הספירלה של החיים: האם אפשר להתרסק אל עונג פשוט?

חשבתם על זה פעם שהפסיכולוגים והפילוסופים הגדולים בהיסטוריה "עשו קריירה" על תופעות / תחושות / אנשים פשוטים, ואפילו נכים ומסכנים?

כמה ספרי פסיכולוגיה ושעות ניתוח פסיכיאטריות נצטרך בשביל לנתח התנהגות מוח של אדם אחד פשוט שלא יודע קרוא וכתוב?

אז נכון, זה אולי שייך לשיעור באמונה של רבנים, אבל אני לוקח את זה למקום פשוט. ותאמינו לי, לא פשוט להיות פשוט.

בתחילת החיים הזוגיים, יש לנו המון ציפיות.

כמו ילד שזה עתה נולד ורואה סביבו אנשים "גדולים" ו"חכמים" ו"מוצלחים", ושואף וחולם וחושב. ואז לאט-לאט, עם גדילתו, הוא מבין שכל אותם "גדולים" הם בעצם גם ילדים בעצמם וזקוקים לתמיכה. כך גם ה"ילד" של היצירה הזוגית שלנו גדל לו לפתע ואנחנו מבינים כי המציאות היא לא כאותן שאיפות גבוהה גבוהה, ובחיי היומיום אנחנו קצת תקולים וכועסים ולא בדיוק יודעים איך לממש את החלומות העצומים שלנו.

אנחנו לפתע מביטים סביבנו בפיכחות ומבינים כי גם אותם מודלים שהיו לנו, אינם כה מוצקים ואיתנים, הם זקוקים יותר משהיה נדמה, וחסרים כפי שהאדם באשר הוא אדם חסר.

המבט הזה הוא יצירה של בגרות. הבשלות הזו להביט למציאות בעיניים היא תוצאה של צבירת קילומטראז' על כביש החיים.

ואז באה האכזבה. התחושה הזו שאין סיכוי. החלום שמתמוסס לו ומכריח אותנו להביט על השבר ועל החוסר והחסך, ולהתחיל להתמודד.

ומי רוצה להיות בוגר ומבין?

יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

אנחנו מעדיפים להיות ילדים מאושרים שרואים עולם של מבוגרים חזקים וכל יכולים, ובטוחים כי הנה, השלמות מחכה לנו מעבר לפינה עם עצה או תובנה של מישהו חכם שנלך אליו ויפתור את כל בעיותינו.

על האדם הבוגר נופלת לפתע אחריות גדולה מאוד לחייו. הוא צריך לתחזק ולהישאר, להיות ולתמוך, לא לצפות לניסים ולא להסתמך יותר מידי על האחרים. הוא צריך להתחשב יותר, לחשוב יותר,

ולהיות עצוב יותר.

ואז, אולי מתוך נאיביות, ואולי מתוך פיקחות של התמימות, מגיע לו גל חדש של ילדות "מאוחרת" שמביטה על החיים בתקווה אינסופית מתוך נקודת מבט מחודשת והרבה חיזוקים עצמיים וסביבתיים, שאומרת כי אדרבה, מתוך החוזקה של המבט הבוגר, נוכל לפרוש כנפיים ולעוף אל החלל עם הכוחות שלנו. נוכל ליצור, ליזום, לעשות ולכבוש, ולהיות הזוג המאושר עלי אדמות. אנחנו כבר "מבינים". כבר יודעים ולמודים מניסיון העבר, וכעת יש לנו כל הכלים להימנע ממכשולים, להעניק ולתרום זה לזו, ולייצר שלמות.

אוף... שוב השלמות הזו.

היא מתנפצת לנו עם המריבה הראשונה.

שבת אחת לא בטוב, מילה או שתיים לא במקום, אמא שלה אמרה, אתה הגבת, ונגמרה השלמות.

מביטים שוב לקרעי הבלון המנופץ בלבן של הרִיק המטורף שהוא הותיר בנו, ונדהמים מעוצמת האכזבה שלא חווינו עד היום.

ואם לא נמאס לכם, אז גם משם אנו מתרוממים. ושוב, ושוב...

* * *

הזוגיות היא ספירלה.

מתחילים מנקודת הפתיחה, וחוזרים אליה שוב ושוב לאורך כל החיים.

לאורך כל שנות היותנו יחדיו, מציקות לנו ומענגות אותנו אותן הנקודות (פחות או יותר...). "כבר אלף פעם אמרתי לך" זו לא המצאה. זה אמיתי.

אבל הספירלה אמנם חוזרת לאותה הנקודה, רק גבוהה יותר. בכל סיבוב אנו עולים שלב.

אם נשאל אותך לפני עשרים שנה איך בדיוק אתה מנסח את הפגיעה שלך מהמעשה שהיא עשתה, וגם היום נשאל אותה שאלה, עשרים שנה מאוחר יותר, שני הניסוחים לא יהיו דומים כלל וכלל.

כל יום אנו מנסחים אחרת. בכל פעם אנו גבוהים יותר, או (חושבים ש)נמוכים יותר. ותמיד אנחנו בהתקדמות.

ואם תשאלו אותי "התקדמות לאן"?

אל הפשטות.

בסופן של כל התקוות, האכזבות והציפיות, זיקוקי הדי-נור ורגעי הייאוש, מחכה לנו חומר גלם פשוט וגולמי: הנפש.

ואז, כשישנה הבנה קטנה, כשישנו איזשהו רגע של חסד וחיוך קטנטן, לא צריכים יותר את כל התפאורה. אנחנו יודעים ובעיקר מרגישים פשוטים.

פשטות עם עומק.

פשטות עם אהבה.

פשטות של הנשמה שרוצה וממריאה, מתרסקת ושוב מתחברת.

ואז נדע שהספירלה ורכבת ההרים המטורפת, אין תכליתה להזניק אותנו אל מקומות חדשים צבעוניים ומדהימים במורכבותם.

נדע את הפשטות. היא תבעט לנו בבטן כל כך חזק, שאין צורך עוד בכלום.

איש – אישה – חיוך – ושכינה.

ואולי נדע לקחת חתיכה מהפשטות חודרת העצמות הזו ולהכניס אותה אל התרמיל הקטן כשנצא להמשך הסיבוב על הספירלה של חיינו.

כשנצא לפרוח ולהעמיק ולנסוק ולהתרסק, נעשה זאת עם קצת יותר פשטות.

עם חתיכה של לב.

ונדע.

ונבין.

ולא נפחד יותר.

מוגש באהבה והערכה עמוקה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com