שווה סיפור: אהבת עולם אהבתיך

את עזיזה כולם מכירים, ודאי מי שרגיל לבוא בשעריו של השוק העירוני. דמותה הכפופה והרב גונית לא ניתנת לפספוס, גם כשהיא נטמעת בין קולות וצבעי השוק הססגוניים. עם שחר היא מגיעה עם מטלטליה: ערמת סמרטוטים מגובבים על עגלת ברזל ישנה, שקיות מסוגים שונים דחוסות במרווחים שנותרו, פיסות קרטון מרפדות סביב, והרעש, אוי, הרעש שהגלגלים של העגלה חורצים בברזל, צורבים אוזן כל בשר מלבד את אוזניה של עזיזה.  אלא רגילים לתדרי על, לא מתרגשים מזוטות שכאלו.

בכל בוקר היא נעמדת בכניסה אל רחבת השוק, מקרקשת בקופת צדקה דהויה וישנה, משתדלת להוציא מכל העובר לידה לפחות מטבע אחת, ובמקרה שהמועמד לא מראה סימני נדיבות יוצאי דופן, היא לא מרפה, מתעקשת על שלה, ולאלתר יניח הלה את המטבעות אותם לא חלם להוציא, העיקר שתניח לו. אלא מה? באותו הרגע הוא נכנס ללופ חדש של ברכות ועצות, כשרק ה"קורבן" הבא שנכנס לזירה יכול להציל אותו. עזיזה נפנית אליו, וחוזר חלילה.

המטרה לשמה היא אוספת כסף משתנה מידי יום, בהתאם לעונה שהיא החליטה עליה - אם זה לכלה יתומה או למשפחה נזקקת, לילד עם מחלה קשה, או למוסד שנקלע למצוקה. אצל עזיזה אין חוכמות – אם יש מטרה, לא אכפת לה איך יהיה הביצוע. כך יום יום, היא מגיעה עם שחר ועוזבת בשקיעה, אוספת מכל הדוכנים את שאריות הסחורה היומית אותם זורקים הרוכלים, אוגרת אותם בשקיותיה השונות, מוסיפה לערמה. כל פריט מעניין, לדעתה של עזיזה כמובן, נאסף אף הוא אל קרביה של עגלתה החורקת. וכך, בעגלה מתפקעת ממציאות אלו ואחרות היא יוצאת מן השוק אל עבר ביתה.

הבית של עזיזה רחוק הוא כשעת נסיעה מן השוק. דבר לא ירתיע אותה, ודאי שלא אוטובוס עייף ועמוס, ועוד יותר ודאי שגם עגלתה, הזועקת לעזרה בקולות לא לה, לא תכריע אותה. עוד כשהאוטובוס באופק היא ממרפקת את האנשים סביב, מוודאת את עלייתה ראשונה, ומיד כשהנהג פותח את הדלתות היא עולה. לא משנה מי עומד לפניה - היא נכנסת, העגלה תקועה לה מאחור, ואז היא מיד תצעק: "אף אחד לא עוזר לאשה זקנה? מה זה החינוך הזה? כבר אין בושה?". האנשים באוטובוס יזועו באי נוחות גוברת, ומיד יגיע המתנדב הראשון שיעלה את הכבודה, תוך גערותיה שהוא חייב להיות זהיר יותר, "ובעדינות בבקשה, ותניח את זה כאן, תקשור את זה לחגורה, תזיז את ההוא, תעביר לשם", ועוד ועוד.

והבחורצ'יק, אם הוא לא מהזן המחוספס, ירד בתחנה הבאה. די, כמה אפשר. את עזיזה שום דבר לא מרגש, ודאי לא שמתרגשים ממנה. כל הדרך היא תצעק לנהג הערות, גערות או סתם עצות מעשיות, לדעתה. וגם כאן ישנם הנהגים שנבהלים מצעקותיה, מהאדם שבה. הם דורשים ממנה שקט ומיד. לא שהיא מתייחסת אליהם בכלל, מבחינתה - אין דבר שיעצור אותה, בטח לא מי שטוב שההגה בידיו. וישנם הנהגים הזורמים, מביני העניין, אלה שרואים מעבר, נהנים מהגיוון שהיא מביאה למסלול המשמים שלהם. הם מגיבים לה בחיוך, מעניקים לה יחס.

