"הבטחתי שאכסה את הראש, אבל לא הייתי מסוגלת"

"אני חיה על ניסים", במילים אלו פותחת יהודית פרחי את שיחתנו. "לפי דרך הטבע כבר הייתי אמורה כמה פעמים להילקח מהעולם הזה, לא הייתי אמורה להיות כאן בכלל. אבל כנראה שיש מישהו רחום ואוהב שהיה חשוב לו להשאיר אותי בחיים, אולי הוא פשוט רוצה שאחזק גם אנשים אחרים. זוהי הסיבה שבשלה החלטתי לחשוף את סיפור חיי".

יהודית שותקת לכמה רגעים, ואז מגלה: "עד היום לא שיתפתי בסיפור שלי אף אחד, לא הרגשתי שאני בכלל מעניינת מישהו, ושאנשים יבינו את גודל הניסים. אבל כעת אני לא מסוגלת עוד לשתוק, אני כבר לא צעירה, ואחרי עשרות שנים הגיע הזמן לשתף ולחזק".

הגידול נעלם

סיפור ההתמודדות של יהודית מתחיל בגיל 32, כשגילו אצלה גוש חשוד, והתעורר החשש שהוא עלול להיות ממאיר. "זו הייתה בשורה לא פשוטה בכלל", היא מציינת, "והיא הכתה בי הכי חזק שאפשר. כאישה צעירה ואמא לשני ילדים לא ידעתי מה אני אמורה לעשות בעניין ומה הצעד הבא. בסופו של דבר הגעתי להתברך אצל אחד הרבנים המפורסמים, הוא ברך אותי ואיחל לי שהכל יתברר כלא היה. מביתו המשכתי אל בית החולים, שם נכנסתי אל החדר בו הייתי אמורה לעבור את הניתוח. הרופא והאחות ביצעו לי מוניטור ובדקו על המסך איפה בדיוק הגידול נמצא. למרבה התדהמה הם לא ראו כלום, הגידול פשוט נעלם. אני זוכרת את הבעת הפנים ההמומה שלהם, ואיך שהם ביקשו ממני: 'תביאי תעודת זהות', כאילו רצו לוודא שזו אכן אני.

"כשיצאתי מבית החולים, ללא כל טיפול, עברתי בחזרה בביתו של הרב שברך אותי וסיפרתי לו על הבשורה המשמחת. הוא רק הגיב: 'קרה לך נס גדול, ואת חייבת להודות לה' ולפרסם אותו'. לא נעים לי לומר, אבל למרות השמחה וההקלה הגדולה, כנראה לא ממש הבנתי את גודל הנס וגם לא את השיוך שלו לאלוקים, אז רק חייכתי בבושה, ומאז לא שיתפתי אף אחד במה שקרה לי. התביישתי לדבר ולספר, המעגל החברתי שלי באותם ימים כלל לא היה מקורב ליהדות, ולא הרגשתי שאנשים יבינו בכלל מה היה כאן. שמרתי את הסיפור לעצמי". 

קריאה מתוך מצוקה

אלא שיהודית מציינת כי מאז אותו יום הניסים לא עזבו אותה. "כמה שנים לאחר מכן נולדה לי בת מתוקה בלידה שהייתה מתחילתה ועד סופה נס אחד גדול. לא אפרט בדיוק על מה שקרה, אבל בשלב מסוים של הלידה נקלענו גם אני וגם התינוקת למצב מסכן חיים. המיילדות שהיו בחדר התחילו לצעוק ולהזעיק את הרופאים, ואני באותם רגעים הרגשתי שאני הולכת ושוקעת, ומאבדת את ההכרה. ראיתי מולי רק ערפל סמיך, וברגעים האחרונים בהם עוד הבנתי מה קורה איתי זעקתי לאלוקים: 'אם אתה מציל אותי ומחיה את התינוקת, אני מתחילה לכסות את הראש!' אין לי מושג מאיפה הגיעה ההבטחה הזו, בפרט שעד אז אמנם הייתי קרובה ליהדות ומחוברת אליה, אבל כיסוי ראש לא עלה על ראשי מעולם, כי היה לי שיער ארוך ויפה, ולא הסכמתי להסתיר אותו.  

