פרשת תרומה: כשרבי אלחנן וסרמן זצ"ל נסע מאירופה עד אמריקה בשביל לתפור כפתור

אם היו נותנים לכם לבחור: או שראש הממשלה כבר יהיה נורמלי או שתקבלו עשרה מיליון דולר, איך הייתם מעדיפים לקבל את הכסף - בצ'ק או במזומן?

שמעתי שהשבוע ראש הממשלה הגיע להישג. הוא הגיש לבנו פאזל בן 100 חלקים שהורכב, ואמר: "אבא שלך גאון! כתוב על הקופסה בין 3-5 שנים, ולקח לי רק 8 שעות להרכיב!"...

אחר כך תתפלאו על הרכבת הממשלה שלו...

מי היה מאמין שנגיע לעידן בו נוכל יכהן כראש ממשלה, אנאלפבית ימלא את מקומו ברוטציה, והכי אירוני, ששר ימני והגון פורש מממשלה כזאת ומקבל קלון... אם זו לא אירוניה, מה כן?

אגב, גונבה שמועה לאוזני, שבעקבות ריבוי בבדיקות אנטיגן במערכת החינוך החרדית, שר האוצר שוקל הטלת דמי פיקדון על מטושי הבדיקה. נו מה, אחרי הכל זה חד-פעמי, לא?

אבל יש לי עצה עבורם, שתעלה את ערכם בעינינו.

אישה אחת אמרה לחברתה: "עשיתי את עצמי ישנה, ופתאום נרדמתי. אז מחר אני מתכוונת לעשות את עצמי רזה"...

ואף לגועליציה נאמר: תעשו את עצמכם כחכמים בכך שתשתקו. אולי זה ישפיע? לכו תדעו.

עדיין הייתי מעדיף עשרה מיליון במזומן, אלא שעם שר אוצר כזה, שיותר קל להוציא גרעפס ממת מלהוציא ממנו שקל עבור שומרי מצוות, הציפייה אבודה מראש.

אולם תקווה אנו מבקשים, ולא ייאוש, אז הבה נלמד מפרשתנו כיצד להעלות את ערך חיינו, שהרי בעידננו אי אפשר יותר לחיות בזול (תרתי משמע).

* * *

עם ישראל מתגייס בשם ה' לבנות משכן שיהווה מקום להשראת השכינה, ולשם כך נודבים הם בטוב לבם מינים רבים ויקרים.

שלושה-עשר מינים נדבו ישראל: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים ... אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות ג', ז').

ובכן, מבין חומרי הגלם של המשכן, אבני החושן היו היקרים ביותר. [להזכירכם, דמא בן נתינא הרוויח עבורם 600-800 אלף דינרי זהב (קידושין לא ע"א)].

שואל ה"אור החיים" הקדוש (שמות כ"ה, ז'), מאחר ואבני השוהם ואבני המילואים היו היקרים ביותר, מדוע הזכירם הפסוק באחרונה? מן הראוי היה שיוזכרו ראשונה, קודם הכסף והזהב?

תשובתו יקרה עבורנו מן האבנים עצמן.

* * *

אחד מראשי הישיבות הבולטים ביותר שהיו באירופה בשנים שבין מלחמת העלם הראשונה לשנייה, היה רבי אלחנן וסרמן הי"ד.

כטבעו של דבר שבקדושה, גם ישיבתו נתקלה בקשיים כלכליים, וכדרכו של ראש ישיבה נאלץ אף הוא להתרים נדיבים למען המשך קיום הישיבה.

רבי אלחנן החליט לשים פעמיו אל אמריקה.

באותם ימים הייתה נסיעה לאמריקה, ובכלל, קשה ומפרכת. הדרכים היו משובשות, היה צריך להחליף מספר רכבות, ושלא לדבר על העלות היקרה של הנסיעה.

רבי אלחנן סבב בין גבירים וקושש תרומות דלות. רוח החומר נשבה בעוז וזה השפיע תרומתם.

יום אחד סיפר לו אחד מתלמידיו על גביר יהודי המתגורר בעיירה, בעליהם של בתי חרושת ענקיים לייצור בגדים, ומסתבר שהוא גם למד עם הרב באותה ישיבה, אלא שהוא עשיר גדול וקמצן לא קטן, ואף הרשיע והתבולל רח"ל.

הרב חבש את כובעו ומעילו, ומיד הורה לתלמידו: "קחני אליו!".

הגביר מיד זיהה את רבי אלחנן וקיבלו בכבוד גדול. לאחד ששוחחו מעט, התעניין הגביר לסיבת בואו של רבי אלחנן.

