איה קרמרמן בעצות לזוגיות אחרי 27 שנים

לפני כחודש חגגנו בעלי ואני 27 שנים לדייט הראשון. מי לכל הרוחות זוכר את תאריך הדייט הראשון, אתם תוהים? אני. בואו נאמר את האמת, אצל חילונים שפחות דבקים בהלכות השידוכים ולא סוגרים וורט אחרי שמונה דייטים, זה יכול לקחת זמן עד שהמיסטר מחליט שהוא בשל לשלוף טבעת. גם לאדון הספציפי שלי לקח זמן. כך שאת יום השנה, יעני תאריך הדייט הראשון, חגגנו כמה פעמים. המסורת השתרשה עד כדי כך שאת יום הנישואין אנחנו לא ממש מציינים. האמת היא שעשיתי טעות של מתחילה והתחתנו ביום ההולדת של החתן, מה שגרם ליום הנישואים להתגמד מול יום הולדתו. בקיצור, לא רק שיום חגי נבלע ולא קיבלתי מתנה, אלא גם כל שנה הפכתי עולמות כדי לשמח אותו. אי לכך ובהתאם לזאת החגיגות נקבעו רשמית לסוף דצמבר. וכן, הן מצוינות לפי מניינם. משום מה כ' משהו בטבת פחות תפס אצלנו.

אהבה היא חמצן

נדמה לי שהשנה קופידון עובד במשמרת כפולה. אולי המחליף שלו מאומת. אולי הוא יודע שלא טוב היות האדם לבדו ולכן תוקע אותו עם חווה, שיהיה להם על מה לדבר בבידוד. לא יודעת. בכל מקרה, כל חמש דקות אנחנו מקבלים הזמנה לחתונה. בין אם אלה ילדים של חברים - שתאמינו לי, זה הרבה יותר מרגש מחברים שמתחתנים - ובין אם אלה חברים שזוכים לסיבוב שני. בחתונות אני יושבת מהצד ולא יודעת מה אני יותר. מקנאה בזוג הטרי על כל החוויות, על כל ה"בפעם הראשונה" שהם עתידים לעבור. דירה ראשונה. ספה ראשונה. היריון ראשון. מסיבת חנוכה ראשונה בגן. הם כותבים את הדף הראשון של ההיסטוריה המשפחתית, עתידים לחוות את הנוסטלגיה והצחוקים, את הסיפורים לילדים, את תחילת המורשת. אולי בעצם אני בכלל אמורה להיות מאושרת שעברתי כבר את המהמורות שהם עוד לא חולמים עליהן. ריב ראשון. ברוגז ראשון. לא-בא-לי-ללכת-לשבת-אצל-ההורים-שלך ראשון.

בחתונות אני יושבת בצד ומסתכלת. מול העיניים אני רואה תפילות ארוכות שנים, דמעות של אימהות שנספגו בטישו, מתגשמות. כמה שזה נראה לנו טבעי שזוג מתחתן, אני רואה נס. זה לא פשוט לי שבעולם המסובך הזה מישהו מוכן לשים את הלב שלו בכף ידו של מישהו אחר ולתת לו אותו לשמירה בתקווה שינהג בו בעדינות ובחמלה. אני יושבת בחתונה ורואה מהצד בחור שמצא את החברה הכי טובה שלו. בחורה שמצאה את מי שמוריד ממנה את עול החיים בחיבוק. תכל'ס, נראה לי שראיתי יותר מדי סרטים הוליוודיים קיטשיים, כי אני מאוד בעד קופידון. מעריצה מספר אחת שלו. אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד אמור למצוא את אהבת חייו, את מי שמגדיל אותו, זה שמחזיק לו את היד ברגעים של שתיקה. אני מאמינה שעל כל פשעים תכסה אהבה ושהיא לגמרי החמצן של ימינו.

בגלל כל אלו חייכתי למשמע המניפסט הבא: "זה לא יקרה כל כך מהר, אם בכלל. אל תעצרי את הנשימה. אל תצפי שאצלצל אלייך פתאום ואודיע לך שמצאתי את הנסיך על הסוס. זה פשוט לא יקרה". חייכתי. היא מאמינה למילים שלה. לפני פחות משנה היא התגרשה. התגרשה - מילה שטומנת בחובה עולם שלם, מסע עמוס של ייסורים, מפח נפש וכאב בלתי נסבל. המסע הזה הותיר בה כווייה עמוקה. מי שנכווה ברותחים נזהר בפושרים? מהפושרים היא נזהרת, מהרותחים היא מתייראת. קל לראות שהיא מפחדת להיכוות שוב. "גם אם זה יקרה לי ואמצא מישהו, אני באה עם כל כך הרבה מגננות. אני סקפטית. אני מגיעה עם כזה תיק על הגב שלי. הוא שם כדי להישאר, כך שאין מצב שיעופו לי לבבות מהאוזניים". "יעופו, את תראי", המשכתי לחייך.

