ילדת הקיבוץ שנישאה לגוי משתפת: "זו היתה התקופה הקשה ביותר בחיי"

את תמנה, הבת הקטנה של קלמן, הכירו כל חברי הקיבוץ הצפוני "אלון" כילדה שובבה ומלאת חן. צביטות בלחי ולטיפה על הראש היו מנת חלקה בכל פעם שפגשה באחד מחברי אביה מתהלך בשבילי הקיבוץ. תמיד ניתן היה למצוא אותה תלויה על סולם או על חבל בין שמיים וארץ, מטפסת על עצים וגגות או מציירת במרפסת ביתה בהדרכת אביה האומן. היא הייתה מלאת חיים והומור.  

אבל בתוך ליבה נשאה תמנה רגשי כאב בוערים שליוו אותה שנים ארוכות: "כילדה רגישה היה לי קשה מאד בקיבוץ. הייתי בודדה ועדינה מדי בחברת הילדים עזי האופי. למרבה הצער, זו הייתה החברה שהקיפה אותי כמעט בכל שעות היממה. בקיבוץ הונהגה לינה משותפת. לכל שכבת גיל היה חדר ילדים משלה ויחד בילינו ביום ובלילה, מלבד שעתיים אחר הצהרים שבהן זכיתי לשהות עם אבא ואימא ושתי אחיותיי. הריחוק מההורים היה קושי גדול עבור כולנו, וגם שנאתי את השינה בחדר הילדים. כבר כתינוקת בגיל שנה וחצי הצלחתי לברוח בלילה מחדר הילדים ולחפש את אבא ואימא שלי. כמובן, לא ידעתי לנווט את דרכי בחשכה אל בית הוריי, ובחמש לפנות בוקר מצאו אותי ישנה מכורבלת תחת שיח..."

קלמן גרצובסקי, אביה של תמנה בחדר עבודתו

קרן אור בחשכה

תמנה מסבירה כי הלינה המשותפת גבתה מחיר לא רק מהילדים אלא גם מההורים: "הקשר האוהב הנבנה בין הורים לילדים כשכולם חיים ביחד כמשפחה, היה חסר לכולנו. לעולם לא אשכח את הפעם ההיא, כשהתעוררתי בבהלה ובבכי לאחר חלום בלהות. השמרטפית התעוררה מבכיי והיא באה אלי לראות מה קורה. כשפתחתי עיניים וראיתי אותה, נבהלתי כל כך שהתחלתי לצרוח ולא יכולתי להפסיק. מתוך חלום, היא נדמתה בעיניי למכשפה... נבהלתי ממנה יותר מאשר מהחלום המבהיל שממנו התעוררתי. לא נרגעתי עד שהיא הזעיקה את שומרת הלילה השנייה, וגם אז בקושי רב".

"ולא הייתי היחידה שחשה כך. רוב הילדים בקיבוץ שנאו את הלינה המשותפת, ולא לשווא הדור הבא של חברי הקיבוץ ביטל את ההפרדה בין הורים וילדים. הם חוו זאת על בשרם ולא רצו להמשיך את הסבל לדור הבא. אולם אני כבר לא הייתי בקיבוץ כשהשינוי הזה התרחש. עבורי הוא הגיע מאוחר מדי".

עבודה של אבא במוזאיקה אילון שהוא הקים

שנות ילדותה של תמנה עברו עליה בין חברה שיפוטית וקנאית שאינה מסוגלת לקבל את השונה. השונה היחיד שהחברה בקיבוץ כן קיבלה הייתה אחותה הגדולה שהייתה נכה: "היא זכתה לטיפול מסור באמת, וזו הייתה אחת הסיבות שלאמא שלי הייתה המון הכרת הטוב לקיבוץ".

