באין חזון יפרע עם: מה רואים האויבים שלנו כשהם מביטים בנו?

היה זה בימי מלחמת העולם השנייה וימי החשיכה של השואה הנוראה, כאשר שיחקה השעה לצורר ואירופה כולה נפלה לפניו כפרי בשל. פולין, בלגיה, הולנד, צ'כיה ומדינות נוספות נפלו בזו אחר זו, ואפילו צרפת הגדולה והחזקה התמוטטה תוך מספר שבועות ונכנעה כמעט ללא קרב תחת המגף הנאצי. במזרח, כרת היטלר ברית שטנים עם סטלין הרודן ממוסקבה, וכן עם הונגריה, רומניה, ועם הרודן הפשיסטי מוסוליני באיטליה. האמריקאים מצדם זכרו את חלליהם ממלחמת העולם הראשונה, והודיעו כי מדובר במלחמה לא להם, וכין הם אינם מתכוונים לנקוף אצבע. ניצחונו של היטלר נראה היה מובטח. רק מדינה אחת עמדה בדרכו: בריטניה, שנותרה לגמרי לבדה מול העוצמה הנאצית ששלטה כעת למעשה באירופה כולה. היטלר בז לאויביו וכינה אותם "תולעים קטנות", אך נדהם כשצ'רצ'יל, מנהיג בריטניה, לא הסכים אפילו לשאת ולתת עמו, והודיע באופן ברור שלא משנה מה יהיה ומה יקרה, גם אם נשארו לבד, בריטניה לא תיכנע לעולם.

אלפי מטוסי חיל האויר הנאצי הפציצו את רחובות לונדון, עשרות אלפי אזרחים נהרגו, והעיר לונדון התמלאה דלקות ועיי חרבות, אך צ'רציל ועמו העם הבריטי לא הראו סימני שבירה. צ'רציל הרבה לטעת בעמו אמונה בצדקת דרכם, ועודד אותם לא להישבר, נטע בהם תקווה כי סופו של הטוב לנצח את הרע. "אנחנו נגן על האי שלנו", אמר להם ברדיו בנאום מפורסם. "נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע!". לבסוף, משהבין כי אמונתם של הבריטים והחוסן הלאומי שלהם חזקים ממטוסי הלופטוואפה שלו, התייאש היטלר מחלומו להכניע את בריטניה תחת הרייך השלישי. זה היה הכישלון הראשון של היטלר במלחמה.

ברי ושמא – ברי עדיף

הלקח מהסיפור ההיסטורי הזה אינו משתמע לשני פנים: אויב מזהה בקלות חוסן או חוסר בחוסן פנימי. שום טנקים, שום מטוסי קרב או נשק חדיש לא ירתיעו אויב החש כי לפניו עומד יריב שאינו בטוח בעצמו, שאינו בטוח בצדקת דרכו. כל עוד לאויב התקווה כי היריב שמולו יישבר, יתקפל ויוותר, הוא ימשיך להיאבק עד טיפת דמו האחרונה. אך אם יבין שלפניו יריב עקשן ובעיקר בטוח בעצמו ובזכותו המלאה על ארצו ומולדתו, לבסוף יאבד את התקווה להכריע ויכנע.

כלל גדול אמרו חכמים בדין: ברי ושמא, ברי עדיף. כלומר, טענת ודאי מכריעה טענת שמא וספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אי אפשר לנצח את המערכה על הארץ הזו אם נטען עליה רק טענת שמא, אם לא נהיה בטוחים שהיא ארצנו שלנו ניתנה מורשה ואם יאמרו לנו האומות "ליסטים אתם שכבשתם שבע אומות", נאמר להם שהארץ כולה שלו, של הקב"ה, הוא בראה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. כשהאויב יחוש שעם ישראל אוחז בארצו בטענת ודאי, מכוח אמונה בה' ובתורתו, מכוח חיבור למסורת אבות ולקדושת הארץ, יחוש ממילא שאין טעם להילחם, משום שלפניו קיר ברזל יצוק שלעולם לא יוותר על נחלת אבותיו. ולהפך: מי שחושב לאחוז בחבלי ארץ ישראל בטענות של חולין, מטעמים בטחונים וכדומה, בעצם מודה למעשה שהארץ אינו שלו. כי אם הארץ שלי, נחלת אבותי, היא שלי בכל מצב, בין אם המקום חשוב ביטחונית ובין אם לאו. ומי שמודה שחבלי ארץ אינו שלו והוא אוחז בהם מטעמים ביטחוניים בלבד, שלא יתפלא מדוע הלחץ מהאומות גובר ומדוע דורשים ממנו להחזיר את האדמה לבעליה האמיתיים.

