פרשת כי תשא: מדוע המשכן היה עשוי מזהב, ואיך זה קשור לחסד שהקב"ה עושה איתנו?

עם ישראל חטא בחטא עגל הזהב, וכמובן שיש ללמוד את הסוגיה לעומקה בכדי להבין מה היה שם, מי חטא ומה היו המניעים. ננסה לראות נקודה אחת מתוך פרשה מיוחדת זו. מדוע אהרן ביקש לצורך העגל דווקא את תכשיטי הזהב? למה דווקא זהב ולא כל חומר אחר?

הרמב"ן עונה על שאלה זו: "בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מידת הדין ומראהו כמו אש" (רמב"ן על פסוק ב'). הזהב מורה על מידת הדין, ולכן אהרן ביקש מבני ישראל זהב. דברי הרמב"ן עמוקים ומקורם בתורת הסוד, אולם ננסה להבין נקודה קטנה שקשורה למושג "זהב" ו"כסף".

כל חומר במשכן מייצג את אחת מהנהגות הבורא. "זהב" מייצג את מידת הדין, ו"כסף" - את מידת החסד (זוהר חלק ג', קמ"ג ע"ב ועוד). מידת הדין נשמעת לנו כהנהגה קשה, אולם זה לא נכון. בעומק העניין, מידת הדין היא חלק בלתי נפרד ממידת החסד, משום שכל חסד חייב להיעשות דרך דין, משפט, והגבלה בהתאם לנפח המקבל. מה זה אומר?

כשבורא עולם עושה חסד ומיטיב עם בריותיו, כיוון שהוא עצמו לא מוגבל, וממילא גם מידותיו אינן מוגבלות, הוא רוצה להיטיב עם בריותיו במקסימום האפשרי, ולהשפיע עליהם חסדים בלי גבול. אולם ביחס לבני אדם, הטבה ללא גבולות היא אסון של ממש. בני האדם מוגבלים הם, ואין להם כלים מתאימים לקבל את אינסוף טוב השם יתברך. טוב אמתי מוכרח להיות מוגבל. חסד אמתי מוכרח להגיע בצמצום ובמינון המתאים למקבל.

מידת הדין במהותה היא כוח הצמצום. הצמצום, ההגבלה וההתאמה של הטוב למקבל הם חלק מהותי מהחסד עצמו. אם כך, בעומק העניין, מידת הדין היא גם חלק ממידת הרחמים. האמונה היהודית היא שכל צמצום הוא טוב עבורנו, גם צמצום גדול שמרגיש לנו רע, הגם שבשעת הכאב איננו מבינים זאת. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (משנה ברכות ט', ה'). אין רע שיוצא מן השמים (עיין איכה ג', ל"ח, וברש"י שם).

למדנו אם כן, שזהב מסמל את כוח הצמצום בעולם, וצמצום משמעותו דין.

אחת הסיבות שהזהב היה חומר גלם דומיננטי במשכן ובכליו היא משום שהמשכן במהותו הוא צמצום. למה? שהרי בורא עולם מלוא כל הארץ כבודו ולמרות זאת הוא מבקש "לצמצם" את שכינתו אל תוך המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שלמה המלך כבר תמה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?" (מלכים א', ח', כ"ז). כיוון שהמשכן במהותו הוא צמצום, לכן זהב הוא הצבע הדומיננטי בו.

כעת נבין נקודה בעגל הזהב.

ידועים דברי רש"י ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". הסדר הכרונולוגי המופיע בתורה הוא לא בהכרח הסדר שבאמת היה. בסדר פרשיות התורה, חטא העגל מופיע אחרי הציווי על עשיית המשכן, אולם בפועל, בני ישראל הצטוו על בניית המשכן רק אחרי חטא העגל (רש"י שמות ל"א, י"ח. הרמב"ן בוויקרא ח', א', מביא דעה אחרת).