"הכפתור במעילי רופף", סיפר רבי אלחנן, "איש לא הצליח לתקנו עבורי עד כה. שמעתי שהנך מייצר בגדים, וסברתי שרק אתה תוכל לתקנו לי".

"היתכן?", תמה הגביר, "הרב בא מאירופה עד לאמריקה רק בשביל לתפור כפתור?".

השיב רבי אלחנן: "ומדוע לא?".

הגביר נענע בראשו לשלילה ואמר: "הן זה לא יתכן, להיטלטל בדרכים משם לכאן, ולהוציא ממון רב על הדרך, וכל זאת רק בשביל לתפור כפתור במעיל! הלוא בדמי הנסיעה יכולתם לקנות מעיל חדש...

"אין זאת", קבע הנגיד, "אלא שסיבת בוא הרב אחרת, אלא שהרב מבקש להסתירה ממני. אז אנא, יגלה לי הרב את סיבת בואו הנה?".

אולם רבי אלחנן נותר בשלוותו והשיב: "באתי לאמריקה כדי לתפור את הכפתור במעילי!".

הגביר כמעט ופרץ בבכי. "מדוע הרב מעלים ממני את סיבת בואו?", קרא, "הרי לא יתכן הדבר, שהרב בא מאירופה - עד אמריקה! - רק בשביל לתפור כפתור במעיל! זה לא יתכן!!!".

פני רבי אלחנן הרצינו, ואז אמר: "נו, אז איך זה הגיוני בעיניך שהקב"ה העניק לך את נשמתך רק בשביל שתתפור כפתורים למעילים בעולם הזה? וכי אחר כל מה שעברת בחייך עד הלום, תכלית כדאית היא זו? וכי סבור אתה שהמרחק משמים לארץ מועט הוא מן המרחק בין אירופה לאמריקה, שנדמה בעיניך שלתכלית כה שפלה נבראת?".

הגביר כמעט והתעלף מטלטלת המסר. הוא פרץ בבכי תמרורים על הדרך הנלוזה בה בחר לצעוד, וקיבל על עצמו לאלתר תשובה שלימה.

* * *

אין ספק לגבי ערכן הרב של אבני החושן, ובכל זאת נמנו הן באחרונה, ולא בכדי.

מסביר ה"אור החיים" הקדוש, שאבני החושן אמנם היו יקרות בשווין, אולם תכלית תרומתן הייתה רק לעשיית בגדי כהונה. לעומתן, יתר החומרים נתרמו לתכלית בניית המשכן עצמו, לפיכך גדלה חשיבותם שבעתיים משווי אבני החן.

זאת ועוד, הלוא הנשיאים התעצלו בהבאת אבני החן הללו (במדבר רבה י"ב, ט"ז), לפיכך התאחרה הזכרתם בכתוב על פני החומרים שנתרמו מתוך זריזותם וחריצותם של ישראל. מה גם, שלא היה טורח בהבאת האבנים היקרות (ראה יומא עה ע"א), ומה שבא בלא יגיעה - חסר ערך הוא!

ומסר עצום יש בדבריו אלה עבורנו.

למדנו מדבריו, שאין הערך הממוני קובע את שוויו של הדבר, כי אם התכלית לשמה הוא נועד. זאת ועוד, זריזות חריצות ויגיעה מכפילים את ערך המושג עשרת מונים.

כמו כן אמורים הדברים לחיינו והישגינו: אם אך שווי ממוני להם, חסרי ערך הם! אבל אם ערכיים הנם, אין קץ לשווים! 

זכרו נא את הכרובים - זוג פסלי זהב בדמות תינוק ותינוקת שהוצבו מעל ארון העדות (רש"י, שמות כ"ה, י"ח), בתוכו שכנו לוחות הברית. קדושים היו הכרובים, עד שהיוו סימן קדושתם של ישראל וחביבותם לפני ה' (יומא נד ע"א).

היאך קדשו פסלי הכרובים? היות שלוחות הברית "נשתלו" בארון שמתחתם. כי ככה זה, כשזורעים תורה - נובטת קדושה!

אם נשתול עצמנו בחיי תורה, נזכה לחיי קדושה ערכיים, וכן אם נזרע חינוך טוב בילדינו, נזכה לגדל כרובים קדושים "זהב טהור".

כי המנצל את שנותיו בחיי תורה, כרוב טהור הוא! אך המבלה שנותיו בהבלים - ראש כרוב לו!