כשמצב רוחה מתאים, היא משתפת איתם פעולה – עונה בשנינות שמפתיעה גם אותם, גורמת להם לצחוק כל הדרך אל היעד. וכמובן, מי שהכי נהנה אלו יושבי האוטובוס שנקלעים להצגה הכי טובה בעיר, ועוד בעלות דמי נסיעה - הכל כלול...

כאשר האוטובוס מגיע ליד ביתה, עזיזה מתחילה לרדת ולצעוק על האנשים המביטים עליה מבלי לעשות דבר, ושוב, מגיע מתנדב שעוזר לה לרדת עם כל הסחורה. אבל עזיזה לא מוותרת, היא מבקשת ממנו לעזור לה לסחוב את זה עד לבית. והבחור לוקח את החבילה המתגלגלת שלה, הנקראת עגלה, לעבר ביתה, ונמלט כל עוד נפשו בו.

זה באמת לא קורה סתם. הבית של עזיזה הוא בגדר נפלאות הבנייה. אין רצפה, בקושי תקרה. כל ביתה מ-ת-פ-ק-ע בחפצים, חבילות על גבי חבילות, עד לתקרה, עמוס בפרטים מפרטים שונים – כל הסוגים מעורבבים ומגובבים, החל משנות הארבעים ועד היום, הכל נמצא שם, בערבוב נוראי. והריח אוי, הריח, רקבון ועופש מתמזגים יחד.

לבית של עזיזה אין היתר כניסה. אבוי למי שיגיע מעבר לתחום שהיא החליטה, הצעקות שהוא יחטוף יגרמו לו להתחרט מיד על המחשבה בכלל. כך גם הרווחה, שניסתה בכל האמצעים העומדים לרשותה להיכנס אל המתחם המבוצר שלה לתת לו טיפול ראשוני, זמני אפילו. אין, עזיזה נעמדה שם, מונעת בגופה, אין להיכנס לביתה.

ביתה של עזיזה היה מושא לחלומות הילדים, היא היוותה חלק אינטגרלי מעולם הילדות של השכונה. כל צוציק הסתקרן להציץ לביתה, חבורות שונות של ילדים קמו לפענוח סודותיה, למבצעים נועזים ומעקבים תצפיות שונות – הכל סביב עזיזה, ובעיקר סביב הבית המסתורי שלה...

את דמותה של עזיזה הכרתי מהשוק. עוד מילדותי, כאשר הייתי עובר שם בדרך לבית ספרי, שהיה צמוד, הכרתי אותה. השנים, נראה, עשו לה רק טוב. לאחרונה, כאשר עברתי דירה לשכונה בה היא מתגוררת, נוספו לי עוד צדדים וסיפורים על האושיה הזו ששמה עזיזה. המיתולוגיה סביב דמותה היוותה כר נרחב להשערות ופרשנויות, ובעיקר ראיתי את הילדים שלי נשאבים ישירות אל ההרפתקאות סביבה.

אך אחרי כל הסיפורים, הדמיונות, ההשערות, הבדיחות והחידות, לא האמנתי כאשר יום אחד, בדרכי להתפלל מנחה בבית הכנסת השכונתי, פגשתי בדרך את אחד הדיינים הגדולים והנודעים, עומד ומבקש ממני להשלים מניין למנחה וערבית.

המום השבתי בחיוב. לא כל יום אני מוצא כך אדם כה גדול באמצע הרחוב, ועוד ליד ביתי. כאשר שאלתי אותו לאן ללכת, הוא הצביע על הבניין מאחוריו. "יש לאבא שלי אזכרה היום", אמר, "ולאמא שלי זה ממש חשוב שהתפילות יהיו בביתה". הנהנתי בראשי, מבין את המצב. הוא אסף עוד כמה כמוני, והיו גם כאלו שהגיעו כוותיקים, נראה שזה עניין שקורה כל שנה, והם קבועים כאן. עליתי במדרגות, תוהה איך לא ידעתי שהוריו של הרב גרים בשכנותי.