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ואתחנן ה') מסביר, שבניית המשכן היא תגובה ותוצאה ישירה של חטא העגל, ולולא החטא לא היה צורך במשכן. מדוע? משום שכפי שהזכרנו, המשכן הוא בעצם צמצום השכינה אל תוך מקום מסוים. לולא חטא העגל, שכינת הבורא הייתה אמורה לשרות באופן גלוי בכל מקום בישראל כפי שהיא הייתה שרויה במשכן, וכל מחנה ישראל היה קדוש כמו קדושת המשכן. בעקבות החטא, ירדו בני ישראל ברמתם הרוחנית, הם לא היו ראויים לשכינה גלויה בכל מקום והקדוש ברוך הוא צמצם את שכינתו אל תוך המשכן. לולא החטא ההנהגה הייתה "להיות השכינה בתחתונים בכל מקום משכן ישראל... והיה מחנה ישראל כמו קדושת מקום המשכן" (פרי צדיק, שם).

לדברי רבי צדוק הכהן, המשכן, הוא בעצם צמצום, שהרי בעצם בנית המשכן, מצד אחד הבאנו לגילוי שכינה, אולם מצד שני צמצמנו אותה למקום, זמן ואדם. רק במקדש, רק בזמן מסוים ורק לאנשים מסוימים, וצמצום זה הוא פועל יוצא של חטא העגל.

בחטא העגל, בני ישראל דרשו "אלוהים" מצומצם, מעשה ידי אדם. במעמד הר סיני בני ישראל ראו את הקולות מן השמים והם זכו לתורה אלוקית המעניקה חירות לנפש. על הים הם זכו למראות נבואיים שאפילו יחזקאל בן בוזי הנביא לא ראה בנבואותיו. ולפתע עכשיו, בחטא העגל, הם רצו לסגת אחורה והם ביקשו משהו מוחשי ומצומצם, משהו שהם יוכלו לומר "אלה אלוהיך ישראל". בתגובה, בורא עולם ציווה אותם על בניית המשכן, שיהיה להם מקום פיזי מצומצם להשראת השכינה, במקום שמחנה ישראל כולו יהיה קדוש כקדושת המשכן.

לאור האמור, נבין את המשך הפרשה: משה עלה להר בשנית וירד עם לוחות הברית השניים. התורה מתארת שבני ישראל לא היו מסוגלים לראות את משה בלי שמשה שם מסווה (כיסוי) על פניו. הם לא היו מסוגלים לעמוד באור פניו. האור היה חזק מידי עבורם. מתי הם כן יכלו לראות את משה ללא מסווה? כשמשה לימד אותם את תורת השם. מיד עם סיום הלימוד, השיב משה את המסווה. ה"אלשיך" הקדוש (תורת משה בפרשתנו) כותב, שגם זה תוצאה ישירה של חטא העגל. בני ישראל רצו לצמצם, להגשים ולהמחיש (מלשון הגשמה והמחשה) את הקשר שלהם עם הבורא, אז במידה כנגד מידה בני ישראל באמת לא יכלו לדבר עם משה מבלי שמשה ישים על פניו מסכה.

גם העגל נקרא "עגל מסכה" ("עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" - שמות ל"ב, ח'). מסכה, מהותה היא הסתרה. זה מה שבני ישראל רצו בחטא העגל – להסתיר מעט את הגילוי האלוקי בעולם, וממילא הבורא "הסתתר" ושכינתו הייתה גלויה בעיקר במשכן, ומשה אף הוא הסתתר מאחורי מסכה.

מתי משה הוריד את המסווה מעל פניו? כשהוא לימד את בני ישראל תורה. ללמדנו, שהדרך הנכונה ביותר להגיע שוב למצב של לפני חטא העגל ולזכות לגילוי שכינה בכל מקום הוא באמצעות התורה, ולכן רק כאשר משה העביר לעם ישראל את התורה, הוא היה יכול להסיר את המסווה ובני ישראל היו מסוגלים לראות את אור פניו.

התורה וקיום מצוותיה היא התיקון לחטא העגל ולהסרת המסווה שבאפלת נפתולי החיים.