צדקתי. ישועת השם כהרף עין והלבבות עפים מהאוזניים, העיניים והנחיריים. היא צועדת על עננים, חיוך מרוח עד שצריך לעשות קיבוע ללסת שלא תצא ממקומה. עוד רגע והיא תעמוד מתחת לחופה ולהפתעתה היא נטולת מגננות ותיקים מכבידים. ניסיון למצוא את אשר אהבה נפשי, טייק 2. הטייק האחרון. אז לך, חברתי הסקפטית, זו שאמרתי לה שעד שהיא לא רוצה להיות מסוחררת מאהבה שלא תצא לדייטים, לך אני מקדישה את חוכמת ההמונים. למענך שאלתי את העוקבות הנאמנות שלי: מה המתכון לזוגיות בריאה, מאושרת וארוכת שנים? זה מה שהן מסרו לך. במקום מדור לדור, מאם לבת, הפעם - מחברה לחברה.

לדבר ב"אני" ולא ב"אתה"

* להסתכל על בן הזוג בעין טובה. לסלק את הציניות שפוגעת, מקטינה ומקררת את החיבה. יש מילים, יש ארס שכשהוא עוקץ אין אנטידוט לפגיעה או מחיקון לזיכרון.

* סבתא של חברה שנשואה כבר 60 שנה הסבירה לנכדתה שגם הבעל הבא לא יהיה יותר טוב. מצחיק אבל עמוק. את הטוב צריך להוציא מהבעל הנוכחי. בקיצור, בעל הוא כמו דשא. ירוק באותה מידה.

* שכל אחד ידאג לרוחניות של עצמו ולגשמיות של השני. או במילים אחרות, תדאגו לעולם הזה של בני הזוג ולעולם הבא שלכם.

* הסתכלות ודעות שונות אינן בהכרח לא נכונות. העובדה שבעלך חושב אחרת ממך לא הופכת אותו אוטומטית לטועה.

* העובדה שאנחנו בזוגיות לא הופכת אותנו לאחד. אנחנו עדיין שני עולמות שמתפתחים, גדלים ומשתנים זה לצד זה. לפעמים זה לא רק בסדר אלא גם טבעי שנרגיש ונחשוב בצורה שונה וזה לא בא על חשבון בן הזוג.

* זמן זוגי - חובה! הכי קל להתיישב על הספה בעייפות ולהגיד "מחר נעבוד על הביחד".

* טהרת המשפחה שגורמת לגעגוע. טהרת המשפחה שמאפשרת להתמקד בחברות והקשבה. טהרת המשפחה שעוטפת בפצפצים את הזוגיות כאילו היתה אתרוג יקר.

* כשיש משהו שאתה יודע שהוא לא חשוב לך אבל חשוב לבן הזוג - תוותר מראש. אל תילחם או תתווכח לשם הוויכוח.

* להשמיד את הפנקס שרושם ומחשבן מה כל אחד עושה לשני. אין אוברדרפט בזוגיות. אין הוא חייב לי כי עשיתי יותר.

* לדאוג לעצמך בתוך הביחד.

* להבין שזוגיות משנה מצבי צבירה. לפעמים היא במצב של אהבה, לפעמים היא חברות עמוקה.

* להבין שכשהקן יתרוקן הוא יתמלא מחדש באני ואתה, וזהו. לדאוג שהזהו יהיה עולם ומלואו.

* לזכור שה' שותף בעסק. מה שלא הייתם אומרים בפניו - אל תגידו לבן הזוג. שמרו על דיבור נקי ומכבד, בכל מצב. אפס סובלנות לדיבור פוגעני ועוקצני, גם ברגעי משבר. השותף השלישי מקשיב.

* לדבר ב"אני" ולא ב"אתה". אני צריכה ממך, אני זקוקה ליותר... זה מנטרל את תחושת ההאשמה ואת האינסטינקט המתגונן ופותח את האוזן להקשבה.

* לתת בלי לרצות לקבל. לתת על מנת להשפיע טוב.

* לא לערב משפחה בפרטי החיים הזוגיים שלכם.

* תפקיד בן הזוג הוא לא לחנך. את לא המורה ולא האמא שלו.

* ויתור לא אומר שיצאת פראייר. זה אומר שכיבדת את השני.

* לכתוב מכתבי אהבה.

* עורכת דין לענייני משפחה תורמת מהניסיון המקצועי שלה ואומרת שחד-משמעית כבוד הדדי הוא התבלין הנצרך למתכון המנצח. כשיש כבוד הדדי יש פרגון, הקשבה ושותפות.

* ציפיות זה לכריות. אם אני לא משתפת בהן - הן נשארות בראש שלי. הוא לא אמור לנחש מה שעובר לי בראש. זה גם לעולם לא יצליח.

* להפסיק להקשיב לסאב-טקסט! זה הסאב-טקסט שלך ולא בהכרח שלו.

* להחמיא לבן הזוג מול הילדים. טוב לזוגיות, מעולה לחינוך הילדים לזוגיות בריאה.

* כשאתם נפגעים - תגידו. תנו לשני את ההזדמנות לבקש סליחה. אל תחזיקו אותו באשמה רק כדי לאסוף אמל"ח. אין יום הדין, לא צריך לאגור נשק.

* להוסיף תמידית ללקסיקון את המילים בבקשה ותודה. בן הזוג הוא לא העוזר/מזכירה/משמש שלנו. וגם להם, דרך אגב, אפשרו להודות. בקביעות.

* לא לחשוב שמצאתם מתכון מנצח. צריך לחפש אותו בכל בוקר מחדש.

* והכי חשוב – תפילות, תפילות, תפילות!

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".