"כמה רגעים אחר כך כבר הגיע לחדר הרופא והמיילדות עדכנו אותו שיש כאן מקרה קריטי של סכנת חיים. הרופא בדק אותי והודיע: 'אין כאן שום בעיה, עוד רגע היא יולדת', ובאמת הלידה התרחשה בתוך כמה רגעים, עם תינוקת בריאה לגמרי. גם אני יצאתי מהלידה ללא כל פגע, אמנם מטושטשת ומבוהלת, אבל ברוך ה' שתינו היינו בחיים. כמה רגעים לאחר מכן, כשהחדר התרוקן, שאלה אותי המיילדת: 'מה עשית באותם רגעים שהבנת מה קורה?' לא הבנתי מה היא שואלת, אבל היא התעקשה: 'אני אישה לא דתייה, אבל ברור לי שמכזה מצב אי אפשר לצאת סתם ככה. בטוח עשית משהו'. ואז גיליתי לה שקיבלתי על עצמי לכסות את הראש. התגובה שלה הייתה: 'אני לא מבינה בזה בכלל, אבל אם את שואלת אותי, את חייבת לעמוד בקבלה הזו, כי היא הצילה לך את החיים".

ובאמת הקפדת מאז על כיסוי ראש?

"לבושתי הגדולה ממש לא. כשחזרנו הביתה אחרי הלידה היינו טרודים מאוד בענייני התינוקת הקטנה ובכל הארגונים, שכחתי לגמרי מההבטחה שלי, ורק אחרי כמה שבועות נזכרתי בה ואמרתי לבעלי: 'אני חייבת לעמוד בדיבורי ולכסות את הראש'. אבל הוא רק צחק עליי – 'מה, תלכי עם מכנסי ג'ינס ותכסי את הראש? זה מוזר. או שתתלבשי כמו דתייה, או שלא, אי אפשר חצי-חצי'.

"בינתיים עברו הימים, וכמו שהמשכתי לראות לאורך כל חיי – ההשגחה הפרטית לא עזבה אותי לרגע. הפעם הבאה הייתה כשהקב"ה כילה את חמתו דווקא על עצים ואבנים. זה היה כשהתפוצץ לנו צינור של כיבוי אש בתוך הבית, וכל החדרים הוצפו במים. מכיוון שקירות הבית היו עשויים מעץ, הם נהרסו ונאכלו לגמרי, וכך גם כל הרהיטים. נשארנו בלי דירה ובלי ריהוט, עם שני ילדים קטנים ותינוקת שנולדה לא מזמן".

בשלב זה מציינת יהודית שהיא כבר התחילה להבין: "הקב"ה לא סתם כך מלווה אותי לאורך כל הדרך עם ניסים גדולים, אלא הוא מנסה לרמוז לי משהו – הוא רוצה שאתחזק, שאבין ושאסיק את המסקנות".

ואז, בהחלטה אמיצה, היא החליטה לעשות צעד קדימה, כאשר יצרה קשר עם רבנית שהכירה בעבר, וביקשה ממנה שתחבר אותה לסמינר של קירוב. "זה לא שהחלטתי לחזור בתשובה", היא מדגישה, "אלא זה היה חלק מתהליך טבעי. ידעתי שזה מה שנדרש ממני באותם רגעים, היה ברור לי שזה הצעד הבא שאני צריכה לעשות בחיי".

(צילום: shutterstock)

ומה אמר על כך בעלך?

"הייתה כאן השגחה פרטית גדולה", היא מתרגשת, "כי באותם ימים היינו צריכים לפנות את הבית שלנו שנהרס לצורך שיפוצים, ועברנו לדירה אחרת. בדיוק היו כמה ימים בהם עדיין לא קיבלנו את המפתחות של הדירה החדשה, וכך נשארנו ממש בלי קורת גג. הסמינריון הזה הגיע בדיוק בזמן, ובעצם לבעלי לא היו עוד הרבה אפשרויות חוץ מאשר להצטרף אליי.

