איה קרמרמן בטור געגועים לרב יעקב אדלשטיין זצ"ל: מחפשת לו תחליף, ואין

מכירים את המשפט "אין אדם שאין לו תחליף"? אז זהו, שזה לא נכון, בוודאות. אני יודעת שזה לא נכון, כי כבר ארבע שנים שאני מחפשת מחליף ואין. לפני ארבע שנים הלך לעולמו הרב יעקב בן מרים בת גיטל והפך לרב יעקב בן צבי יהודה זצ"ל. יש ימים שאני עדיין טועה, אולי זו התקווה שעוד רגע הוא ישוב. ארבע שנים שאנחנו משוועים למצוא את הפנים המחייכות המאירות לנו את הדרך, את האוזן הקשבת לשטויות שלנו, את תשומת הלב הבלתי מתפשרת לגחמות שלנו, את דעת התורה האיתנה, את הכתפיים הרחבות שעליהן נשענו, את העיניים החודרות שיודעות הכול ושופטות באהבה. מלבדו לא נמצא אחד כזה שהוא הכול יחד. פעם חשבנו שהרב הוא כמו אבא, אבל למעשה הוא כמו אמא. צריך הרבה אנשים כדי למלא את תפקידיה המרובים של אמא אחת. צריך הרבה רבנים כדי להחליף את הרב היחיד והמיוחד.

ארבע שנים שאני מקשרת את עצמי אליו, לפעמים מרגישה כמו נודניקית, מפריעה בלימודו בעליונים. ארבע שנים שבכל פעם ששמו עולה הדמעות יורדות בלי משים. ארבע שנים שאני מביטה בתמונה שלו לפני תפילת שמונה עשרה, תוהה איך ייתכן שהעולם ממשיך להתקיים כשחור שחור גדול כל כך נפער בו. ארבע שנים מלאות בכל כך הרבה דברים שקרו, כל כך הרבה שאלות שנותרו בלי מענה. ארבע שנים של אקסטרה כמיהה שהמשיח יגיע והרב ישוב.

ליטוף מתוק להפליא

כשהגענו לרמת השרון, לפני 13 וחצי שנים, היינו בעלי תשובה טריים יחסית, אבל מספיק אפויים כדי לחשוב שאנחנו יודעים כבר הכול. פיצחנו את השיטה. כבר קראנו לעצמנו בעלי תשובה בקול רם ובלי להתבייש. שלחנו את הילדים לגנים תורניים. סברנו שכדי לשוב אל השם ולהישאר בתשובה אמיתית צריך להיות דלוקים תמידית, כמו איזה סיר שיושב על מקור אש חיה, כזה שלעולם לא מתקרר. פחדנו להתקרר. פחדנו להגיע למדרגה של מצוות אנשים מלומדה. ידענו שזה לא בשבילנו. אנחנו צריכים אקסטרים, רק מצד הקדושה. עלינו על הנתיב המהיר לחיבור עם השם. הבית כשר, האישה צנועה ובעלי אפילו מצא מקווה ליד הבית. מה יש להגיד? שביל התשובה שלנו סלול, כך חשבנו. אחרי שהתמקמנו בעיר החדשה שמענו על איזה רב מבוגר "שאתם חייבים לפגוש. אתם תראו, הוא משהו מיוחד".

הלכנו לקבלת שבת בבית הכנסת של הרב. אם אפשר לתאר אנטיתזה אלינו, זה המקום. מניין ליטאי עם תפילה מתונה ושקטה שעוברת מדורי דורות. אנשים שמצליחים, על אף מגוריהם בעיר התותים החילונית, לשמור על מסורת ישראל סבא. בית כנסת מקסים שלא קלע לצורך שלנו למזמורים ותפילות פורצי נשמה, תופים ושופרות, ליתר דיוק - נהפוך הוא. בעלי הסתכל עליי נמקה בעזרת הנשים. המבטים המצטלבים פסקו: זה לא בשבילנו.

ואז פגשנו את הרב. ככה, בחופזה. אחרי התפילה הציגו אותנו בפניו. איש זקן וחייכן עם מגבעת שחורה ומעיל ארוך. חייכנו חזרה. ההתעניינות שלו, שלמדנו להכיר עם השנים, הרגישה כמו ליטוף מתוק להפליא. מאיפה באנו? לאן עברנו? "יש לו חיבה מיוחדת לתושבי רמת השרון", הסבירו לנו. "יש לו אהבה מיוחדת לבעלי תשובה", לחשו לנו. היום אני יכולה להגיד שהייתה לו אהבה אינסופית לעם ישראל. כזו שגרמה לכל אחד להרגיש בן יחיד.

