שווה סיפור: שלח לחמך על פני המים

החיים תמיד האירו לי את פניהם. הייתי ילדת פלא מהסוג שכל הורה היה מייחל לעצמו. הייתי אהובה מאוד על כל מי שהגיע איתי במגע. כבר מהגן נשאתי חן בעיני כל רואי, ידעתי למשוך את תשומת הלב בצורה חיובית שהקסימה את כולם.

הייתי חכמה, מוכשרת, שנונה ומצחיקה, היתה לי הופעה נעימה ונאה, בקיצור, מיוחדת. הייתי מוקפת חברות שחיפשו את קרבתי - ובשבילי החיים היו גן עדן של שושנים. קוצים לא היו בגלויות הנוף של חיי. זה המשיך כך עד התיכון. גם כשהתגלעו קשיים אישיים פה ושם, הם לא נמשכו יתר על המידה ולא היו "טראומטיים" או כל מה שיכול לגרום לשינוי מהותי במצב הרוח. זרמתי עם החיים.

לכולם היה ברור שכאשר אגיע לגיל המתאים, אהיה הראשונה שתיחטף ותבנה את ביתה. והאמת היא שאכן השדכנים והשדכניות התדפקו על דלתות הורי הרבה לפני שבאמת התחלתי לשמוע, והתחרו בניהם מי מציע לי את ההצעה הטובה ביותר.

כך נמשכו שנות בחרותי בסמינר, וגם כשסיימתי את הסמינר וכבר חלק מהכיתה שלי היתה נשואה - ואני לא, זה לא באמת הטריד אותי או את הורי. ההצעות לא פסקו והמשיכו עוד ועוד. בסמינר למדתי מקצוע יוקרתי ונחשב מאוד בשוק. היו לי כל הכישורים הנדרשים על מנת להצליח בתחום, כך שלא הרבה אחרי שסיימתי את הלימודים התקבלתי למקום עבודה מכובד ומבוסס, והתחלתי את צעדי הראשונים בעולם התעסוקה. ושוב החיים המשיכו להאיר לי, הצלחתי מאוד במקום העבודה ונהניתי מכל רגע.

בינתיים הזמן עבר, ואני נשארתי בין הבנות האחרונות, כמעט כל חברותי כבר היו עם משפחה משלהם, ורק אני עדיין ממתינה. פתאום הזדחלה לה ההרגשה שלא הכרתי - משהו כבר לא דופק ורץ כמו שאני מכירה, כמו שאני רוצה. פתאום יש תווים חדשים שנכנסו להרמוניית חיי, ולא ממש ידעתי לנגן אותם, כמו שלא ידעתי לשמוע אותם. אבל החיים לא ויתרו ודרשו את שלהם – וכך גיליתי את עולם הכאב והצער במלא עוזו, את ההרגשה של ההמתנה והציפייה שמתחרה עם הבושה.

נותרתי אחרונה בשכבת גילי, ועדיין ממתינה.

בעוד בגזרת השידוכים המצב היה עגום, ה' שלח לי את העבודה שנתנה לי כוח לקום לעוד יום עבודה, שם המשיכה לי ההצלחה שאני מכירה כל ימי חיי. התברגתי היטב, אהבו מאוד את העבודה שלי, וכך התקדמתי במהירות לעמדת ניהול. תוך מספר שנים מועט כבר הייתי מנהלת של חמישים עובדים. מהר מאוד אחר כך כבר התמניתי למנהלת מחלקה.

אנשים בחוץ קינאו מאוד בהצלחתי. כולם ראו בי את המוצלחת, המוכשרת, זו שהחיים תמיד מאירים לה, שוכחים את העיקר החסר מן הספר. ואני המשכתי את המשחק של חיי - פנים שוחקות בחוץ, ובפנים כולי תחינה וזעקה אילמת לבורא עולם שימציא לי את אבדתי.

