אלון יופה: "כך הכרתי לראשונה את אשתי דין-דין אביב"

כשהיה אלון יופה באחת התקופות הקשות בחייו, אמו כנראה חשה זאת, ועלתה על מטוס כדי לבקרו, שלא לומר להצילו. לאמהות - כך מסתבר - יש חוש מיוחד לזיהוי צרות שעוברות על ילדיהם, וכידוע גם אין כמו אהבה בעולם כמו אהבה של אמא.

"לצערי עשיתי המון דברים לא טובים בשנות הנערות שלי", אומר יופה בגילוי לב, "זה המשיך גם בצבא, ואחרי השחרור נסעתי לטייל בכמה מדינות באירופה ובסופו של דבר השתקעתי באנגליה. חומרים משני תודעה לא היו זרים לי בימים ההם, אבל באנגליה הגעתי לשיאים רעים שלא הכרתי בנושא הזה. עד היום זה משפיע עליי, למשל בכך שהזיכרון שלי לוקה בחסר. לפרנסתי עבדתי במלצרות ובדברים מזדמנים נוספים, אבל בעיקר התעסקתי עם דברים לא טובים. אמא שלי באה לבקר אותי כי הרבה זמן לא נפגשנו, ומיד הבינה מה קורה וקלטה שהמצב שלי לא טוב.

"היא חזרה לישראל, ובמשך כל הלילה שלאחר חזרתה היא לא הצליחה להירדם והחליטה לכתוב לי מכתב. זה היה מכתב מאוד חזק ומרגש. בהתחלה היא לא רצתה לשלוח לי אותו כדי שלא אפגע, אבל בסוף החליטה לשלוח. כמה ימים אחרי שאמא חזרה לישראל קרה לי משהו מאוד לא נעים בעקבות החומרים שהתעסקתי בהם, נקלעתי למצב נפשי ותודעתי מאוד קשה, ובכיתי המון. אחרי כמה ימים היה שיפור מסוים, ואז גם בדיוק קיבלתי את המכתב מאמא. הדברים שלה היכו בי. שבוע לאחר מכן כבר הייתי בארץ. וכאן בעצם התחיל המסע שלי לעבר הטוב והאמת".

אלון יופה (צילום: קדוש פוטו)

ילד טוב רמת גן

שנות נערותיו של אלון יופה, 48, הנשוי לדינה אביגיל יופה (הידועה יותר בשמה 'דין דין אביב'), אב לארבעה ומוזיקאי המתגורר בהוד השרון - אכן היו סוערות, אך לדבריו השנים הראשונות של חייו היו דווקא רגועות להפליא. "נולדתי למשפחה חילונית למהדרין ברמת גן. אנחנו שלושה אחים, אני האמצעי. אבא דור שני לניצולי שואה, ואמא בולגריה מאוד חמה. הם היו ממש שני ניגודים. אבא היה מתופף, אבל אחרי החתונה כשנולדו הילדים אמא רצתה שהוא יעבוד במשהו אחר, אז הוא החליף מקצוע. היה לנו פסנתר בבית, וגם תופים לא מורכבים, כי תופים עושים המון רעש. מדי פעם אבא היה מרכיב אותם, מנגן קצת ושוב מפרק.

"עד כיתה י"א הייתי ילד טוב שמביא ציונים טובים ומתנהג כמו שצריך, אבל אז היצרים הרעים התגברו וגם בדיוק הכרתי את אחד המועדונים האפלים ביותר בתל אביב. זה היה מקום מאוד חשוך, תרתי משמע, עם ריקודים של מכות, מוזיקה רועשת והרבה אלכוהול. הייתי אז בגיל שבו נהיה מגניב לעשן ולשתות, ועברתי שינוי קיצוני. גם בלבוש. ג'ינסים קרועים, דברים מקושקשים, כל מיני תספורות משונות. להורים שלי היה מאוד קשה עם מה שקרה לי. סיימתי תיכון, התגייסתי, ובצבא המשכתי עם השטויות. הייתי נהג בצבא, אז חזרתי כל יום הביתה וישבתי עם חברים. רק היום אני מבין שזה היה היצר הרע. היצר הזה פשוט רוצה להרוג אותך. אחרי הצבא טסתי לאירופה כמו שאמרתי, וברוך ה' בעקבות המכתב מאמא חזרתי לארץ".

אלון יופה בצעירותו

איך הייתה הנחיתה בארץ הקודש?