"בתחילה הוא הזהיר אותי: 'עוד תראי שאקום בשבת בבוקר, ואכנס לרכב כדי להדליק סיגריה'. אבל לא נבהלתי בכלל, הבטחתי לו שאף אחד לא ידרוש ממנו כלום ולא יגיד לו לעשות שום דבר שהוא לא מעוניין בו. וכך אכן היה. השתתפנו במשך כמה ימים בסמינר, בעלי נכנס לרוב ההרצאות, וגם התינוקת הקטנה שלנו שכבה בעגלה בלי לנוע, לא הפריעה לנו לרגע.

"אחרי שהסתיים הסמינריון, הגיעה הרצאת הסיום שהייתה מרתקת ומרגשת מכולן. בסיומה היו אנשים שעלו לבמה והודיעו שהם מקבלים על עצמם קבלות שונות. כך למשל היה זוג לא דתי שהבעל הודיע שהוא  מתחיל ללבוש ציצית, והאישה הבטיחה להתחיל להתפלל. נשים נוספות עלו והודיעו שהן מתחילות לכסות את הראש, הייתה ממש אווירה של קבלת התורה. הרגשתי שגם אני רוצה לעלות ולכסות את הראש, אבל לא הייתי סגורה על זה לגמרי. הרב שראה שאני מתלבטת אמר לי: 'אל תעשי שום דבר לפני שאת בטוחה בעצמך. לכי הביתה, וכשתרגישי שהרצון הזה מגיע מבפנים תתחילי עם כיסוי הראש'".

"הקב"ה תמיד אוהב"

חלפו מאז עוד כמה חודשים, השגרה נמשכה כרגיל, עד ליום בו הרגישה שוב יהודית שהיא עומדת תחת עינו הפקוחה של הבורא. "התינוקת הקטנה שלנו סבלה מחום גבוה מאוד והיא אושפזה בבית החולים", היא מספרת, "הרופאים לא ידעו להגיד מה יש לה, הם רק הסבירו שהחום לא יורד כבר כמה שבועות וזה מאוד מדאיג ועלול להיות מסוכן. באותם רגעים כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את המתח, התקשרתי לאחד הרבנים שליווה אותנו בסמינריון ובכיתי לו בטלפון, הסברתי לו שאני חייבת ברכה וכל כך דואגת לתינוקת שלי. הוא שאל אותי אם הגעתי לשלב בו אני מוכנה לקבל על עצמי כיסוי ראש, ובאותו רגע ביקשתי מבעלי: 'זרוק אליי את החיתול של התינוקת'. זה היה כיסוי הראש הראשון שלי, עד שקניתי לעצמי מטפחות. הרגשתי באותו רגע שאני לא רק עושה משהו לרפואת הילדה, אלא גם מקיימת את ההבטחה שלי מהלידה, והדבר המדהים הוא שעוד באותו יום כשהגיע הצוות לביקור רופאים, עדכנו אותנו בכך שהחום מתחיל לראשונה לרדת. זה היה מדהים ומרגש כל כך. עוד באותו שבוע שוחררנו מבית החולים עם ילדה בריאה ושלמה, כשאני יודעת שאולי לא יהיה לי קל לכסות את הראש, אבל אקפיד על כך עד יומי האחרון.

"היום אני בת 69", מציינת יהודית, "ובמשך שנים האחרונות החיים שלי נראים לגמרי אחרת. ברוך השם בעלי דתי ושומר מצוות, הילדים למדו במסגרות של תלמודי תורה ובית יעקב, הבית שלנו התהפך לחלוטין. בעקבות כל מה שעברתי אני מאמינה בדבר אחד - הקב"ה לא כועס עלינו ולא מוכיח אותנו, הוא פשוט אוהב אותנו. ברגע שנתחבר לאהבה העצומה של בורא עולם, ונבין שהכל  מידו, החיים שלנו ייראו לגמרי אחרת".