העתרתי בתפילות ובסגולות. משפחתי לא הפסיקה לעשות הכל על מנת שאזכה להגיע גם אני לבית משלי בשמחה וטוב לבב. הורי מתייעצים תדיר ברבי דוד אבוחצירה - הצדיק מנהריה, על פיו יישק דבר. אבא שלי היה נוסע אליו בקביעות על מנת שיברך אותי ואזכה לישועה. הרב היה מברך ותו לא, והורי המודאגים לא הפסיקו לדרוש ולבקש עלי כל אימת שהגיעו אליו או לכל מקום המסוגל לתפילה.

דודה שלי מורה באחת הפנימיות לנוער בסיכון. היא אישה מיוחדת, חמה וטובת לב, שהבנות שם הן כל מעיינה. היא גאה בהן מאוד ורואה בהן גיבורות לכל דבר, לא אחת היא היתה אומרת שהן המורות הכי טובות שלה לחיים. היא לומדת מהן כל כך הרבה, מניסיון חייהן ששווה מיליונים, מכוח ההתגברות שלהן והחוסן הנפשי שהן בנו לעצמן בעשר אצבעות.

לכן לא ממש התפלאתי שהיא התקשרה אלי כדי שאמליץ על תמר.

תמר היתה נערה שהתגוררה בפנימייה. היא הגיעה מרקע לא פשוט ועבדה מאוד מאוד קשה כדי להצליח בחייה ולבנות לעצמה תדמית של אדם מוצלח. היא לא ויתרה לעצמה גם כשנראה היה שהיא שתתה את כל התרעלה שהונחה בכוסה. תמר היתה עקשנית וחדורת מטרה - והיא הצליחה. היא בנתה את עצמה והצליחה בלימודים למרות הכל. היא רצתה מאוד לשבור את מעגל העוני שהיא מכירה, ורצתה ללמוד מקצוע יקר ומכובד. רק מה? הלימודים הללו היו יקרים להחריד, ולא היה לה מי שישלם לה על כך.

היא התעקשה ועשתה כל שבידה על מנת לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום וללמוד. כבר בפנימייה היא הכירה משפחה מקסימה ואמידה שהעסיקה אותה בעבודות בית קלות ושילמה לה כהוגן. היא התקרבה אליהם כל כך עד שנהייתה ממש בת משפחה אצלם.

לאחר שהצליחה להגיע לסכום שיצליח לתת לה דחיפה ראשונית קדימה, היא נרשמה ללימודים, וכאחת שעבדה כל כך קשה על הכסף וידעה להעריך כל דבר, היא לקחה את הלימודים הכי רציני שאפשר. היא שקדה על החומר ותרגלה ללא לאות, והיא הצליחה - בזכות ולא בחסד.

היא הגישה פרויקט שסחט התפעלות מכלל סגל המרצים, כולם ניבאו לה עתיד מבטיח.

אבל נבואות לחוד - ומציאות לחוד. בחוץ אף אחד לא חיכה לה עם זר שושנים, והחיים דרשו את שלהם, כך שהיא חזרה מיד לעבודות הבית שהיא היתה רגילה לעשות, ולכל מיני עבודות מזדמנות כדי להתקיים, כאשר במקביל שלחה אינסוף קורות חיים לכל מי שרק אפשר.

המקצוע הזה אמנם מבוקש בשוק העבודה, אבל אתה חייב לבוא עם ניסיון, וכדי לצבור ניסיון אתה צריך להתקבל לעבודה ראשונית. ומה לעשות שזה ממש לא היה קל...

כאן נכנסה דודה שלי, שלא יכלה לראות את המחזה הזה, וביקשה ממני להתערב ולעזור לתמר. שמעתי על תמר בעבר וידעתי עליה, אבל עדיין הסברתי לדודה שלי שאמנם אני מנהלת מחלקה, אבל אני ממש לא מתערבת בגיוס ואני גם ממש לא רוצה להיכנס לזה, כי היא לא הראשונה שפונה אלי בנושא, ואיך אני אצא מזה בסוף?