"לא היה לי פשוט לחזור, אבל ידעתי שזה הצעד הנכון. כמה ימים אחרי שחזרתי חבר מאוד טוב שלי הציע לי ללמוד איתו מוזיקה ברימון, ואכן נרשמתי. תמיד אהבתי מוזיקה, אבל באופן מקצועי הגעתי אליה מאוד מאוחר, בגיל 24. בעיקר מה שעניין אותי זה לנגן על תופים, לכן הגעתי לרימון, אבל אולי הגעתי לשם רק כדי להכיר את אשתי הצדיקה והיקרה. היינו שני הפכים, ובכל זאת זה קרה. אני הייתי מאוד שקט, אחרי כל המסע הלא פשוט שעברתי. ממש מופנם. הרגשתי שאין לי מה להגיד יותר. שאין לי מה לתת. הרגשתי שאני ריק. כמעט לא הייתה בי פנימיות אז, לא ידעתי מי אני בכלל. השנים שלפני רימון היו כמו חור שחור כזה.

"השתמשתי במהלך השנים בכל מיני עזרים לא טובים רק בשביל לברוח מעצמי, ופתאום, כשאתה בלי כל הדברים האלה, אז אתה מרגיש שאתה כלום. אתה לא יודע מי אתה. אין שום דבר שממלא אותך. לא היה מזון אמיתי לאלון, לנשמה שלי. הכל היה מאוד חיצוני. מלא הסחות דעת, הכל רק לא להיות עם עצמך אפילו שנייה. אתה מנסה להתנהג כמו שהחברה אומרת - להיות חכם, להיראות טוב, לנגן טוב. ממש קליפת יוון. ובפנים, בשורש, הכל רקוב. שום דבר לא מזין אותך באמת. הנשמה מתמלאת רק מהאמת, ושנים אתה מתעסק במשהו שהוא לא הדבר האמיתי ולכן אתה הולך ומתרוקן.

"כמו שאמרתי אני הייתי מאוד שקט, אבל אשתי הייתה ממש ההפך. כבר בלימודים היא הייתה חצי מפורסמת, וגם הייתה מופרעת כזו, אחת שתמיד יש לה מה להגיד. לכאורה לא היה סיכוי שנתחבר, כי היינו כל כך שונים אבל ה' רצה שזה יקרה. יום אחד ניגנו יחד באיזה הרכב וראיתי שהיא עצובה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה, אז קראתי לה הצידה ואמרתי לה כמה מילים טובות. ושם בעצם הקשר הזוגי שלנו התחיל. אמנם זה לקח שבע שנים, אבל בסוף התחתנו.

"בשבע השנים שעברו עד החתונה שלנו קרו המון דברים. נפרדנו, היא נסעה להודו ואני לקובה, אחר כך חזרנו, עברנו לא מעט דברים מורכבים וכאבי לב. תקופה מסוימת אחרי שחזרנו היינו יחד ביום כיפור אחד שמשום מה צמנו בו, ובמוצאי הצום, עם הקפה ששותים כדי להירגע, הצעתי לה נישואים. היום כשאני במקום לגמרי אחר אני מבין איזה דבר גאוני זה שידוך. איך הדרך של התורה כל כך נכונה. אדם שלא שומר תורה ומצוות בדרך כלל נפגע כל כך הרבה בתחום הזה. בעיקר הבנות. זה שריטות בנפש. בשידוך נפגשים, בדרך כלל מחליטים מהר מאוד אם להתחתן או לא, וזהו. בלי הרבה בלאגן. בעזרת ה' אנחנו רוצים לחתן את הילדים שלנו ככה, כדי שלא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עברנו. עוד שנה הגדול שלנו יכול להתחיל לצאת לשידוכים".

תהליך תשובה מהיר

"אמנם סיפרתי שהרגשתי ריקנות לפני התשובה", אומר יופה, "אבל אז לא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש. בעיקר לא ידעתי מה קורה איתי. לא ידעתי להשתמש במושגים האלה של נשמה וכו', אבל הרגשתי משהו מוזר. לכן גם לא חיפשתי משהו רוחני שימלא אותי. החזרה בתשובה שלי פשוט קרתה, לא צפיתי אותה בשום אופן. זו לא הייתה מציאה אחרי חיפוש. הרגשתי שמשהו צריך לצאת ממני, משהו צועק בפנים, אבל לא ידעתי מה זה.