תמנה מוסיפה כי אמה הייתה שקועה בניסיון להציל את אחותה, ולא הצליחה לראות את הקושי שחווה ילדתה הקטנה, ואת אי יכולתה להתמודד עם סביבה כה עוינת. "לא היה לי קשר פתוח עם אמי", היא נאנחת. "אמי הייתה ניצולת שואה, ונלקחה מביתה בגיל צעיר, כך שהיא לא ידעה בעצמה כיצד להעניק בטחון ואהבה לילדיה. לכן היה לי קשה להיפתח אליה רגשית. די פחדתי ממנה. אבל עם אבא שלי היה לי קשר מיוחד. הוא אהב אותי מאד, וגם אני אותו".

"הוא היה קרן האור היחידה של חיי באותה תקופה", מספרת תמנה בגעגוע. "פניו תמיד קרנו באור מיוחד כשהיה רואה אותי, ומילאו אותי באהבה. הוא היה אדם רגיש ובעל נפש של אומן, ועם זאת, היה בעל חוש הומור שהאהיב אותו על כל חברי הקיבוץ. כל אחר הצהרים ביתנו היה מתמלא בחברים שבאו לבלות בחברתו ולהנות מבדיחותיו, כמו גם מיצירות האמנות שלו. היה לו סטודיו לאומנות, שם היה מבלה רבות. תחום האומנות שלו היה רחב ונרחב וכלל ציור, איור, פיסול בעץ, אבן, ברזל, קלקר וצילום. אבי היה טוב לב בצורה בלתי רגילה. באותה תקופה בקיבוץ היו רק שתי מצלמות בגלל העלות הגבוהה של מצלמות. לאבי הייתה אחת מהן, אחר שרכש במיטב כספו מצלמה. אבל בשלב מסוים הוא תרם את המצלמה שלו לבעל המצלמה השניה כדי שיוכל לקחת ממנה חלקי חילוף לתקן את מצלמתו. בנדיבותו הרבה לא היה אכפת לו כלל שהוא נשאר בלי מצלמה להמשיך את ההובי האהוב עליו – הצילום".

עבודה של אבא

בדידות וייסורים

כשתמנה הגיעה לגיל שש עשרה, נפטר אביה ממחלת הסרטן. "זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. הייתי בגיל הטיפש עשרה, ואבי היה הדמות היחידה בקיבוץ אליה התחברתי וממנה ספגתי חום ואהבה. ומקור אור זה נלקח ממני בתקופה קריטית זו. הייתי אז בתיכון. לכיתתי בתיכון בקיבוץ צורפו ילדים משני קיבוצים נוספים. היינו 30 ילדים. מתוכם 15 בנים שבתוכם היו גם כמה בנים אלימים שרק חיפשו למי להציק. אני הייתי אובייקט נוח לאלימות שלהם. התקשיתי להתמודד לבדי מול חברה קשוחה וחסרת רחמים, ואמי הייתה חסרת אונים וחסרת יכולת וידע כיצד לעזור לי. כך עברו עלי 6 שנות סבל בל יתואר בתיכון, והמצב החברתי הלא טבעי הזה גרם לי להסתגר בתוך עצמי ולהיות מופנמת וחסרת ביטחון וחסרת אימון".

עבודות של אבא

האווירה בקיבוץ, כמיטב המורשת של קיבוצי השומר הצעיר, הייתה מנוערת מדת ומלאת שנאה לכל מה שהזכיר דת ויהדות. "אני זוכרת שבליל שבת חברי הקיבוץ היו מגיעים לדר האוכל ונהנים ממרק מסורתי וסעודת שנדמתה כמו סעודת שבת. אולי זה משהו שנותר להם מזיכרונות הילדות... כילדה אהבתי מאד את השעה הזו ותמיד שמתי פרחים יפים לקשט את הכניסה לחדר האוכל. אבל באחת הפעמים מישהי הדליקה נרות כדי לקשט את חדר האוכל, והחברים לא יכלו לשאת את המראה השבתי. בו במקום, הם החרימו את סעודת שבת וחצי מהחברים לא הסכימו להיכנס לחדר האוכל. סעודה ומרק טוב? למה לא. נרות שבת? בשום אופן לא".

