אין שום אפשרות להצליח בלי להתאמץ ולעבור מסע

בחיים, לא ניתן להצליח במאומה מבלי מאמץ והשקעה. על יסוד זה, כבר מעמיד אותנו החכם מכל אדם, שלמה המלך, כאשר הוא אומר (משלי י', ד') כי "יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר", וכן (משלי כ"ב, כ"ט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים". ההשתדלות להצלחה, תלויה רבות בחריצות, בעשיה, במאמץ ובהשקעה!

יטען הטוען, כי לא פעם ולא פעמיים נתקלנו באנשים שהגיעו לתוצאות מסוימות בחייהם מבלי מאמץ: פלוני קיבל רכוש רב מהוריו, אלמוני זכה בירושה "שמנה", וכן הלאה... אולם חשוב להבין: בכל המקרים הללו – לא מדובר על הצלחה!

הישגים שהאדם אינו משיג בעצמו, הישגים שהוא אינו מתאמץ בכדי להשיג אותם – אינם נחשבים הצלחה בשום אופן! הצלחה מורכבת ממאמץ, מאומץ, מעשיה חוזרת ונשנית, מכישלונות ומההתמודדות איתם, בבחינת (משלי כ"ד, ט"ז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה"! לא ניתן להיות צדיק בלי ליפול... מעלתו של הצדיק, הצלחתו, הינה בכך שהוא קם בכל פעם מנפילתו וממשיך הלאה!

כל מי שהגיע להצלחה אמיתית בחייו, יוכל לספר על הכישלונות שבדרך, וכבר לימדונו רבותינו (גיטין מ"ג, ע"א): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". הכישלונות אפוא – הינם בלתי נמנעים, והם המפתח היחיד להתפתחותו האישית של האדם. זה טבעו של עולם! לכל אדם ישנן תקופות של אור, של מרץ ומוטיבציה, של צמיחה, ומאידך – ישנם רגעים של חושך. ההצלחה נבחנת על פי מידת יכולתו של האדם לצלוח את רגעי החושך, ולהמשיך לפעול גם בהם כאילו הכל מואר.

דם חם

כדי להצליח בחיים, יש צורך בהתלהבות. עבודה טובה, אינה נעשית אף פעם בדם קר. כל הישג גדול – הינו סיפורו של לב שואף! זה לא אומר בהכרח, שעל האדם להחצין את רגשותיו. אבל ההתלהבות, המרץ והרצון לצמוח – חייבים להיות שם, לפחות בינו ובין עצמו. "דם קר" – מייצר עבודה של "מינימום", בעוד לתוצאות מרביות – ניתן להגיע רק באמצעות "דם חם" והתלהבות.

כשהאדם מתלהב לקראת השגת המטרות החשובות בעיניו, הוא אינו נרתע מפני הקשיים. הוא אינו עושה יותר מדי "חשבונות" של סיכויים. גם אם הוא נכשל לא פעם, גם אם הוא "סוחב" איתו משקעים מהעבר, הוא אינו מניח לכל השיקולים ה"הגיוניים" הללו לעצור בעדו... הוא מתעלה מעל החשבונות הללו! אין הכוונה לומר שהוא אינו עורך חשבונם של סיכויים כלל... אולם תוצאותיו של החשבון הזה אינן חוסמות אותו ואינן מונעות ממנו לנסות.

כמובן, הכוונה אינה להתעלם מההיגיון... על האדם לפעול בצורה מושכלת, לחשב חשבונו על עולם, ולנהוג על פי שורת ההיגיון. ובכל זאת, ההיגיון גם יוצר מגבלות, "תקרת זכוכית" אותה יתקשה האדם לפרוץ. לעומת זאת, ההתלהבות, השמחה, השאיפה – יכולים להגביה את האדם, ולהביא אותו לפסגות שהוא מעולם לא היה מודע לקיומן.

לכן, לצד השיקולים ההגיוניים, החשובים כשלעצמם – יש להשאיר מקום להתלהבות... לא להגביל את המחר במגבלות של האתמול. לא לאפשר לגישות הישנות שלנו, אלו שלא השיגו תוצאות - להכתיב את העתיד שלנו, אלא לחתור לצמיחה ולהתפתחות!

כשהאדם מקטין את עצמו, הוא מתמקד תמיד בצדדים השליליים, ומכאן – הדרך לייאוש ולרפיון ידיים - קצרה מאד. כמובן... מדובר תמיד בשיקולים "הגיוניים"... אבל השיקולים ההגיוניים הללו יכולים לגרום לאדם לדשדש במקום במשך שנים, ואפילו במשך חיים שלמים, מבלי להתקדם אפילו בפסיעה אחת.

יש לזכור, כי ה"הגיון" של האדם מבוסס לא פעם על רגשות, שהשפיעו על הפרשנות שהעניק למצבים קודמים בהם מצא את עצמו. הפרשנות הזו היא שמהווה את בסיס הנתונים עליו נשען ההיגיון של היום, ומשום כך, למעשה, ניתן לומר כי ה"הגיון" מושפע במידה רבה מנתונים שאינם אובייקטיביים ומדויקים.

לדוגמה, אדם שבילדותו ספג ביקורת רבה כאשר לא הצליח במבחנים, ואילו הוא העניק לביקורת זו משמעות רבה ומשקל רב - אותו אדם, עשוי בהחלט לפתח פחד ממבחנים, גם אם היום אין לו כל סיבה לחשוש מפניהם... ה"הגיון" שלו מבוסס על הנחת היסוד על פיה מבחן מאיים רגשית, ומכאן, הדרך קצרה למסקנה "הגיונית", שמבחנים אינם מתאימים לו – משום שהם מלחיצים אותו מאד. אולם לאמיתו של דבר, הלא ה"הגיון" הזה אינו אובייקטיבי, אלא מבוסס על רגשות שהעניקו פרשנות למצבים מהעבר.

ובכן, זה בדיוק המקום בו על האדם לחדול מלהיות מוגבל להגיון שלו... עליו להעמיד את ההיגיון תחת ביקורת, ולפעול על פיו רק במידה וישתכנע כי נתוני הבסיס עליהם הוא נשען – אובייקטיביים בהחלט.

גם בעבודת ה', ה"קטנות" הזו עלולה לתקוע את האדם... החת"ם סופר (פרשת פינחס) מבאר, כי זה היה טיב העבודה הזרה של "פעור". היא נועדה להביא את האדם לשפל הנמוך ביותר, בכדי להראות לו את פחיתות ערכו, ומתוך כך – להביא אותו למסקנה כי אדם שפל שכמותו אינו ראוי לעבוד את הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים... ואמנם, ניתן לראות זאת למעשה: אדם שאינו מכיר בעצמו, ביכולות שלו, בכוחות שלו, אלא בוחן את עצמו רק על סמך כישלונות העבר שלו – לא יוכל להתעלות אף פעם ברוחניות, ולא יוכל גם להצליח אף פעם בגשמיות.

האדם עלול להסביר ב"הגיון" מדוע הוא אינו יכול להצליח... אולם הוא אינו מודע לכך, שלאמיתו של דבר, ה"הגיון" שלו כבר משועבד... הוא משועבד להחלטת הלב, בעוד המוח רק מחפש את העובדות שמתאימות לתוצאות אליהן הוא מבקש להגיע...