 "שואלים אותי איך חזרתי בתשובה, ואני אומר שלא עשיתי כלום. התשובה שלי היא רחמים גמורים של ה'. לא הייתי בכיוון של זה בכלל, אבל כשפגשתי בתורה בפעם הראשונה זה היה מאוד חזק. זה היה כמו להדליק אור בחושך גדול. ה' נותן לכל אחד כל הזמן רמזים, השאלה אם האדם משתדל לראות אותם. ומעבר לרמזים האלה לפעמים ה' ממש מאיר לבן אדם את הדרך הנכונה. יום אחד ישבתי עם חבר ובדיוק הגיע איזה חבדניק וקבע לו מזוזה. אחרי שהוא הלך סיפר לי החבר שהוא לומד איתו תניא בארבע בבוקר ושאל אם אני רוצה להצטרף. לא היה לי מושג מה זה, אבל העניין נשמע לי אקסטרים וחוויה מיוחדת, אז אמרתי שאגיע. אכן הגעתי עוד ועוד, זה היה פעמיים בשבוע, וממש נדלקתי. כל הלילה נדלק לי באור. נמשכתי לזה כמו מגנט. בתקופה ההיא עוד לא שמרתי מצוות, רק נהניתי מהאורות".

מה בסופו של דבר קירב אותך לחיי תורה ומצוות?

"האמת שזה קרה הרבה בזכות הילדים ובזכות נסיעה לאומן. בברית של הבן הגדול שלנו, יהודה, המוהל נתן לי לעשות את השלב האחרון וזה היה חוויה מאוד חזקה בשבילי. בהמשך, לא חיפשנו לו גן דתי, אבל אשתי נדלקה דווקא על גן דתי שהיה באזור שלנו, כי היא התחברה לגננות. לאט לאט יהודה גדל, בגיל שלוש עשינו לו חלאקה והשארנו לו פאות, ובשלב הזה הוא וחברים שלו התחילו ללבוש ציצית, אז אשתי אמרה לי: 'הילד שלך הולך עם ציצית ואתה לא, איך זה נראה?' אז בזכותה לבשתי לראשונה ציצית. הייתי אז עדיין עם שיער ארוך, ואז פגשתי חבר שהיה בקהילה של ברסלב בהוד השרון. הקלטנו אז איזה אלבום יחד, הוא גיטרות ואני תופים, והוא אמר לי שמיד אחרי סיום האלבום הוא מתכנן לנסוע יחד עם חברים לראש השנה באומן. הוא הציע לי לבוא, וזרמתי. לא כי היה לי מושג לאן אני נוסע, אלא כי זה היה נראה לי מגניב. מהנסיעה לאומן חזרתי עם קסקט ומתחתיו כיפה, ומאז לא הורדתי אותה יותר".

מה קרה לך באומן?

"קשה לי להסביר. זה לא שהחלטתי לחבוש כיפה, פשוט החליטו בשבילי מלמעלה. הרבה אנשים מתפרקים ובוכים באומן, אני לא חוויתי את כל זה, אבל משהו מאוד השפיע לי על הנשמה. קיבלתי עליי עול תורה ומצוות ברגע אחד. אשתי שאלה אותי מה נסגר עם הדבר הזה שיש לי על הראש, ואמרתי לה שאני פשוט לא יכול להוריד את זה. הסתפרתי, השארתי פאות, וברגע אחד התחרדתי. קיבלתי עליי שמירת שבת וכל היתר. הכל היה מאוד מהיר. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שהגעתי הביתה, שמצאתי את מקומי. בתחילת התשובה הייתי באורות מאוד גבוהים ועשיתי דברים קיצוניים, אבל כנראה שזו הדרך שהייתי צריך לעבור. הרמב"ם אומר שכדי להגיע לאמצע צריך ללכת חזק לצד השני.

"אחרי שסיימתי ללמוד ברימון התחלתי לתופף ולהופיע. הלימודים שם מאוד שיפרו את הנגינה שלי וקידמו אותי. התחלתי עם ג'אז ודברים כאלה, אחר כך עברתי יותר למוזיקה אפריקאית, ואחרי זה יותר פופ וכאלה, למשל עם לאה שבת, עלמה זהר, מוש בן ארי, מאיר בנאי, וכמובן אשתי היקרה ועוד. לכאורה זה היה אחלה, הגעתי לרמות גבוהות, אבל אחרי שחזרתי מאומן פשוט לא יכולתי לסבול יותר את מה שאני עושה. לא יכולתי להמשיך עם זה אפילו עוד שנייה אחת. כזה אור נדלק לי בחיים, שחוץ מאור האמת שראיתי הכל החשיך. עכשיו כשאני מסתכל על זה אני מבין שרק ככה יכולתי לצאת מאיפה שהייתי. ככל שאדם נמצא במקום נמוך יותר, ככה הוא צריך אור גדול יותר גדול כדי לצאת. כי אתה נמצא בשאול כזה, שאי אפשר שמישהו ילמד אותך גמרא או הלכה ותתחיל לחזור בתשובה.