וכך נפתחה לה דלת ביתה של עזיזה ואנחנו נכנסנו אליה אחד אחד. הלם. לא האמנתי למה שקרה איתי עכשיו, קודם אני רואה את הרב הגדול עומד כיהודי הכי פשוט ומבקש השלמת מניין, אחר כך אני עולה, לא פחות ולא יותר, לבית של עזיזה. ואז אני בעצם מבין שהרב הגדול הוא - הבן של עזיזה!
לשוני נדבקה למקומה. לא ידעתי על כך דבר. התפלאתי איך כל רכלני השכונה לא דאגו לעדכן את הפרט הכי חשוב בתמונה, לעזיזה יש בן גדול בתורה.

איך טעינו בה?

הבטתי על הבית. לראשונה בחיי אני נכנס לתוך "המאורה". הבית היה גדוש בחפצים שונים, וכמו קרחת קטנה שמישהו עבד קשה לפנות, כדי שנוכל לעמוד שם בצורה נאותה ולהתפלל. הבטתי אל הרב. הוא ניגש לאמו, שעמדה בצד, ושלא כהרגלה עמדה שותקת, מתבוננת. נישק את ידה וביקש ממנה רשות להתחיל להתפלל. עיני נקרעו מהמחזה. כיבוד ההורים שלו המיס את לבבי. לאחר תפילת מנחה, עזיזה פתחה את פיה לראשונה. "תגיד דבר תורה", ביקשה מבנה. הרב הנהן בראשו, ומסר לנו שיעור קצר על הדף היומי. עזיזה פתחה חבילות וופלים ובייגלה, ומיד בסיום השיעור היא הגישה לנו. "תברכו, תברכו", דחקה בנו.

עדיין הייתי מאובן מהמחזה, שמעולם לא חלמתי שיתרחש מול עיני, ויותר מהכל – לא ידעתי איך להגיב למצב שאני שותף פעיל בו. הסקרנות והרצון להבין את המתרחש בערו בי מאוד. תהיתי עם עצמי איך אני מצליח לפענח את החידה הזו – איך בן גדול בתורה צמח כאן בבית הזה?

וכך, בסיום תפילת ערבית, מצאתי את עצמי נשאר אחרון, ניגש בדחילו ורחימו אל הרב ושואל: "פעם ראשונה שאני רואה את הרב בשכונה, לא ידעתי כלל שגדלתם כאן". הרב חייך והנהן בראשו. "חדש כאן, אה?", הבין מיד. "כן", חייכתי, נבוך. "האם אני יכול לשאול שאלה שמציקה לי מאוד?", שאלתי מהוסס, מפחד להעז יותר מדי, אך חושש שהסקרנות תהרוג אותי קודם. "בשמחה רבה", ענה הרב. "מעניין אותי, איך כבוד הרב גדל בבית הזה, איך זה קרה", זרקתי את האבנים שבערו בי מסקרנות.

או אז עזיזה התערבה. "אה, עיוני, אתה מתכוון לשאול איך זכיתי לבן כזה?", ענתה לי בלי חוכמות, ככה, בעיטה לפרצוף. הסמקתי כולי. הנהנתי. "אתה חושב שזה ככה, מהר מהר? יא איבני, זה ארוך הסיפור שלי, לא אחת, שתים, שלוש".

"יש לי זמן, אני באמת רוצה לשמוע", עניתי לה.

"שב, שב תשמע", פקדה עלי עזיזה.

"בילדותי, לפני יותר משבעים שנה, גרנו בעיר טנג'יר אשר במרוקו. נולדתי הבת הרביעית למשפחתי המונה שמונה נפשות. אבי היה איש חזק, יודע את אשר לפניו, איש ספר אשר עבד לפרנסתו כסנדלר, לקוחותיו היו העידית אשר בחברה המרוקאית.

