סופה בלב ים, הלב בטלטלה גדולה

הלב בטלטלה גדולה
המים חודרים אליה
היא טובעת לאט
כולם קופצים בבהלה

איתך (הקב"ה) אני יודע איך לאהוב אותי
אפילו שאני אני
איתך אני פשוט זוכר תמיד
להיות כמו שאני.

(ליאור שושן, אודי תורג'מן, עמיר בניון)

שיר זה ממש ראיתי לנכון, והזדהיתי איתו בתקופה בה אני נמצאת ואיתי עוד רבים.

אנחנו בסופה. אנחנו נמצאים בבלבול ובחוסר וודאות גדולים. רוחות מנשבות, קורונה משתוללת וכולנו מחפשים מזור ומשענת.

איפה אפשר למצוא את המשענת והכוחות למרות הסער הגדול?

זוהי שאלה גדולה שרבים וגדולים עסקו בה עוד הרבה דורות לפנינו.

בדור של נח התעלמו לגמרי מהתוכחה של נח על מעשיהם המושחתים. המדרש אומר שכאשר הגיעו והציפו מי התהום אותם, הם היו לוקחים את הבנים הרבים שהיו להם, ואיתם סתמו את מי התהום. וככה שוב המים מתגברים ועולים, והאכזרים הללו לוקחים בנים אחרים שהיו להם ומנסים לסתום את מי התהום המתגברים. מזעזע. 

זוהי דרך אחת לפתור בעיות. לנסות לכסות את הבעיה ע"י גורמים אחרים, שלאו דווקא באים ממקום ודרך טובה. 

ועוד, שדרך זו של כיסוי בעיות אינה פותרת את הבעיה, אלא רק מחריפה אותה על דרך הכלל.

אבל בוא נחשוב על דרך אחרת: ה' רוצה שנלך בדרך טהורה, דרך בריאה, כדי לעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב.

נתחיל מזה שהקב"ה אינו רוצה שנסבול חלילה בעולמו היפה שברא. הוא רוצה שנהיה קרובים אליו. כאשר אנו מתרחקים ממנו או חלילה מתעלמים מקיומו, הוא משבש את דרכי הטבע, את הוודאות והסדר שאנו רגילים אליו. את מרוץ החיים. הוא אומר לנו: הלו, בני האהובים, תתעוררו! בשביל מה שמתי אתכם פה בעולמי? ניתקנו את החוט המקשר בינינו ובינו. יש בעיה, קושי, רוחות מנשבות בחוזקה - ואנחנו מנסים לכסות את הבעיה ולנסות לטפל ב"בעיית הקורונה" בדרך של איך פחות נידבק וכו'. אבל לטפל בדרך השורשף אנו לא עושים. הקב"ה שם לנו את הקורונה וחשבנו שהיא תחלוף, אבל לא. הקב"ה רוצה שנעשה עבודת שורש, שנעלה כמה מדרגות מעלה. וכל עוד אנחנו "משתמטים" ולא מחפשים וקוראים בתחנונים לבעל הבירה שירחיק מאיתנו את המגיפה הקשה, היא לא תיפסק... וכל ניסיון חיקוי למצוא תחליף לקריאה לבעל הבירה, וטיפול חיצוני בנגיף כמו חיסונים והתברברות בבוץ של הפחד והבהלה, חוסר עשייה וכו' - לא יעזור. אנחנו מוכרחים לחזור לכור מחצבתנו! אנחנו מתעלמים מהשורש, ולכן ה' מנער אותנו חזק ולא מפסיק, כי הוא מלך רחמן ולא עוזב אותנו עד שנשוב אליו.

אנחנו אוהבים לדון ולדוש בענייני הממשלה הנוכחית וכו'. אבל בוא נעלה טפח למעלה, ננסה לראות את המתרחש ממבט רחב וגבוה. האם סתם הקב"ה בחר להביא עלינו דווקא ממשלה כזאת עם חוקים שונים ומשונים? האם סתם אנחנו מרגישים שהאדמה מתחתינו נפערת? 