ללמוד, לעבוד, לנגן

"בתקופה ההיא הייתי יום אחד ברכב, וברדיו התחיל להתנגן השיר 'כי מציון תצא האהבה' של יונתן רזאל. הוא שר אותו עם אביתר בנאי. אני שומע את השיר, אין לי מושג מי שר, אבל כולי צמרמורות. גם עכשיו כשאני נזכר בזה יש לי צמרמורת. כששמעתי את השיר מיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. שבשביל זה למדתי מוזיקה. לא סיפרתי את זה לאף אחד, ופתאום יומיים אחר כך התקשר אלי מי שאז היה המפיק של יונתן רזאל ואמר שהם רוצים שאנגן איתו והסכמתי. זה היה ממש כשהאלבום הראשון שלו יצא.

"לא ידעתי שהשיר ששמעתי היה של יונתן, אבל קיבלתי את השירים לפני החזרה ומאוד שמחתי. הרגשתי שהקב"ה מחייך אליי. הגעתי לחזרה, וראיתי דברים כל כך שונים ממה שהכרתי. אף פעם לא הייתי בחזרה של דוסים. החזרות שאני מכיר זה חדרים אפופי עשן ועישונים, ופתאום אני רואה את יונתן אוכל בשלווה, רגוע, ומברך בנחת ברכת המזון. הקב"ה מאוד עזר לי עם העניין הזה, ומהר מאוד עזבתי את כל מה שעשיתי לפני זה. נכנסתי להפקה של יונתן, ומאז אני איתו, כבר יותר מ-15 שנה. באלבום האחרון שלו גם הפקנו יחד כמה שירים.

"בנוסף לכך, אני גם מופיע עם יוסף קרדונר. זו אחת הזכויות הכי גדולות שיש לי בחיים. כל מה שאני קורא בספרים של רבי נחמן על בעל מנגן כשר – זה פשוט הוא. הייתה גם תקופה קצרה יחסית שבה הופעתי עם אהרון רזאל, ולפעמים, ממש לעתים רחוקות, כשאשתי לא מוצאת מתופפת אני מופיע איתה. אנחנו הופכים את התופים, כך שאני מופיע עם הגב לקהל. זה לא פשוט לי, אבל אני עושה את זה בשביל אשתי".

לאן עוד היית רוצה להגיע בתחום המוזיקלי?

"מעבר לנגינה, גם זכיתי להפיק שירים לכל מיני אמנים במשך השנים וזה משהו שאני רוצה לעשות יותר. ומעבר לכך, יש לי את החומרים שלי שאני רוצה להוציא. יותר קל לי להוציא שירים של אחרים כי יש לי דד ליין, אבל כשמדובר בחומרים שלי זה מתעכב כי אני מעדיף ללמוד בבית המדרש.

"בחנוכה האחרון סוף סוף קרה משהו בעניין הזה, והוצאתי שיר שלי – לחן של 'מעוז צור'. זה שיר שהולחן אולי תוך שתי דקות. זה קרה תוך כדי הדלקת נרות של חנוכה. התיישבתי על הפסנתר וזה פשוט יצא. בדרך כלל אתה בונה לחן ומשנה אותו, אבל כאן זה פשוט ירד. רגע פלאי כזה. כנראה שהייתי מאוד מכוונן, מאוד מחובר. אין לי  הסבר לזה מעבר לכך שאני מאוד מחובר לחנוכה. האור של חנוכה הוא אור גבוה שמגיע מהאור הגנוז לעתיד לבוא. יש לי חיבה גדולה לחג הזה.

"אבל כן, במשך רוב היום ברוך ה' אני זוכה ללמוד בבית המדרש שלנו בהוד השרון. לצערי אני עדיין בקטנות ולכן דואג על הפרנסה ומשתדל בעניין, במיוחד בקורונה זה לא פשוט, אבל אני גם משתדל לשבת הרבה בבית המדרש. זכינו לתורה עצומה, ופשוט צריך להתבטל אליה. ללכת עם העצות של הצדיקים. זה כל כך נפלא, ומביא שלווה לנפש ולנשמה. זו זכות אדירה. ככל שאתה יותר מתבטל אל התורה, ככה היא יותר מעניקה לך נחת ושלווה. אתה זוכה להיות בבחינת שבת במשך כל השבוע.