עברו כמה חודשים ונולד בננו השלישי. בעלי הלך לרב כדי להתייעץ על השם. "איך אשתך רוצה לקרוא לו?", זו הייתה השאלה היחידה. ככה בפשטות. יודע רב נפש ילדתו. נראה לי שהרב ביקש למנוע חיכוכים ולהשרות שלום בית בתקופה שעלולה להיות רוויית מתחים. ביקשנו שהרב יבוא לברית שהייתה בשבת. למרות המרחק הלא קטן מביתו, הוא שמח שביקשנו. דקה לפני הברית, כשהפיצי כבר היה קשור, בעלי ניגש אלי ואמר "אני לא אוהב את השם שבחרנו, מה עושים?". "לך לרב, מה שהוא יגיד מקובל עלי". בעלי נעלם בעזרת הגברים. סמכתי על הרב בעיניים עצומות שיבחר נכון. הרב נכנס לבית הכנסת. איש זקן וחייכן, מגבעת שחורה, מעיל ארוך. לא המראה הקלאסי בנוף של בעלי תשובה, החברים המחורפפים והמשפחות החילוניות. אבל הוא היה מעל זה. ההנהגות שלו היו מהפנטות, מסירות כל התנגדות. מתאים לא מתאים, היה פה זיווג. הוא היה שלנו ואנחנו שלו. הוא היה חף מפוזה, לא ביקש לקבל תפקיד פעיל בברית, לא הקפיד על דבר של כבוד. אנחנו לעומת זאת היינו מספיק דבילים או בורים כדי לא לתת לו את הסנדקאות (אל דאגה, אכלתי את עצמי עוד שנים רבות על זה). כשהרב קרא בשם החדש של העולל, יהלי בן זיו יוסף, חשבתי שאני לא שומעת טוב. כולם הסתלבטו עלי, חשבו שאני צוחקת כשאני אומרת שאני לא יודעת איזה שם נבחר. זה היה שם אחר, אופציה שירדה בזמן ההתלבטויות. דקה אחר כך הרב כבר פילס את דרכו לעזרת הנשים, התעקש לברך אותי בנחת ובבריאות ואמר שהשם הנבחר טוב. אי אפשר שלא להתאהב בו וזה בדיוק מה שקרה לנו.

להיות יהודי פשוט

מאותו יום הרב היה אבן השתייה שלנו. בכל יום הולדת התייצבנו לקבל ברכה. הוא הראשון שאליו הגענו כדי לגזור חתיכת שיער ולרקוד לכבוד החאלקה. כשהגעתי אליו בתהייה האם להשתתף במאסטר שף, נדהמתי לגלות שאצלו אין בכלל שאלה. את הולכת. הולכת לעשות קידוש השם, כי לא מחמיצים הזדמנות לקדש את שמו ברייטינג כזה. כמובן שזו מילה שלי, כי לרב לא היה מושג מה זה רייטינג או מה זה מאסטר שף. את הכול הסברתי לו והוא הקשיב בשקיקה. כששודרה התוכנית הגענו אליו עם טאבלט. הוא ראה חלקים מהתוכנית ומיני כתבות. הוא קרא לרבנית לראות איתו, שלא תפספס את הנחת. בתמורה זכינו בעונג לראות אותו מתמודד לראשונה עם מסך טאץ'. מבטיחה שאני לא מבינה איך הייתה לו סבלנות בשבילנו. לא יודעת אם בזה נמדדת גדולתו. בליבנו כן. הרגשנו הכי מיוחדים שלו, הכי אהובים עליו, הכי קרובים. אלו שתמיד במחשבות שלו. מי אם לא הורה אוהב טורח שעות על חינוך הילדים, מצטער איתנו על קלקולי המערכת, מנסה למצוא פתרונות טובים לנכדים המאומצים שלו? מי אם לא גדול דור מברך בברכת שבת שלום מאירת פנים את מוכרי הקיוסקים הפתוחים ביום השבת? מי אם לא הענק שבענקים גורם למאות ואלפי אנשים להרגיש שטופים באהבה, כמו שהרגשנו אנחנו?

האיש הזקן, החייכן, עם המגבעת והמעיל השחור, לימד אותנו מה זה להיות יהודי פשוט. זה שהולך בדרך השם. תמיד. בלי הנחות, בלי עיגולי פינות, בלי המצאו,. בלי שמועות, בלי צלצולים ובלי פוזות. בלי צורך בסוואנות, בלי שופרות. בשקט של אמונה עמוקה. בניקיון אין־סופי. בשקיקה ללמוד כל יום מחדש את דרכו של השם יתברך. בהתמדה אצילית במצוות שבין אדם לחברו. בנתינה אמיתית ואכפתית. באפס התנשאות על אלו שלא זכו להיות במדרגה שאי אפשר לתפוס. כשאני מבולבלת אני מסתכלת על הרב. אני לעולם לא אהיה תלמיד חכם, אין לי סיכוי להיות גדול דור. אני לא אעשה מופתים או אזווג זיווגים, לא אדע איך לתקן עוונות או איזה פרק תהילים צריך להגיד כדי להצליח בתחרות ריאליטי. אבל כשאני מסתכלת על התמונה של הרב אני יודעת: ככה נראה יהודי ששיווה ה' לנגדו תמיד. את זה אני יכולה לנסות.

לפני ארבע שנים, ביום השני לשבעה, הלכנו לנחם את הילדים של הרב. סיפרנו להם את סיפור הברית, את הצער שלי שהרב לא היה הסנדק. סיפרנו להם שבמשך שנה אני כותבת לרב מכתבים, מבקשת שיאשר לי להוסיף ליהלי שם שני, שיחליט מה השם, בדיוק כמו שקבע בפעם הראשונה. זו הפעם היחידה שהרב התחמק מלתת תשובה. אחרי שהוא נפטר הבנתי למה. ביקשנו רשות להוסיף את השם יעקב ולזכות שהוא יהיה הראשון שקרוי על שמו. הם התרגשו ממש, הסתכלו ימינה ושמאלה, ספרו עשרה גברים וקראו: וייקרא שמו בישראל יהלי יעקב בן זיו יוסף.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".