כשתהום נפערת בתוך הבית: "הייתי בטוחה שבגלל החזרה בתשובה יתפרק לנו הבית"

אורית אסתר מאור כבר הקימה את ביתה ואף הייתה אימא לילד, כשפתאום גילתה את הדרך לאמת. היא התקרבה בסערה ובהתלהבות גדולה, אך אז גילתה שהיא נותרה לבדה במסע. בעלה לא רצה לשתף פעולה עם התגליות שלה, והבית הצעיר כמעט והתפרק.

"אני מגיעה ממשפחה חילונית", מקדימה אסתר, "אבא שלי ניצול שואה ובן למשפחה של מתבוללים. גדלנו בלי חינוך יהודי, אבל בלי שנדע איך ולמה, ארבעה מאיתנו זכו לחזור בתשובה. כנראה הדורות הקודמים העתירו עלינו היטב... הפעם הראשונה בה הרגשתי שגם אני חלק בשרשרת העם היהודי, הייתה עוד לפני שחזרתי בתשובה באופן רשמי. מעט לאחר חתונתנו, טסנו בעלי ואני יחד עם הוריי לטיול שורשים בהולנד. בקרנו בביתה של המשפחה הנוצרית שהסתירה את אבי כילד במשך תקופת המלחמה. היה מרגש לראות את הקיר שמאחוריו הוא הסתתר: נגיעה קלה על הקיר - והקיר נפתח לתוך עליית גג גדולה, שם הסתירו אותו כשהגרמנים ימח שמם היו מגיעים לחיפוש.

"כשעמדתי בהולנד מול הפתח הקטן, קיבלתי הארה חזקה שלא לחינם אבא שלי נשאר בחיים. היו כמה פעמים במהלך המלחמה שהוא כמעט נרצח אך ניצל תמיד באורח ניסי. הבנתי שיש כאן איזה סוד גדול של העם היהודי, וגם אני חלק ממנו".

באותה תקופה אחיה הגדול של אסתר למד באוניברסיטה לאומנות בהולנד, ושם החל בתהליך של חזרה בתשובה. באותו זמן בדיוק אחיה השני היה בטיול בתאילנד. לקראת סוף הטיול הוא התארח בבית משפחה יהודייה, שעשו שליחות בהונג קונג, ובהשראתם התחיל גם הוא תהליך של חזרה בתשובה. אסתר מספרת כי שני האחים לא היו בקשר ביניהם באותה תקופה, ואחד לא ידע על מהלכו של השני אך לאחר מעשה השתאו לגלות כי שניהם התקרבו למקורות במקביל. כשאסתר שמעה מאחיה על חזרתו בתשובה, היא הזדעזעה ושאלה אותו: "מה, עכשיו תלבש רק שחור לבן?" זו הייתה עבורה טראומה של ממש.

גישושים בדרך

אבל זמן לא ארוך אחר כך, הצטרפה גם אסתר לתהליך. "בתוכי ניקרה התחושה שאנחנו לא נמצאים כאן רק בשביל החיים הגשמיים שאני מכירה", היא מספרת. "אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות החיים האמתיים. חיפשתי אמת ומשמעות והגעתי לאיזו סדנה שלא הייתה קשורה כלל ליהדות, אבל שם בהשגחה פרטית שמעתי סיפורים על הבעל שם טוב הקדוש. הסיפורים האלו קסמו לי והחלטתי: 'את זה אני רוצה ללמוד'. וידעתי עוד משהו, 'אני רוצה שגם בעלי ילמד את זה יחד איתי'. זו הייתה המטרה שסימנתי לי כבר אז, אבל לא ידעתי שזה לא יהיה כל כך פשוט..."

אסתר לא ידעה איך להמשיך אחרי אותה סדנה 'רוחנית'. אחיה שחזר בתשובה כשנתיים לפני כן, סיפר לה על מצוות הטהרה והמליץ לה לפנות לאישה צדיקה ומיוחדת העוסקת בתחום ומתגוררת באזור שינקין בתל אביב. "אני זוכרת את הפעם ההיא בה נכנסתי אל ביתה", מחייכת אסתר, "ראיתי מולי בית חסידי מלא בילדים, ונתקפתי בהלם. פעם ראשונה שראיתי בית כזה... התעטפתי במין בד גדול שהבאתי איתי כדי לכבד אותה מבחינת צניעות, וישבתי עם האישה. היא הסבירה לי את הלכות הטהרה בסבלנות ובהבנה. כשיצאתי משם, אחד הילדים שאל את אמא שלו ביידיש: 'מאמי, היא חוזרת בתשובה?' הבנתי את שאלתו, והרהרתי לעצמי בתמיהה: 'איזה מצחיק הילד הזה... אני חוזרת בתשובה? מה פתאום! בחיים לא אחזור בתשובה! אילו שטויות...'

עם הימים התרגלה אסתר לרעיון, והבינה כי זהו המקום אליו נמשך ליבה ושמה ייענו ספקותיה. היא החלה לשאוף להתקדם בדרך, אבל רצתה לעשות זאת יחד עם בעלה. "אחי הציע לי להשתתף בסמינר של ערכים. כבר היינו משפחה, הורים לילד בן שנתיים ולפני לידתו של בננו השני, והתלהבתי מאד מהרעיון. חשבתי לעצמי שסמינר משפחתי בוודאי יהיה פתרון מושלם כדי שבעלי יצעד איתי יחד באותה הדרך".

