סיסמת בחירות לגיטימית והגיונית היתה "בגין לשלטון, פרס מוכר עיתון!", והאמירה "אני חולם לעבוד במפעל טקסטיל" העידה על שאפתנות יוצאת דופן, ורצון להגיע באמת רחוק.

התמימות באה לידי ביטוי גם במישור הרוחני, כמובן. בשנות השמונים אף חילוני לא זעק בבעתה "הדתה!" מול תכני יהדות בבית הספר או סדרות יהדות בערוצי המדיה. הכת הרפורמית לא הרימה את ראשה, ובטח שלא תבעה לקבל אחיזה בכותל המערבי. חנויות חזיר היו ביטוי שלקוח מעולם המדע הבדיוני בלבד, ואף יהודי לא העלה על דעתו לחגוג חגים נוצריים. בתשעה באב מקומות הבילוי היו סגורים גם בתל אביב, ובית המשפט העליון לא חלם בכלל לפסול חוקים שריח יהדות נוטף מהם.

ללא ספק, שנות השמונים היו מופת של צניעות והסתפקות במועט. גם היום אפשר לחזור לתמימות הזו, ולו בחלקים מסוימים בחיינו. ומה הכי אירוני? שבעיני ילדי שנות השבעים, נחשבנו בכלל מפונקים עם כפית של זהב בפה... ועכשיו לך תסביר את זה לילדי שנות ה-2000.