"אבא השתמש בעורות המשובחים ביותר, ועבודתו הייתה נקייה. חיינו ברווחה יחסית, מעולם לא ידענו רעב או מחסור. אמא הייתה כמו כולן באותם הימים, עקרת בית, ספונה בביתה, מגדלת ילדיה לתורה וליראת שמיים.

"על גדלותו ועקשנותו של אבי לכל דבר שבקדושה ניתן היה לראות שבעוד בעירנו טנג'יר הוקם בית ספר של ההשכלה – אליאנס, וכמעט כל חברותי הלכו ללמוד בבית ספר זה, אבא - שראה איך הבנות שם יוצאות ובאלו מושגים מחללים אותן - קרא תיגר על בית הספר והעומד בראשו, ולא חת מפני איש.

"אבא היה קשה מאוד בחינוך. הוא לא ויתר לנו על מאומה, הקדושה הייתה בראש מעיניו. לא אחת התבטא כי מאיתנו הבנות ממשיך עם ישראל, ולפיכך היצר הרע עושה הכל כדי לחלל את בנות ישראל.

"היו לו כללים נוקשים, ואוי למי שהפר אותם. גם עם אחי היה נוהג כן. אני ואחיותי היינו נמצאות רב הזמן בבית, עוזרות לאמא כמה שיותר. זה היה טבעי שבת עוזרת לאמא לפני הכל. באותם ימים היה מקובל כי רב, משפיע בימינו, דרשן דאז, עובר מעיר לעיר ומוסר דרשתו לרבים בערב שבת בבית הכנסת. אצלנו לא הייתה עזרת נשים, לכן היו הנשים עומדות בחוץ ושומעות מהחלונות את דברי התורה. נהגתי לעזור לאמא בערב שבת כמה שיותר, כדי להספיק ולרוץ אל בית הכנסת לאחר כניסת השבת. רציתי לתפוס מקום הקרוב ביותר אל חלון בית הכנסת, שם אצליח לשמע את דרשת הרב.

"אהבתי כל כך להתחבר לדברי התורה. חיכיתי לכך כל השבוע, הרגשתי שזה נותן לי חיות של ממש. לצערי, לא היה לי בית ספר עם לימודי קודש כפי שהיה באירופה באותם הימים. בית הספר היחיד הלא מוסלמי בשכונתי היה אליאנס, וכפי שאמרתי לך, אבי חזה את העתיד ואסר עלינו ללכת לבית הספר הזה.

"החסר במקום לימודים מסודר, הנותן מענה לסקרנות ולצימאון הידע שלי, בער בי, כך שדברי התורה הללו היוו לי מקור מים חיים. באחת מערבי השבתות דרש הרב על גודל לימוד התורה, מביא ומצטט מהמקרא. לקינוח הביא את סיפורם של עקיבא ורחל. הייתי מוקסמת. באותו הרגע גמלה ההחלטה בלבי כי אני רוצה חתן ההוגה בתורה בלבד.

"הייתי אז בת ארבע עשרה, גיל הבשל לנישואים במושגים של אז, אך שלא כימינו, שכל אחת רוצה תלמיד חכם, בזמני אף אחת לא חלמה על כך. יתירה מכך, רק העניות, אלו שלא הייתה להן נדוניה נכבדה, התכבדו בחתן כזה. זה לא היה מקובל כלל ועיקר. הבעל היה עובד ומפרנס ביתו, מקפיד על עיתים לתורה ושיעורי הלכה. אברך? מי ישמע על כך?

"אך אני הייתי עקשנית והחלטתי שכך אני רוצה. כאשר שיתפתי את אמי (לאבא לא העזתי לדבר ישירות), היא מהרה לבטל את דברי ותהתה מה קרה לי. היא תלתה זאת בקפריזה חולפת. הבנתי כי זה לא הולך להיות פשוט. החלטתי להתפלל במילותי שלי. כל יום ויום הייתי ממלמלת פרקי תהילים, ומתפללת שד' ייתן לי חתן ההוגה בתורה הקדושה.

