מתפלאים שהילדים לא משתפים אתכם? תעבירו את הנייד למצב שקט

למה הילד שלי לא משתף אותי במה שקורה איתו? את השאלה הזו אני שומעת מהורים רבים, שאלה שחוזרת על עצמה אצל לא מעט הורים לילדים מתבגרים. למה באמת הם לא משתפים? טוב להם כל כך להתמודד בעצמם עם כל מה שעובר עליהם? הם אף פעם לא רוצים לקבל עצה טובה, מילת עידוד או אפילו סתם חיבוק?

אתאר לכם שתי סיטואציות רק מהשבוע האחרון.

סיטואציה א': אמא וילד קטן יושבים בתחנת האוטובוס. האם שקועה בהתכתבות בטלפון. הילד: "אמא", "אמא", "אמא", "אמאאא"... אין תגובה. האם אפילו לא שומעת... מדי כמה דקות הילד מנסה שוב קורא לה, ושוב. לבסוף הוא צועק בקול, "אמאאאאא!!!!". האם מתעוררת מהטלפון, פתאום הקול שלו חודר להכרה שלה. "מה קרה? למה אתה צועק?", היא מתפלאת.

סיטואציה ב': השעה כבר 16:00. אב ממהר מוציא את הילד שלו מהצהרון. הטלפון מונח על אוזנו, והוא שקוע בשיחה ערה. בידו השנייה הוא מחזיק בילד ומתקדם לכיוון הרכב. הוא לא מבחין בכך שהילד מנסה לשתף אותו ולספר לו על היום שעבר עליו... לאחר כמה שניות הילד מתייאש, משתתק, והולך לצד אביו בשקט.

אחר כך, בגיל ההתבגרות, אני שומעת את ההורים מתלוננים: "הוא לא משתף אותנו במה שעובר עליו", "אין לנו מושג מה קורה איתה", וכשנערה משתפת אותי בהתמודדות קשה שאסור לה להישאר איתה לבד, ואני מציעה לה לשתף את ההורים היא מרימה גבה - "את ההורים? מה פתאום". היא אפילו לא חשבה על זה... כי למה שהילד ישתף, כשהוא התרגל לשתוק? כשהוא למד שיש דברים חשובים ממנו? או כמו שאמרה לי נערה בסיכון בצורה חדה יותר - "14 שנים אני מנסה לשתף, וזה לא מעניין אותם. פתאום עכשיו הם רוצים שאשתף אותם?!".

אז המלצה שלי - בכמה שעות הללו בכל יום, בהם אתם נמצאים עם הילדים שלכם, תעבירו את הטלפון למצב שקט, ותניחו אותו בצד. האמינו לי, העולם יוכל להסתדר בלעדיכם. הילדים שלכם, לעומת זאת, לא.