בין עם ניכר

ועל רקע מנוגב מכל לחלוחית של תורה, המשיכה תמנה את מסלול חייה: היא התגייסה לצבא, ולאחר השחרור חזרה לקיבוץ. שם היא פגשה מתנדב אנגלי שהגיע להשתתף בעבודות הקיבוץ. הקשר שנוצר בין השניים הוביל לנישואיה של תמנה עם הצעיר הגוי.

"אמנם בכדי להיות חלק מעם ישראל מספיק להיוולד לאם יהודייה", מציינת תמנה. "אולם בכדי להיות בת מלך צריך לדעת כיצד לחיות. צריך כמה רכיבים חיוניים נוספים מלבד אמא יהודייה, ואותם לא היו לי, למרבה הצער. אצלנו בקיבוץ היהדות הייתה הסוד השמור ביותר. במבט לאחור אני תמהה איך הצליחו להסתיר את קיומו של ריבונו של עולם בצורה כל כך פנאטית ומוחלטת, עד שגם כשעזבתי את הקיבוץ וגליתי לאנגליה לחיות בחברת גויים, לא הבטתי אחורה ולא הרגשתי חרטה. אפילו לא חשתי את עצמי שונה מכל הגויים איתם באתי במגע. חונכתי על ברכי הפוליטיקלי קורקט, לפיה כולם שווים ומי שמבדיל בין יהודים לגויים, גברים לנשים, שחורים ללבנים, ספרדים לאשכנזים הוא בעצם פרימיטיבי. החברה הקיבוצית הנאורה לא אפשרה לפרימיטיביות כזו להתקיים וכך יצאתי לעולם הרחב מצויידת בתמימות ורצון טוב להצליח בין הגויים".

הציור של תמנה

תמנה והמתנדב האנגלי נסעו יחד לאנגליה ונישאו שם. היא שוב חשה בדידות בהיותה רחוקה ממשפחתה ומעמה, אך לא נתנה מקום לרגשות הזרות שלה: "בתחילת גלותי באנגליה לא תפסה יהדותי שום מקום חשוב בחיי. רק מאוחר יותר צצו המחשבות. לא התברכנו בילדים ועברתי תקופה קשה של טיפולי פוריות. לאחר שנים התחלנו לחשוב על אימוץ ילד. בסמוך לביתי התגוררה עובדת סוציאלית גויה שהתמחתה בתחום אימוץ ילדים, ואני גיששתי אצלה על הנושא".

"באחת מאותן השיחות, עלה ביניהן נושא האימוץ של תינוק ממוצא אחר על ידי הורים ממוצא אחר. השכנה העו"סית הביעה התנגדות חריפה לכך, ותמנה תהתה מה בעצם הבעיה בכך. "אמרתי לשכנתי, למי ולמה זה משנה אם הורה בהיר עור, יאמץ ילד כהה עור? ואת מי מעניין אם הוריו של הילד חיו באפריקה או בארצות הברית? ממילא כיום הילד בריטי ותו לא. ואז שכנתי שחררה פצצה שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. היא שאלה אותי שאלה פשוטה למדי: 'איך היית מרגישה לו הורים קתולים היו מאמצים תינוק יהודי?'. בום! כל מחשבותיי הקודמות על חוסר החשיבות שבשמירה על שורשיו של ילד, התנפצו בשאלה אחת קטנה.

'רק זה לא', חלפה לה מחשבה עמומה בתוכי. 'רק לא אימוץ של ילד יהודי להורים קתולים. המחשבה על כך זעזעה אותי, ולא הבנתי מדוע. למה זה אכפת לי? עד היום אין לי מושג. כלל לא חשבתי אז במושגים של יהודים וגויים. מאיפה צצו להן המחשבות על טהרת הייחוס היהודי? אבל הן צצו. וחזרו וצצו במצבים שונים. השאלה התמימה הזו של שכנתי גרמה לפרץ מחשבות על יהדותי, שעד כה הייתה מוסתרת איפה שהוא בתת מודע שלי. אבל לקח לי עוד זמן רב ותהיות רבות עד שהגעתי לשינוי הגדול בהשקפותיי ובמעשיי".

תמנה חוותה אירוע נוסף שטלטל אותה ואת רגשותיה היהודיים בניכר: "בתקופה מסוימת, מקום עבודתי היה באזור היהודי בלונדון", היא מסבירה. "אני זוכרת מקרה בו עברתי ברחוב וראיתי את חסידי חב"ד מדליקים נרות בחנוכייה במרכז הכיכר בגולדרס גרין. הם שרו שירי חנוכה וחילקו סופגניות לכל היהודים שהתקבצו סביבם. נמשכתי לשם כמו פרפר לאש. התקרבתי והתקרבתי. אפילו העזתי וביקשתי סופגניה, אבל הם דחו אותי ואמרו שהטקס מיועד רק ליהודים. התבוללתי כל כך שנראיתי כגוייה לכל דבר... נעלבתי מאד והלכתי משם. שנה אחר כך שוב עברתי ליד טקס ההדלקה הציבורית, ושוב התקרבתי לנרות. אבל כבר לא ביקשתי סופגניה. הבנתי שאני רחוקה מדי, אבל זה כאב לי בעמקי לבי. ושוב לא יצרתי קשר עם היהדות עד לעוד כמה שנים".

בחזרה לארץ היהודים

השנים עברו, ואי הנוחות הפנימית הלכה והציפה את ליבה של תמנה. "הרגשתי שנמאס לי מהזרות, מהבדידות. הרגשתי שונה ואחרת ולא ידעתי להסביר מדוע. נמאס לי מהקשר עם הגוי, וכל הקשיים שעברנו רק הרחיקו ביננו. רציתי הביתה, לארץ שלנו, ליהודים כמוני. החלטתי לעלות ארצה. בתחילה הוא ביקש להצטרף אלי אבל אני כבר הייתי רחוקה בליבי ושמחתי מאד שהדבר לא הסתייע. עליתי לארץ לביקור חטוף, וחשתי סייעתא דשמיא מופלאה שמלווה אותי בהחלטה לחזור לשורשי: לקיבוץ לא רציתי לחזור. היו לי זיכרונות מרים ממנו וחיפשתי מקום לחיים חדשים. חיפשתי חמימות של משפחה וקרבה, ונסעתי לתל אביב, לביתה של אחותי. מהר מאד מצאתי עבודה במשרד סמוך למקום מגוריה של אחותי, ואפילו דירה נחמדה מצאתי בקרבת מקום. תוך שבוע חזרתי לאנגליה כשברור לי לאן פניי מועדות. החלטתי להתגרש והעזרה ממרומים ליוותה גם כאן: לא עברו יומיים ומצאתי שני קונים לדירה שלנו, וזאת בתקופה של מיתון קשה בכל המדינה. כל הסידורים והפרוצדורות התנהלו במהירות מופלאה. היום אני יודעת שהיה זה בגדר 'ויריצוהו מן הבור'. הקב"ה משך אותי וקרא לי לחזור מהר. תוך שלושה שבועות מההחלטה הראשונית שלי, כבר הייתי כאן בארץ, משוחררת ומאושרת לחזור אל עמי".

תמנה התמקמה בארץ, והשתלבה בעבודה משרדית שקטה. למעשה, העבודה הייתה שקטה מדי. הבוסים עבדו לעתים קרובות מהבית, ולא נותרה לה הרבה עבודה. היא בילתה שעות ארוכות במשרד שומם וחיפשה לה תעסוקה: "בשעמומי הרב, חיפשתי כל מיני קבוצות והתחלתי להתכתב עם אנשים. בתוכי חשתי אי רוויה וחוסר מנוחה. השתתפתי בהרבה קבוצות דיון, וחברתי גם לקבוצה של מחפשי רוחניות. החברים בקבוצה עסקו בכל מיני מיסטיקות ופילוסופיות וחשו רוחניים מאד. זה עניין אותי ולא ידעתי מה באמת אני מחפשת. באחד הימים נכנס רב חרדי לקבוצה והעלה דברי תורה.

כשתמנה ציירה את הנכדה החורגת המתוקה שלה

"קראתי את דבריו של החרדי שציטט מדברי חז"ל וחשבתי לעצמי בפליאה: הנה אדם חרדי המאמין באלוקים ואמור להיות פרימיטיבי לכל הדעות, והוא כותב דברים חריפים ומפולפלים. קראתי מאמרי חז"ל שהוא הביא כמו חישובי מולד הירח, ולא הצלחתי להבין כלום. הפכתי והפכתי בדברים ולא הצלחתי לרדת לעומק הרעיון. לא הבנתי כיצד דברים עמוקים וחכמים כל כך באו מאדם חרדי? אבל בניגוד אלי, חברים אחרים בקבוצה יצאו בחריפות נגד הרב. הם תקפו אותו והחלו במלחמות עולם. לעתים מצאתי את עצמי יוצאת להגנתו של הרב, ותוך כדי כך השתכנעתי בעצמי ממה שאמרתי.

"היה זה תהליך ארוך ומרתק של דיונים ומחשבות ואט אט הבנתי שזו האמת, ואי אפשר עוד להתעלם ממנה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. התחלתי לקיים מצווה אחר מצווה עד שהסתגלתי באיטיות לעובדה שאני זוכה לחזור בתשובה".

בית חדש לה' ולתורתו

הזיכרונות על תחילת דרכה כבעלת תשובה טרייה, קשים לתמנה: "המציאות שטפחה על פני ריגשה אותי מחד והפחידה אותי מאד מאידך. במשך תקופה די ארוכה נלחמו בתוכי שני קולות. האחד אמר: כן. זו האמת ואין בלתה. והשני אמר: השתגעת? היו פעמים שחשבתי שהחיים היו הרבה יותר קלים לולא שיניתי אותם והלכתי אחר צו לבי, ולעומתם היו הרבה פעמים בהם חשתי את הקב"ה מתדפק על דלתות לבבי והכול מאיר והברור ושמח.

הדיונים הסוערים בקבוצות המשיכו, אבל אני כבר עברתי צד באופן מוחלט. בכל פעם שחיזקתי בעלות תשובה אחרות בשיחות על האמונה בקב"ה, הרגשתי שהדברים שאני מעבירה לאחרים, והחיזוקים שאחרים מקבלים ממני, אני בעצם אומרת גם לעצמי. את עצמי ניסיתי לחזק. ובאמת היה לי לא קל, החל מהחברים בקבוצה שזיהו כי עברתי צד ויצאו נגדי בכל הכוח, וכלה בבני המשפחה שהיו המומים לראות את השינוי שחל בי. לאחר זמן הרגשתי שהדיונים האלו לא עושים לי טוב והתנתקתי מכל הקבוצות. כמה שלווה ורוגע חזרו לליבי! זו הייתה אחת ההחלטות המבורכות שקבלתי בחסדי ה'".

ההרצאות נערכו במקומות שונים בבני ברק, ואחר כך התמסדו בביתה של הרבנית גריינימן ע"ה. "הרבנית קרבה אותי מאד ודאגה לי במסירות ובאהבה מיוחדת. היא הייתה קוראת לי בסיום השיעור, מכינה לי סלט ירקות ומפנקת אותי. היא הזמינה אותי אליהם בשבתות ושמרה עלי כמו אם. כשהתחילו להציע לי שידוכים, הרבנית טיפלה בכל הנושא כמו אימא אוהבת ומסורה. היא בררה בשבילי, סיננה את כל ההצעות המפוקפקות וליוותה אותי בכל התהליך והספקות עד לרגע המרגש בו זכיתי להינשא לבעלי ולהקים בית של תורה כדת משה וישראל".

"היום אני נשואה לאלמן ירא שמים, ראש כולל ואב לששה ילדים", מספרת תמנה בהודיה לה'. "וזוכה להיות סבתא לשלושים וחמישה נכדים מתוקים כן ירבו. אני משקיעה בהם המון, רווה נחת יהודית ומודה לקב"ה על המקום המופלא שהוא הכין לי".