הקב"ה רוצה אותנו איתו. רוצה שנעבוד רק אותו ונעשה את רצונו. הלא זו הבריאה שלו, והוא ברא אותה למעננו.

החזרה אל השורש. 

----

אהבה זו מילה, כוח ואנרגיה שאנחנו זקוקים לה כל כך. ממש כמו אוויר לנשימה.

אנחנו צריכים שיגידו לנו שנרגיש שאנחנו אהובים, רצויים, שיש לנו מקום פה בעולם.

אנחנו לפעמים דורשים ומבקשים מאחרים שיתנו לנו אותה. אך מה חבל שלהרבה מאיתנו קשה עד מאוד להעניק אותה,

כי--- היא חסרה גם לנו. יש לה מחסור משווע בעולם.

לכל אחד יש דרך איך להשיג אותה, הלא היא מצרך חיוני לנו. 

יש הרבה מאיתנו, לצערי, שמחפשים אותה בתוך פחי האשפה ובדרכים שאינם דרכים,

ויש גם הרבה מאיתנו שלא מצליחים למצוא אותה בתוכם...

תפקידנו אנו להיות המעניקים אותה. 

הכיצד? איך פתאום נוכל להעניק לעצמנו דבר ערך זה?

קודם כל, דבר ראשון, להתחיל להקשיב לרצונות שלנו. הם מגיעים ממקור עליון וקריטי שנקשיב להם. הרצונות הם אלו שבונים את העולם.

דבר שני, להציב גבולות. לשים לב מה מתאים לנו כרגע ומה לא.

אנחנו עסוקים כל כך בעולם שבחוץ, איך יראו אותנו, מה יגידו עלינו, מה יחשבו. זה חוסר התייחסות כנה עם עצמנו, עם מהותנו.

דבר שלישי, לתת ביטוי ולגיטימציה לכל הרגשות שלנו (גם לאלו שנראים מתאימים פחות...) ברגע שאנחנו נותנים מקום לכל הרגשות שלנו אנחנו מרגישים בטוחים. יש לנו מקום, אנחנו יכולים להיות עצמנו, אנושיים, לא צריכים להסתיר כלום. מקבלים את כל החלקים שבנו (כל הרגשות הינם דרך לביטוי הנשמה). ברגע שאנחנו מקבלים את כל החלקים שבנו, אנחנו מרגישים אהובים. ואיזה פלא - אנחנו לא זקוקים ואומרים נואש לחפש "שאריות" של אהבה אצל אחרים (למה כתבתי "שאריות"? כי כל אדם יכול להעניק לעצמו את כל האהבה שהוא צריך! אם האדם תלוי בבני אדם אחרים שיספקו לו את הצורך הזה, הוא אף פעם לא יצליח להיות מלא באמת מהמצרך הזה, והוא תמיד ירגיש בחוסר (מה שישפיע עליו בכל חלקי החיים). כל בן אדם, כל אחד באשר הוא, טרוד בהתמודדויות של עצמו, ולא תמיד יש לכל אדם הפניות והזמינות להיות למען הזולת ולספק לו את החום והאהבה שהוא זקוק להם. כלומר, אי אפשר "לבנות" על הסביבה, שהיא תמלא בשבילנו את החוסר. זה פשוט לא ילך לנו, ואנחנו תמיד נסתובב בתחושה של רעב או צמא קשים...). את הצורך הקיומי הזה רק אנחנו יכולים למלא. ההבדל בין אדם שרק צורך את האהבה מאחרים לאדם המעניק אותה לעצמו - הוא תהומי. אדם שתלוי באחרים מרגיש חסר ערך ולא "שווה" אם לא קיבל מילה טובה, כאילו חשך עליו עולמו, ואילו האדם השני - המילה הטובה רק תוסיף ותחזק אותו.

ברגע שאנחנו קשובים לעצמנו, אוהבים את עצמנו אנחנו קרובים יותר לעצמותנו, לצלם אלו-ק שבנו, יותר קרובים לה' יתברך ולעשיית רצונו.

-----

ואם כך, הרי שאנחנו חוזרים אל השורש, 

אל עצמותנו, אל המשענת והכוח לכל סער.