אבל דודה שלי לא התייאשה. היא ממש "ניקרה" לי בראש, עד שיום אחד חשבתי לעצמי - למה אני מסרבת כל כך? מה אכפת לי לנסות לעזור לבחורה שעשתה הכל על מנת לזכות בעבודה? התקשרתי לדודה שלי וביקשתי ממנה שתשלח לי את קורות החיים של תמר. דודה שלי היתה מאושרת. היא בירכה אותי בכל הברכות, וחמש דקות אחר כך זה כבר המתין לי בתיבת הדואר הנכנס.

הגשתי את קורות החיים. כתבתי שאני מכירה את המועמדת ואני ממליצה עליה. לאחר מספר ימים חזרו אליה ממקום העבודה שלי והזמינו אותה לראיון. דודה שלי לא ויתרה. היא התקשרה וממש ביקשה שאלך למנהל ואמליץ עליה שוב בפניו. לא היה לי נעים. עם כל הכבוד לדודה שלי, אני לא ממש מכירה אותה עד כדי כך. כך התחילו תירוצים שונים לחלוף במוח, כשלכולם מכנה משותף אחד - למה לא להתערב. החלטתי שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. אם התחלתי - אז עד הסוף, כך ליוויתי אותה בכל מסדרונות ופיתולי הדרך לעבודה.

סופו של עניין - היא התקבלה.

השמחה שלה היתה כל כך נוגעת ללב, שממש הלקיתי עצמי איך לא עשיתי זאת מוקדם יותר וביתר אהבה ורצון. היא ממש הצליחה שם, ואהבו כל כך את עבודה שלא הפסיקו להחמיא לי - עליה.

אחרי לא הרבה זמן מאז, הגיעה להורי הצעה מעולה בשבילי. בחור מצוין, כל מה שבחורה והוריה יכולים לבקש, היתה "רק" בעיה אחת. הגיל. הוא היה קטן ממני בארבע שנים. עדיין, מבחינתי זו לא היתה סיבה להוריד, אך הורי שאלו את השדכנית שוב ושוב אם הצד השני - קרי, הורי החתן, יודעים את גילי. היא התעקשה שכן.

הורי התפלאו מאוד. אמנם נחשבתי לבחורה טובה ומוצלחת, אבל עדיין הבחור היה צעיר כל כך, וזה לא כל כך הסתדר להם. לאחר בירורים החלטנו לגשת אל ההצעה. אמא של הבחור הגיעה לראות אותי ולדבר איתי כמקובל, ויצאה מוקסמת יותר ממה שהגיעה. כשנראה היה שזה לקראת סגירה, אבי הלך כפי שהורגלנו לרבי דוד על מנת לקבל את ברכתו, אך באותה תקופה רבי דוד היה בחו"ל ולא היתה קבלת קהל, וכך למרות זאת, העניינים התגלגלו כל כך מהר שהאירוסים שלנו כבר היו שבוע אחר כך...

התברר שתמר - לה עזרתי להתקבל לעבודה, היתה בת בית אצלם. זאת המשפחה שהיתה לה כבית. בתמימות היא הציעה לאם המשפחה אותי כשידוך לבנה. כאן אוסיף שמבחינת המראה שלי הייתי נראית הרבה הרבה מתחת לגיל שלי, וכאשר שאלה בעבודה בת כמה אני, היא קיבלה תשובה שתאמה את גיל הבחור... בנוסף, הורי החתן נמנו גם הם על חסידי רבי דוד, וגם הם רצו מאוד לקבל את ברכתו ונבצר מהם עקב היותו בחו"ל.

לאחר האירוסים, כאשר רבי דוד קיבל קהל הגיע אבי לבשר לו את הבשורה. רבי דוד שמח מאוד, ואמר שבאמת, אין דעתו נוחה מכך שגיל הבחורה עולה על גיל הבחור, אבל כאן רואים שמה' יצא הדבר, ואין זה אלא ענבי הגפן בענבי הגפן.

משמים גלגלו את כל התהליך הזה, שאעזור לתמר שתעזור לי להגיע אל יעד חיי, ורבי דוד שכל כך רצינו את ברכתו לפני האירוסים – הנה יצא שדווקא מהעיכוב נולד לו השידוך.

שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו.