הנשים שנכנסו לאושוויץ עם צוותי צילום: "קיבלנו אישור חסר תקדים"

זה היה בשנה שעברה, אחרי חודשים ארוכים של כוננות, הכנות והשקעה מצטברת של אלפי שעות עבודה. השותפות חני קופולוביץ, מרים כהן ויוטי ניימן, היו בדרכן לצאת לפרויקט צילומים ייחודי במחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. אלא שאז הבינו שהן מצויות בבעיה קשה – מחנה ההשמדה , שגם באופן רגיל אינו ממהר לפתוח את שעריו לצוותי צילום, סגור מעל שנה למבקרים, עקב הקורונה.

"זה היה הרגע שבו הרגשתי שאני מרימה ידיים", מספרת קופולוביץ, המנהלת כבר 15 שנה אולפן הפקות, ועוסקת בהרבה מאוד הפקות חינוכיות. "עד אז היו כל כך הרבה אנשים סביבי שנשמעו סקפטיים לגבי הפרויקט שרצינו לצלם באושוויץ, ולא נתנו לו סיכוי מסיבות שונות. אני התעקשתי כל הזמן, לא הסכמתי לוותר על היוזמה. עבורי היא הייתה ממש בגדר הגשמת חלום, אבל אם אין אפשרות לצלם באושוויץ – אז אין ברירה אלא לוותר..."

אלא שגם כאן, כמו לאורך כל המסע שנראה במבט ראשון כבלתי אפשרי, התגלתה סייעתא דשמיא מיוחדת, כאשר באופן חריג ביותר התקבל האישור. "נתנו לנו אישור לשהות במחנה אושוויץ הסגור למבקרים, במשך שלושה ימים, יחד עם צוות צילום, ואף הבהירו לנו שמדובר באישור חסר תקדים, ואפילו לסרט המפורסם ביותר על השואה – 'רשימת שינדלר' לא ניתן אישור דומה".

מאז נסללה להן הדרך אל הפרויקט המרגש שבימים אלו מושק ויוצא לדרך – סרט תיעודי במחנה ההשמדה בו נספו למעלה ממיליון קרבנות העם היהודי. הצילומים בסרט נעשו בטכנולוגיית 'מציאות מדומה', מה שאומר שהצופים יכולים לחוש כאילו הם מסיירים במסע אמתי, שכן חוויית הצפייה היא ב-360 מעלות.

להמחיש את פולין

קחי אותנו אחורה - מאיפה נולד הרעיון הייחודי הזה?

"מאז שהייתי נערה צעירה התעניינתי בנושא השואה", פותחת קופולוביץ, "קראתי כל ספר שפורסם אודותיה, וביקרתי כמעט מידי שבוע במוזיאון 'גנזך קידוש השם'. אני גם שייכת לקהילה שנושא תיעוד השואה מתחבר אליה ישירות, שכן האדמו"ר שלנו נרצח בשואה. השואה הייתה חלק ממני, והחלום שלי היה לצאת למסע בפולין. כתלמידת סמינר חרדית זה לא התאפשר לי, אחר כך התחתנתי, והגיעו הילדים והעבודה... זה נשאר בגדר חלום כמוס, שליווה אותי תמיד. כשהתחלתי לעסוק בהפקות ובסרטים, ידעתי שעוד אעשה פרויקט תיעודי מיוחד בנושא זה".

באחד הימים במסגרת העבודה נתקלו קופולוביץ ושותפותיה בטכנולוגיה הייחודית של צילום במציאות מדומה. "הכלי הזה שנקרא 'מציאות מדומה' מאפשר לנו בעצם לחוות חוויית צפייה כשהיא כביכול מתרחשת במציאות. מרכיבים לשם כך משקפיים מיוחדים דרכם אפשר לחוות את הסרט ב-360 מעלות לכל צד. אפשר להסתכל למטה או למעלה, או לצדדים. בשנים האחרונות הכלי הזה הפך לשימושי ומוכר, יש חברות רבות שמשתמשות בו כאפליקציה כדי לאפשר לצופה להיות מעורב במה שהוא רואה, בעיקר השימוש הוא לצרכי משחקים או מודלים שונים.

"באותם ימים", היא מוסיפה, "עוד לא חשבנו לקשר זאת לנושא השואה, אלא רק הצענו לאחד מלקוחותינו סרט תדמית שיבוצע בטכנולוגיה הזו. דווקא הלקוח לא היה מעוניין, אבל אני זוכרת את עצמנו יוצאות מאותה פגישה, מביטות זו על זו ומחליטות שאנחנו בעצמנו נהיה אלו שנשתמש בטכנולוגיה, ונוביל פרויקט שטרם היה כדוגמתו, שיאפשר להמוני אנשים להשתמש במציאות המדומה כדי לחוות את פולין מקרוב, למרות שלא היו בה ושלא סיירו בה. כבר אז החלטנו שהסרט שנפיק יהיה סרט דקומנטרי מצולם באורך מלא, דרכו  נספר את סיפור היהודים בשואה.

"בתחילה חשבנו שההפקה תיועד רק עבור אנשים שלא הזדמן להם להצטרף למסעות לפולין, בפרט בתקופת הקורונה בה כידוע בוטלו המסעות. אבל דווקא אחרי שסיימנו את ההפקה הבנו עד כמה שהסיפור שלנו מעניק חוויה מזווית שלא הוכרה, לכן הוא יכול להתאים גם לכאלו שכבר ביקרו בפולין. אגב, יש מחקרים שמדברים על כך שחוויה דרך מציאות מדומה חזקה יותר מראייה פיזית".

ההברקה שהבליחה אצלן ברגע אחד, הובילה לתהליך ממושך בו התמסרו שלושתן לפרויקט שהפך לחסר תקדים, אך יחד עם זאת גם מלא באתגרים. "בתחילה היה את האתגר המקצועי", מפרטת קופולוביץ, "חיפשנו חברת הפקה שמתעסקת בטכנולוגיה הזו כדי שתלווה אותנו. כל החברות התלהבו בתחילה, אך נבהלו כשהבינו מהו הכיוון שאנחנו חותרות אליו. הן היו מוכנות לייצר סרט באורך של מקסימום שבע דקות, אבל אנחנו חזרנו והדגשנו שאנחנו רוצות סרט באורך מלא, שיפתח לאנשים צוהר למה שקרה בפולין.

"אחרי פגישות רבות שלא הובילו לשום מקום, ישבנו יחד על ספסל תל אביבי, והגענו למסקנה שאם אין ברירה, נלמד את הטכניקה ונבצע אותה בעצמנו. היה קצת מבהיל להבין שנתנסה בדבר כל כך חדשני, בלי מורי דרך שאפשר להסתמך עליהם, אבל האמנו ברעיון והיה לנו חשוב מאוד להצעיד אותו קדימה".

בשלב הבא הן כבר עברו לעסוק בתוכן של הסרט. "הגענו למסקנה שהסיור יתמקד באושוויץ והחלטנו לרתום לשם כך את הרב ישראל גולדווסר, האחראי על אחת המהפכות הגדולות ביותר במגזר שלנו בנושא השואה. לקח לו קצת זמן להבין להיכן אנו שואפות, אך מהר מאוד הוא הזדהה עם הרעיון ושמח לשתף פעולה. למרות שבמשך שנים הוא מלווה קבוצות בסיורים בפולין, הוא אמר לנו שמבחינתו הוא דווקא לא רואה עניין להביא את האנשים באופן פיזי לפולין, אלא האידיאל הוא שהנושא פשוט ידובר באופן נכון, מבחינתו כל כלי שיוכל לסייע לכך הוא מבורך".

במשך חודשים ארוכים ביצעו שלוש היוצרות את שלב הפיילוט שנעשה בארץ, למדו את הטכנולוגיה ועסקו רבות ביצירת התוכן המתאים.

מי כתב את התוכן?

"התוכן לא היה מוכתב, הרב גולדווסר ביקש לדבר מהלב ולא באופן מתוכנן. אבל כתבנו תרשים זרימה, כדי שנדע איך להתנהל. כמובן שהיינו צריכות לברור המון ולהחליט מה ייכנס בסרט ומה לא. לכן התמקדנו בעיקר בנושאים שבאמת יטעינו את הצופים בכוח ובאמונה. זה כמו, להבדיל, שבתורה נכתב רק מה שרלוונטי לדורות, כך גם אצלנו. ניסינו לחשוב מה באמת יועיל לצופים כיום, ומה שלא – פשוט  ויתרנו עליו".

ואז הגיע מכשול בלתי צפוי. "כשביקשנו לקבוע ימי צילום באושוויץ התברר לנו שהמקום סגור לחלוטין כרגע. כפי שכבר ציינתי, זה היה השלב בו כמעט נשברנו, אבל הייתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת, כאשר מרים הבימאית שלנו, שהיא דוברת צרפתית, הצליחה ליצור קשר עם מישהי מהדירקטוריון באושוויץ שגם כן דוברת צרפתית. בזכות השפה הן התחברו, והיא הבטיחה שתהפוך את העולם כדי שהמקום ייפתח בלעדית עבורנו ונקבל אישור לצלם בו. כמה שזה נשמע הזוי - כך בדיוק היה".

"התפרקנו לרסיסים"

באופן אישי מציינת קופולוביץ שעבורה ועבור שותפותיה היה מדובר בפרויקט מורכב מאוד מבחינה רגשית. "עבור כולנו זו הייתה הפעם הראשונה בה רגלנו דורכות על אדמת פולין, ודווקא כאימהות לילדים וככאלו שגדלו בארץ הקודש, הרגשנו את גודל הפער שקיים בינינו לבין אלו שהיו במחנות. אני זוכרת שכאשר צילמנו את הסצנה הראשונה, התחבאנו כולנו, כי בצילומים של מצלמת 360 מעלות חייבים להתחבא, כיוון שרואים את כל השטח. הרב גולדווסר דיבר ודיבר, ולבסוף שאל אותנו: 'למה אתן לא עוצרות אותי? למה אף אחת לא אומרת קאט?' לא הצלחנו להשיב, כולנו התבוססנו בדמעותינו... היו גם בהמשך כמה פעמים בהן עצרנו את הצילומים, ולמרות הלחץ הגדול וחוסר הזמן עשינו הפסקה קלה, כדי להתפרק,  לנשום קצת ולהירגע. העומס הרגשי היה מטלטל.

"אחד הקטעים שטלטלו אותי אישית היה כשהרב גולדווסר הראה לנו את השביל בו הופרדו הנשים והגברים, כשהילדים מצטרפים לנשים. שאלתי את הרב בתמימות מאיזה גיל הילדים הלכו עם האימהות והוא השיב לי. באותו רגע לא הצלחתי להימנע מהמחשבה המבהילה – אני כאן עם שישה מתוך שמונת ילדיי, פונה בשביל... אבל איך עושים את זה, עם ילדים קטנים ותינוק? ומה אומרים להם? והכל כל כך מהיר ואינטנסיבי, מלא עשן וצעקות וכלבים... ככל שנשאבתי אל תוך הסיטואציה הזו והיא הפכה ליותר מציאותית, כך הרגשתי עד כמה שהיא בלתי אפשרית, והתפרקתי לרסיסים. באותו רגע שכחתי מההפקה, ישבתי ומיררתי בבכי על כל אותם רבבות אימהות וילדים שחלפו במקום הזה ולא שבו ממנו".

כמה זמן נמשכו הצילומים?

"הצילומים באושוויץ נמשכו שלושה ימים מזריחה לשקיעה, אך לאחר מכן נכונה לנו שנה של עבודה מאומצת ביותר. מהרגע בו חזרנו לארץ התמסרנו לכך שלושתנו, כדי ליצור תשעים דקות של מציאות מדומה, בתוספת של מוזיקה מקורית המתבססת על מקהלות ווקאליות. מי שהיה אחראי על המוזיקה הוא יהודה קונסמן, והמוזיקה שיצר כל כך הולמת את המאורעות שנראים בסרט. כך למשל נעשה שחזור של השיר 'אני מאמין' שהושר ברכבת בדרך לטרבלינקה – בתחילה שר יהודי מבוגר כשברקע נשמעות בכיות, ואחר כך כולם מצטרפים אליו. זה מפלח את הנשמה, פתאום מבינים איזה דור ענק איבדנו שם ומה חרב לגמרי".

אי אפשר שלא לשאול - מאיפה האומץ שלכן להיכנס לנושא מורכב כל כך?

"זה באמת דרש מאתנו הרבה אומץ ואחריות, מה שהגיע לדעתי מתוך ההבנה עד כמה שסיור כזה הוא בסיסי, חשוב והכרחי. אני יודעת שיש לחלק מהציבור מעט רתיעה מהעניין, כמו שאמרה לי מנהלת סמינר שפגשתי: 'הכל טוב ויפה, אבל למה אושוויץ?'

"עניתי לה שכולנו מחויבים בציווי של 'זכור את אשר עשה לך עמלק' והשואה היא אירוע החורבן הכי משמעותי שהיה בעם ישראל מאז חורבן הבית. מכיוון שאושוויץ הוא המקום המשמעותי ביותר בסיפור הזה אי אפשר לברוח ממנו. בדיוק על זה חייבים לדבר".

ההפקה הזו מיועדת דווקא למוסדות חרדיים?

"ממש לא. זוהי הפקה שהגיעה לקשת נרחבת ביותר של צופים, וזה מה שכל כך מיוחד כאן. אישית אני יכולה לציין שהופתעתי מהתגובות שקיבלנו דווקא מהציבור שאינו שומר מצוות. אנשים התקשרו אלינו וסיפרו שצפו בסרט וכל כך התרגשו. כנראה שהצלחנו באמת להגיש את הסיפור כסיפור גבורה יהודי טהור, שאינו קשור למגזר כזה או אחר. בהפקה אפשר לראות את היהדות ברגעים הכי קשים והכי יפים שלה, וכנראה שזה מה שנוגע כל כך בלבבות של הצופים הרבים".