"מעט ימים עברו. הורי בשרו לי על הצעה נדיבה המגיעה מאחת המשפחות הטובות בטנג'יר: חיים, עלם חמד, עם מידות טובות וקומה נאה, במקצועו - חייט, עם לקוחות טובים, כך שפרנסה יש בשפע. אבא שמח כל כך בהצעה הזו, שלא העזתי לומר מילה. רק אמא קלטה את מצב רוחי, וניסתה להניא אותי מלדחות שידוך זה. בצר לי, תיניתי באוזני דודתי את רצוני כבתחילה.

"דודתי, גם אם הייתה בהלם מכך, לא הראתה לי מאומה, ובעוד המשפחה ממתינה להסכמתי, גם אם היא פורמלית בלבד, אני מיאנתי להשלים עם הגזירה. אבא לא הבין ממה אני חוששת. הוא בחור כארזים, 'הוא יהיה לך בעל טוב', הבטיח לי.

"אך אני חשקתי שפתיים, לא מעזה לספר לאבא את אשר על לבי. למחרת יצאתי אל השוק, בוחרת אי אלו פריטים עבור אמי, כשלפתע ראיתי את אבא בדמותו התמירה מגיע ישירות אלי, וללא הכנה מוקדמת סוטר לי על לחיי לעיני כולם. 'בחור בטלן את רוצה לקחת, אהה?', צעק עלי. 'את בחיר הבחורים הבאתי לך, וכך את דוחה אותו?'. כולם התאספו סביבנו. הרגשתי את לחיי לוהטות מבושה ומהשפלה.

"כך היה אבא, ישיר ולא מחשבן לאף אחד. הבנתי כי דודתי סיפרה לו. באותו הרגע התפללתי מקירות ליבי לה' שינחה אותי ויעזור לי. אבא משך את ידי והוציא אותי מההמון. 'עכשיו נלך לרב', אמר. 'הוא יחליט'. כך צעדנו, אבא בראש ואני נשרכת אחריו עם ראש מורכן. כך היה אצלנו, מעולם לא היינו מישירים מבט לאבא. כבוד זה כבוד.

"אבא נכנס אל הרב, מספר לו על בתו ומעלליה, על הבחור המצוין המשחר לפתחה ועל הסירוב שלה לשאת אותו רק משום שהיא רוצה בחור לומד. הרב הקשיב, הרהר כמה שניות ולבסוף פנה אלי. 'אכן דבר גדול הוא לישא תלמיד חכם. יודע אני את נפש הבחור המיועד לך, מכיר אני את שורשיו העמוקים ומידותיו הנאצלות, אהבתו לתורה לא יודעת גבולות. גם אשת רבי עקיבא, רחל, לקחה רועה צאן, וגידלה אותו לתלמיד חכם. בכוח תפילתך את יכולה להצמיח אותו, ולזכות בתורתו. האם תסכימי להינשא לו?'. שתקתי, מהרהרת בזכות ובתפילה. 'אני מבטיח לך בזאת כי אם תסכימי להינשא לבחור אותו אביך ייעד לך, בזכות תפילותיך וזכות כיבוד ההורים שלך, תזכי לבן תלמיד חכם שיאיר את העולם, כפי שהתאווית'. 'כן', עניתי מידית, 'אני מוכנה'.

"אבא נישק את גב ידו של הרב, יוצא מביתו בשמחה לבשר לכולם שעזיזה התפכחה, ויש למהר ולהכין את הסעודה, מהר, מהר פן יקחנה...