לצערנו, עדיין רחוקים אנחנו מהגאולה וקיבוץ נדחי ישראל. אנו זוכים לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל בתוך הגלות. אך מקימי המדינה, אנשים שמרביתם היו חילוניים אמנם, לפחות לשון התנ"ך הייתה בפיהם, האמינו בלב שלם שישיבתנו בארץ נובעת מתורת ישראל. אך כיום הומרה שפה זו בשפה אחרת. השמאל הישראלי בוש לומר כי זו ארצנו כי כך ציווה ה' וכי כך כתוב בתורה, והוא מזמין בכך לחצים בינלאומיים אדירים וטרור שרוח התקווה לנצח מתודלקת בקרבו.

מי שזיהה זאת היה אחד מגדולי אויבי ישראל, מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שבנאום ידוע לאחר מלחמת לבנון השנייה, בתקופה של אווירת נכאים שפשתה בציבור בישראל, טען כי החברה בישראל חלשה רוחנית ואין לה הכוח להילחם. בדבריו הסביר כי "יש לה, לישראל, נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש".

האויב מזהה את הריחוק, את הניתוק של קברניטי המדינה מרוח אבות, את הפגיעה בתורה, בשבת ובכשרות. הוא מזהה את הניתוק מהתורה שמביא ממילא לניתוק הקשר העמוק והמקודש לארץ הזו, חיבור וקשר שהוא עמוק יותר מכל אהבה לאומית רגילה. כשהוא שומע וקולט את הרוח הנמוכה הזו, הוא מפרש זאת כחולשה, וקולט היטב את נקודת התורפה. כאשר מנסור עבאס וחבריו לתנועה האסלאמית מבינים שהם מחזיקים את הממשלה בגרון, סוחטים משר האוצר שמעדיף אותם על פני משפחות אברכים עשרות מיליארדים וזומם לגייס לומדי תורה בכפייה או על ידי סנקציות, כאשר הממשלה מעדיפה את הדתיים והחרדים באופוזיציה ואת הערבים בפנים, המסקנה של מנסור ומצביעיו אחת: במקום בו השורשים רפויים, קל יותר לחטוב עצים.  

שערי תירוצים לא ננעלו

אנשי החמאס בעזה, מנסור עבאס וחברי התנועה האיסלמית, רא'אד סלאח ואנשי התנועה האיסלמית הצפונית, כולם אומרים בפה מלא ומעל לכל במה: מדובר במאבק דתי. הם אינם משלימים ולא ישלימו לעולם עם ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, ומבחינתם עד הניצחון - לנצח תאכל חרב. אבל השמאל הישראלי מסרב להביט למציאות בעיניים, מסרב להבין ששורש המאבק הוא רוחני ובאין חזון יפרע עם. לכן, כדי להמשיך ולטמון את ראשו בחול, הוא עסוק בלתרץ כל מעשה טרור של הערבים ביהודה ושומרון או בערים המעורבות בתירוצים מתירוצים שונים: פעם זה נער שהסתכסך עם הוריו כי נכשל במבחן, ופעם זו נערה שנעלבה מחברה ומרוב תסכול החליטה לדקור יהודי. ההשתלטות על קרקעות המדינה על ידי הבדואים בנגב נראית בעיניהם כעוד ויכוח סתמי על קרקעות, זכויות אזרחיות או תקציבים, ואת הפרעות שהיו בזמן "שומר החומות" בערים המעורבות הם מתרצים בסלחנות על ידי האפליה בתקציבים ממנה סובל הציבור הערבי ואם רק נפזר להם עוד כמה מיליארדים הם יהפכו באחת לאוהבי ישראל. 

כנגד כל זאת, הציבור המאמין חייב להסביר לעם ישראל שרק אמונה בצדקת הדרך, אמונה שנובעת ממסורת אבות, תורה ומצוות, רק מתוך אמונה כזו נוכל להמשיך לשבת בארץ ישראל ולהשבית את התקווה של האויב לגרש אותנו מכאן.