מי מנצח בתחרות בין הצב לארנב, ואיך זה קשור לכישורי ההורות שלכם?

תלמיד בא בשאלה לרבו: "הרב תמיד במצב רוח טוב, רגוע ואף פעם לא כועס. האם תוכל ללמד אותי להיות כמוך?".

הרב הסכים וביקש מהתלמיד להביא שק גדול ותפוחי אדמה.

"בכל פעם שתתעצבן על מישהו ותיעלב ממנו, קח תפוח אדמה אחד, תרשום עליו את שם האדם איתו היה לך הקונפליקט ושים את תפוח האדמה בשק. עשה זאת בכל פעם שתיעלב ממישהו".

"וזהו?" התפלא התלמיד.

"לא", ענה הרב, "עליך כל הזמן לסחוב את השקית הזאת יחד איתך כל הזמן. ובכל פעם שתיעלב ממישהו, תוסיף לשקית תפוח אדמה".

התלמיד הסכים.

לאחר שעבר זמן מה, השק של התלמיד התמלא בתפוחי אדמה ונהיה די כבד. היה מאוד לא נוח לסחוב את השק לכל מקום וכל הזמן. בנוסף, תפוחי האדמה התחילו להירקב, השק נהיה לח, הצמיח שורשים ונדף ממנו ריח חזק ולא נעים.

(צילום: shutterstock)

התלמיד חזר אל הרב ואמר לו: "אינני יכול יותר לסחוב את השק, הוא כבד מדי, ותפוחי האדמה התחילו להירקב. תציע לי משהו אחר בבקשה".

הרב הביט עליו עם חיוך ואמר: "אותו הדבר קורה לך ולרוב האנשים. פשוט הרבה אנשים לא שמים לב לזה.

הם סוחבים את כל מטען המחשבות השליליות איתם כל הזמן, המעשים מחשבות שלהם הופכים להרגלים שלהם, וההרגלים הופכים לאופי אשר נהיה חלק בלתי נפרד מחייהם.

נתתי לך הזדמנות להביט בתהליך הזה מהצד.בכל פעם שאתה מחליט להיעלב או להיפך, תחשוב, האם בא לך לקחת איתך את כל הכעסים והמחשבות השליליות מהעבר למסע שלך?".

עיוותי חשיבה

"תמיד זה קורה לי שאני נכשל במבחן!..."; "כל הזמן הוא מתחצף אלינו!..."; "תמיד אתה כזה איטי ומתעצל מלעשות את המטלות שמבקשים ממך!"; "בחיים ההורים שלי לא אמרו לי מילה טובה!"; "אבל כוווולם הולכים לטיול!..."; "אף אחד בעולם לא אוהב אותי..."; "תמיד אני כישלון!".

הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי עוסק בין השאר הרבה בזיהוי ושינוי של עיוותי חשיבה. אותן מחשבות שליליות המסתירות מאיתנו את האמת, וגורמות לנו לראות את המציאות בצבע שחור.

מלכודות חשיבה נפוצות הן למשל: הכללת יתר, קריאת מחשבות, הצמדת תוויות, חשיבת משפטי "צריך / חייב / אסור", קפיצה למסקנות, חשיבה של "הכל או כלום", חיזוי עתידות, הגדלת שלילי והקטנת חיובי, האשמה עצמית/אחרים וטיעונים רגשיים.

אחת ממלכודות החשיבה הפופולאריות היא ההכללה ל"תמיד זה ככה", שגורמת לנו לחשוב במונחים של: "תמיד" או "אף פעם", "כולם" או "אף אחד".

כולנו רוצים להיות כל הזמן הכי טובים שאפשר.

ללמוד תורה בכל הזמן הפנוי, להיות בן הזוג המושלם מעתה ו"עד שהמוות יפריד בינינו"... להיות ההורה הכי טוב לילדינו ולהגיב תמיד נכון, להיות המחנך או המטפל האידיאלי בכל מצב, 'העובד המצטיין של החודש', בכל חודש, בכל משרה שהיא.

אך שוב ושוב, אנחנו מתאכזבים.

לפעמים זה עובד לנו יותר, ולפעמים - פחות.

יש ימים ממש טובים, שאנחנו קרובים לחזון השלם שלנו, ויש ימים שנראה שמוטב היה שלא יהיה לנו כלל חזון.

