אפרת ברזל: להיות קצת בת דודתי וקצת אני. to do או to be

זה בגדול מתחלק דיכוטומית לשני סוגים.

נשות ה"טו-דו" ונשות ה"טו-בי".

באנגלית זה נראה גרפית יותר טוב; נשות ה-"to-do" ונשות ה-to-be"".

לעשות או להיות.

זו השאלה.

עוד ניסיון להסבר;

אלה מאיתנו שרצות ממשימה אחת למשימה הבאה. מתוכנתות תפעולית כמו בדידים בקופסה, מתחילות כדי לסיים ושוב מתחילות, את הדבר הבא, כדי לסכם.

בדרך כלל, לא חובה, פרפקציוניסטיות. בדרך כלל, לא חובה, צריכות שיעשה מה שהן תכננו שיעשה.

מחלקות במח את ריבועי מערכת השעות של עצמן ושל משפחותיהן כמו טבלת אקסל מאובזרת.

נגמור את זה, נתחיל את ההוא, נתחיל את הזה נגמור את ההוא. בסוף, כשהכל כבר עשוי ונראה כמו מעבדה, הן

ישבו,

ינשמו,

ולמשל, יקראו כתבות באתר הידברות. סתם במקרה, שם של אתר שעלה בי הרגע.

אלה אותן נשים מאיתנו שמבשלות, קוראות לילדים לבוא לאכול, "נו קדימה, לסיים מהצלחת, סיימת?". אם סיימת,

מיד מורידות מהשולחן,

מיד שוטפות כלים, מיד מנגבות, מכניסות לארונות, ומה עכשיו?

בקיצור,

אלה שעושות קניות,

מיד

מכניסות את השקיות הביתה,

מיד

מסדרות את כל הפרודוקטים בארונות,

מיד

במקרר, מיד במקפיא, מיד במזווה.

כשהן רואות מישהו אחר יושב, זה קשה להן, והן מנסות להפעיל גם אותו. גם בעבודות יזומות.

שניה, אני לוקחת אוויר---

מול אלה שיודעות שיש דברים חשובים שצריכים להיעשות בבית, הן לא עצלניות ולא דחייניות, כי הבית שלהן בסך של הכל מתפקד, והכל בסוף נעשה, אבל הכלים בכיור יכולים לחכות, כי בדיוק הן מצאו איזה שיר בחרוזים להקריא בשבת לנכדים, בדיוק נזכרו בתמונות מימים אחרים.

אלה שגם הן עושות קניות, גם הן מכניסות אותן הביתה, אבל הולכות בשלב הזה רגע לראות מי חיפש אותן בטלפון, מה חדש עם מזג האוויר, מי התארס, מה מצב הנדבקים, מה כתבו על המבצעים החדשים.

לפעמים,

יעבור יום, לפעמים יומיים. את מה שצריך קירור מהקניות, הן ודאי יכניסו למקום, אבל שאר שטיח הקניות יוכל עוד לדור זמן מכובד ליד הדלת בשקיות מהסופר. ממה כבר יכולה לסבול פסטה מאופסנת בהמתנה עם פתיתים ושמן קנולה, שכנים לאריזה. גורל משותף להמתנה.

כל מי שיבוא אליהן הביתה בימי ההמתנה, ידלג על השקיות, שבילים טבעיים יוצרו בין לבין, דילוגים ללא הלל, דרך לא דרך של פסיעות והזזה רגלית איטית של השקית המפריעה את הצעד הבא.

אלה אותן אלה, שמבשלות, קוראות לילדים לאכול, יושבות איתם ומספרות להם בדיחות, מורחות איתם את הזמן, מעבירות חוויות. בסיום האוכל, כולם עוברים לספות, גם הן בעצמן, זבובים, טוב אני מגזימה, אבל זה בכוונה, מתחילים לבוא בשאריות האוכל.

הן ישטפו כלים, זה ודאי, אבל אחרי. לא מפריע להן הבלגן ולהתחיל משימה אחרת, מבלי לסיים את הקודמת, משימה חדשה מפרה ומאתגרת. גם אם יציעו להן ספונטנית "בואו ניסע לחרמון", הן יעזבו הכל, מה בוער. ישאירו תירס בתפזורת מהארוחה הקודמת בכיור, ויחזרו לטפל במפגע אחרי יומיים.

אם הם יראו עלון עונג שבת, סתם שם של עלון שעלה לי במקרה במחשבה הרגע, הן בעמידה יכולות להתחיל לקרוא בו,

מהסוף להתחלה מההתחלה לסוף, ולא, אין להן הפרעת קשב, לא בהכרח. אין להן קושי בהתארגנות, אין להן פיזור הדעת, אין להן בעיות תפקודיות. נשים רגילות, הן פשוט רואות את תכולת החיים טיפה אחרת.

הן רואות תהליך.

בישול לשבת; תהליך.

ניקיון הבית: תהליך.

לקחת את הילד לרופא, ניחשתם נכון, תהליך, דרך, תפיסת עולם,

של ליהנות מרוב הזמן. כי רוב הזמן אנחנו נמצאות באמצע של המשימות.

רוב הזמן אנחנו עושות.

המחשבה לסיים והלאה, נוגדת את העיקרון הזה. המח המונח בסוף של עכשיו, מחכה כל העת למקום החדש, לרגע שנגמור ומה אז, מח כזה חוסך מעצמו את מה שהטיבו לכנות; "כאן ועכשיו". כאילו כאן ועכשיו לא כזה טוב,

כאילו רק כשנסיים, כל הסוכריות ייזרקו עלינו.

האמנם?

וזמן הסיפוק מיום שלם של עבודה מסתכם בפס של זמן בסיומה, פס קצר, עייף, ורצוץ, שכבר אין בו גם ככה כוח להנות מהרגע הזה, רגע הסיום אליו ייחלנו. להיכנס למחשבה של תהליך זה לחיות כשתי וערב בתוך המשימות. לשאוף לסיים אותן, אבל גם לחיות בתוכן. לחשוב מחשבות תוך כדי, לראות אותן, לזהות מגמה בתוכנו, לבחון אותה, לרוקן את הפח ולהרגיש הקלה של מקום שהתפנה.

איך אני אוהבת, לכן אולי, כשנשים צדיקות מברכות: שיהיו הכנות נעימות.

אולי באמת, הכי כדאי, לערבב את שתי השיטות ודי.

להיות קצת מסיימת וקצת בוהה, להיות קצת מאורגנת וקצת מעופפת, קצת בת דודתי וקצת אני.