"ואכן, זכיתי לבעל צדיק וטוב, המקפיד על לימוד התורה בכל יום, אך לא ארכו לי ימי האושר. ארץ ישראל פתחה שעריה לכל יהודי התפוצות, קולות המלחמה על עצמאותה עוד לא נדמו וכבר אצלינו במרוקו החלו להישמע קולות אחרים, רעים, קולות של שנאת יהודים ופרעות. הבנו שמרוקו כבר לא טובה בשבילנו, ויש לנו מקום אחר, ארץ אשר כל חיינו איוונו לה. החלטנו לעזוב הכל ולעלות לישראל הקטנה והצעירה בימים.

"עלינו לארץ, עולים טריים וזרים. באוהלים שיכנו אותנו. התמודדנו עם שפה שונה, מנטליות אחרת, וניכור של הממונים במעברה על תרבותנו ועל כל מה שהבאנו 'משם'. את חיים בעלי גייסו לצבא. את בני היחיד ילדתי במעברה, חיים הגיע במיוחד מהצבא יום לפני הברית, כדי לערוך לתינוק ברית יצחק כמקובל אצלינו. אחרי הברית חיים חזר אל הבסיס שהיה בצפון הרחוק. נפרדנו ממנו. לא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה. מספר ימים אחר כך נפגע חיים ממרגמה סורית, לא החזיק מעמד מפציעותיו הקשות ומאז אבד לי לנצח.

"הייתי לבדי בעולם, ללא משפחתי, שחלקה נותר במרוקו וחלקה היגר לצרפת, וללא משענת. בסך הכל פחות מחודש חלף מהלידה, וכבר נחתה עלי בשורת האיוב הזו. הרגשתי כי הכל גדול עלי, ומאז נהייתי עזיזה אחרת.

"בעקבות המצב, נתנה לי הסוכנות דירה בשיכון. זכיתי והגעתי לבניין בו הייתי שכנה של הרב. אשתו של הרב הגיעה לבדוק את שלומי. בכל יום היא מגיעה - ואני בקושי עונה, לא מתפקדת. כשראתה את המצב ואת הקושי שלי, התחילה לבשל לי ולהגיע אלי בקביעות, לעזור לי עם מטלות הבית ועם הטיפול בתינוק. לאחר שההתאוששות שלי לא הראתה סימני חיים, הרבנית הבינה שאם היא לא תעשה מעשה, הרווחה תוציא מידי את הילד. בזמנו, זו לא היתה שאלה. בקלות הוציאו ילדים, כל שכן תינוקות, מהוריהם לאימוץ. היא לקחה את בני אליה הביתה. היא גידלה אותו במסירות עד שחזרו לי כוחותי והוא שב אלי. מאותם ימים הרב נקשר לבני, הוא אימץ את בני אליו כבן אמיתי והוא נהיה לו לאב. כל תורתו – שלו הוא. הוא הרביץ בו תורה וחינכו במקום אביו. כל יום הוא היה יורד אליו ללימוד משותף, בשבתות - הוא היה הולך איתו לבית הכנסת, לכל התפילות, כמו כל אחד מילדיו. הרב השקיע בו את כל כוחותיו, וטען באזני לא אחת שהוא נועד לגדולות ואני אראה ממנו עוד נחת.

"זו היתה הנחמה היחידה בעולמי. התמודדתי בלי סוף, כל הזמן. נלחמתי בציפורניים כדי להאכיל ולכלכל אותנו. נשארו לי צלקות מאז המשבר, אך למרות הכל תמיד בכיתי והתפללתי לאלוקים שאני רוצה את הילד שלי לומד תורה, שמח ושיהיה לו טוב. רציתי אותו כמו 'הבבא סאלי', יהודי קדוש.

"עכשיו אתה מבין איך זכיתי לפרח כזה?", שאלה, מכה באצבע צרדה.

נפעמתי מגודל הדברים. מהאישיות האדירה המתחבאת לה בין קפלי מטבעות וחפצים מוזרים, מכוח תפילתה של אישה אחת פשוטה. רעיה. אימא. מאהבה שיקדה בלבה גם לאחר קורבן שהקריבה. והצליחה, קיבלה את אשר איוותה לו.

זכתה.

אהבת עולם אהבתיך.