איך בכל זאת ניתן לעשות את זה, אם בכלל, ולהצליח להיות "תמיד" כפי שאנחנו באמת רוצים להיות?

קרבן תמיד

בפרשת השבוע המילה "תמיד" בולטת וחוזרת כמה פעמים בהקשרים שונים.

אהרן הכהן נצטווה "להעלות נר תמיד" ולהניח את הציץ "על מצחו תמיד".

בסוף הפרשה אנו גם מגלים פרטים על הקרבן ששמו הוא "קרבן תמיד".

גם במצוות מחיית עמלק, המצטרפת בד"כ לקריאת הפרשה הזו כתב הרמב"ם: "מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים (של עמלק) ואריבתו כדי לעורר איבתו".

אבל רגע אחד...

הרי שום דבר מהדברים הללו לא באמת נעשה "כל הזמן".

אהרן היה מעלה את הנרות רק פעם אחת ביום, ולא "כל היום". אז מדוע נחשב שאהרן מעלה נר תמיד?

הכהן היה לובש את הציץ רק כאשר הוא היה לובש את שאר בגדי הכהונה וכיצד הוא קיים את הציווי "והיה על מצחו תמיד"?

גם את "פרשת זכור" אנו קוראים רק פעם בשנה, ואיך זה מסתדר עם הציווי לזכור את מעשי עמלק "תמיד"?

כנראה שאנו זקוקים להגדרה מחודשת של המילה "תמיד".

במילה "תמיד", משורש "התמדה", אין הכוונה ל"כל הזמן", ואפילו לא לכל הזמן שהדבר אפשרי, כשאין אילוצים אחרים...

אם אנחנו רוצים באמת "להתמיד", עלינו להיות בעיקר עקביים. אנו צריכים לקבוע לעצמנו זמנים שבהם ניישם את הדברים שחשובים לנו באופן קבוע ועקבי.

גדול כוחה של העקביות על כוחה של התדירות.

צעדיו העקביים של ה"צב" הישגיים יותר מריצתו הזמנית של ה"ארנב".

הצב והארנב

"הצב והארנב "הוא משל מפורסם מאת איזופוס.

המשל מספר על תחרות ריצה המתקיימת בין צב לבין ארנב. לפני התחרות מתרברב הארנב ביכולתו ומזלזל בצב שלא יוכל לסיים את המרוץ כלל.

כאשר התחרות מתחילה, הארנב פורץ קדימה, בעוד שהצב מדדה לאיטו מאחור.

כאשר הארנב מגיע כמעט עד לקו הסיום, ורואה כי הצב לא הגיע עדיין לחצי הדרך, הוא מחליט להתגרות בו, ונשכב לישון ממש לפני הסיום.

הצב, אשר לא נכנע, ממשיך להתקדם בעקביות והתמדה, וברגע שהארנב מקיץ משנתו, הוא רואה את הצב חוצה את קו הסיום. הארנב מפסיד ולומד לא להתרברב.

למשל ארבעה נמשלים רשמיים:

הראשון: לעולם אין לזלזל ביריב.

השני: "אל יתהלל חוגר כמפתח" – אל לאדם להתרברב ביכולותיו טרם הוכיח אותן.

השלישי: גם אם נמצאים בעמדת נחיתות, אין להיכנע. כל עוד יש אמונה עצמית, יש סיכוי להצליח.

והרביעי: בגנות העצלות.

אך הנמשל הבולט והבסיסי ביותר בסיפור הזה הוא כי קביעות והתמדה מנצחים גם כשרון טבעי גדול יותר.

"כוח על" של התמדה

אהרן הכהן אמנם הדליק את הנרות "רק פעם ביום", אך הוא עשה זאת ברציפות, בכל יום, בלי פספוס אפילו של פעם אחת. תמיד.

רש"י כותב בקרבן התמיד "תמיד: מיום אל יום, ואל יפסיק יום בינתיים".

גם קביעות של פעם בשנה על פני כל חיינו היא משמעותית יותר מאשר תקופה כזו או אחרת של מיקוד בתחום מסוים, ועזיבתו כליל בהמשך.

אנחנו כנראה לא יכולים להיות הורים מושלמים "כל הזמן" ואולי זה גם לא נכון מלכתחילה שנהיה כך, ונאפשר לילד גם ללמוד ולהתנסות ולהתלמד במצבים אחרים ולשמש לו כדוגמא אישית.

דונאלד ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המפורסמים טבע את המושג "אם טובה דיה" כאבן יסוד לכך ששחרור הדרגתי הוא חיובי ונצרך לקשר. האם הטובה דיה מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה.

בתחילת חיי התינוק ההתאמה שביניהם מושלמת כ"יחידת אם תינוק", אך היא מתמעטת בהדרגה.

כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות.

האם "שאינה טובה דיה" נכשלת בלספק סביבה מושלמת, או כושלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד.

יש בכך משום תשובה ל"הורות המושלמת" ש(אין)לנו.

הורים מושלמים (?)

כנראה שאין באמת חיה כזו. ושגם לא צריכה להיות באמת.

כנגד פעם אחת שההורה יצא משליטה יש לילדיו מאגר קיים של "חוויות טובות דיין" בכדי לאזן ולהתמודד בחוסן אישי שלהם ובכך גם ישנה התפתחות בריאה ונצרכת בדרך שבעולם.

אז להיות מושלמים "תמיד" כנראה שאנחנו לא יכולים וגם לא צריכים.

אך אנחנו בהחלט יכולים להחליט, שבכל יום או בכל שבוע, למשך זמן מהקבוע, כאשר ילדינו חוזרים מחוג לימודיהם, ועשר דקות נוספות לפני שהם שוכבים לישון, נהיה ההורים המושלמים בתבל, בדיוק כמו שחלמנו להיות. בזמן הזה, באופן קבוע, "תמיד" הילד יהיה במרכז תשומת הלב, תגובותינו תהינה פרופורציונאליות, מעודנות, נעימות ובונות.

רק למשך עשר דקות, אבל בכל יום!

לא כולנו יכולים "להגות יומם ולילה", אך עלינו להתאמץ לקיים את ההלכה "ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" - אותה כולנו יכולים לממש.

כדי להמחיש עד כמה הקביעות היא משמעותית הוסיף השולחן ערוך "ואם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד".

אין כאן שום אזכור של כמה חומר ללמוד, או כמה זמן, אלא רק כיצד אפשר בתוך חיינו המאתגרים, להצליח לממש קביעות של "תמיד".

"צא הלחם בעמלק מחר". אנחנו מצווים להפסיק לומר "מחר", להילחם בדחיינות ה"עמלקית" הטבועה בנו, לתזמן ולקבוע לעצמינו זמנים קבועים של מימוש עצמי כמו שהיינו רוצים להיות באמת, ולהפוך את "המחר" שלנו ל"היום".

כי הרגע הזהממש - ההווה כשלעצמו, אם נבודד אותו, לרוב הוא טוב.

מה שמפריע לנו באמת זה הפחד מהעתיד או העבר שרודף אותנו ומכביד עלינו כשק תפוחי אדמה רקובים, הם אלו שמפריעים לנו וממלאים אותנו בתפיסות שליליות.

בסימן שאלה

אין "תמיד". אין "שלמות" בעולם. יש קביעות ועקביות. יש מאמץ והתמדה. יש גם נסיגה והרפיה, יש השלמה והכלה. ומחר  יש יום חדש ואפשר לנצח גם בו.

אחת הטכניקות להתמודד עם משפטי הכללה של "תמיד", "אף פעם", "כולם" ו"אף אחד", היא פשוט להתרגל להציב לעצמנו בסופה "סימן שאלה" ולהתרגל לשאול את המחשבה שחולפת לנו בראש בנימת שאלה - "תמיד?" האמנם? הרי לפעמים קרה גם אחרת...

חשוב גם להתרגל לציין לעצמנו את המשפטים הנגדיים: "כעת", "כרגע זה המצב", "בינתיים".

גם אם זה קצת מלאכותי בהתחלה או נראה שאנו נטפלים ל'הגדרות' ולא לתחושה, יש לכך השפעה בהמשך וזה נועד לתת פרופורציות גם בראש ולהבין שגם אם כעת אני מרגיש לא טוב, זה רק "בינתיים", מצב עכשווי שעוד יכול להשתנות...

כדי שלא נהיה "קרבן תמיד".

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.