עסקאות כושלות

להפתעתה של אסתר, בעלה לא כל כך אהב את ההצעה אך היה מוכן לעשות איתה עסקה: "הוא אמר לי 'אני בא איתך לסמינר, בתנאי שאחר כך אנחנו טסים לתאילנד'. אינני חובבת טיולים כאלו, אולם העסקה נראתה לי הוגנת וכדאית למדי. אני רק צריכה לטוס איתו לתאילנד ובעלי מיד יחזור בתשובה בסמינר. הסכמתי בשמחה ועם הרבה ציפייה לשינוי".

אסתר ובעלה הגיעו לסמינר, והציפיות הלכו ותפחו בליבה. "כבר בכניסה הסברתי לרבנית שפגשתי כי 'בעלי חייב לחזור בתשובה'. הרבנית חייכה אלי וענתה: 'מותק, תכנסי להרצאות והכל יהיה בסדר'. לתומי חשבתי שזו הבטחה... אני אכנס להרצאות וגם בעלי ייכנס, ישמע, יבין ויחזור בתשובה. הייתי בטוחה שבסוף הסמינר הוא ילך ישירות לחנות הבגדים הקרובה ויקנה חליפה שחורה ומגבעת. כשהיינו ברכב בחזרה מהסמינר באמת לא הבנתי למה בעלי ממשיך הביתה ולא עוצר בחנות בגדים... אבל שתקתי. חשבתי שאולי מחר מחרתיים יילך לקנות.. אך זה לא קרה, גם לא אחרי חודשיים ולא אחרי שנתיים. לא ידעתי שזהו תחילתו של מסע ארוך וקשה".

בינתיים קיימה אסתר את חלקה בעיסקה, ונסעה עם בעלה לתאילנד. "השתדלתי לשמור שם כשרות ככל שידיעתי הדלה הגיעה, וגם התחלתי ללבוש צנוע יותר. לא נהניתי בטיול. כאימא לילד בן שנתיים הטיסה והמסע היו לי קשים מדי, ויותר מהכול הייתי עסוקה מדי באכזבתי מהחזרה בתשובה של בעלי שלא נראתה באופק.

"חזרנו מתאילנד ומכאן התחלנו מסע ארוך ומתיש. התמדתי בקשר עם הרבנית מהסמינר. הלכתי לשיעורי תורה, למדתי והתקדמתי במהירות כאשר היא מלווה אותי במסירות בדרכי ליהדות. בעלי לעומת זאת, התעניין בדברים מבחינה אינטלקטואלית, אך שום דבר לא עבר לחיי המעשה. הייתי מתוסכלת מאד, לא הבנתי למה הכול תקוע אצלו. היום אני מבינה שאולי דווקא הלחץ שלי כלפיו איים עליו, אבל אז הייתי נלהבת מדי, ורק צברנו תסכולים הדדיים.

כשתהום נפערת בתוך הבית

החיים השתנו באחת, והפערים בין בני הזוג הלכו והתרחבו והפכו לאתגר אדיר: "כשנטלתי את ידיי בפעם הראשונה, בעלי ממש נלחץ ואיים עליי שנתגרש. לא הבנתי על מה המהומה והמשכתי בשלי. כאשר החלטתי לשים כיסוי ראש, בעלי הגיע הביתה ושאל אותי נדהם: 'תגידי, מה זה התרבוש הזה על הראש שלך?' מספר ימים אחר כך ביקרה אצלנו אמא שלו ו'נחלצה' לעזרת בנה: 'את יודעת מה יהיה אם האנשים מהעבודה שלו ייראו אותך כך?' כך ניסתה לשכנע אותי, אבל אני כעסתי על ההתערבות ולא הייתי מוכנה לשום דיבור בנושא. למזלי, לשמירת מצוות הטהרה בעלי לא התנגד ואף כיבד את העניין. היום אני יכולה להגיד שעם כל השנים הקשות שעברנו יחד, המצווה הזאת היא ששמרה לנו על הסיכוי לחזור לזוגיות טובה, כיוון שעל המצווה הזו לא ויתרתי מעולם. אחרי מספר חודשים של התחזקות, עברנו דירה והרגשתי שזו הזדמנות מצוינת להכניס פלטה הביתה לכבוד שבת. החלטתי שבוודאי הפלטה תהווה רמז ברור לבעלי שהגיע הזמן לשמור שבת כהלכתה. עברנו לבית החדש עם הפלטה החדשה, אבל לאכזבתי הרמז לא פעל. בעלי המשיך להדליק רדיו ואורות בבית, ואווירת השבת נהרסה בעיניי כליל. התעצבתי מאד מיום ליום והתכנסתי בתוך עצמי".

"לא אשכח את אותו ערב פסח ראשון שלנו", מספרת אסתר בכאב, "פסח הלך והתקרב, ובעלי לא הבין מה אני משתגעת כל כך על ניקיון הבית ואיזה ג'וק חדש נכנס לי. כל מצווה חדשה שלקחתי על עצמי הוא כינה בשם 'הג'וק החדש'. כאשר הגיע זמן שריפת חמץ, נוכחתי להוותי שבעלי בכלל לא בעניין. גרנו במושב חילוני לגמרי, ולא ידעתי איך להתמודד עם מלאכת השריפה. לבסוף לקחתי את חתיכות הלחם המעטות שהיו לי והלכתי לשטח הבור שהשתרע מול ביתנו. הדלקתי מדורה קטנה, זרקתי לתוכה את חתיכות הלחם, ופשוט בהיתי בה. לבד. עם עצמי והאש. וחזרתי הביתה עצובה מתמיד.

"היום אני יכולה להגיד שבעלי עושה לנו מדורה גדולה, אומר את הנוסח המתאים אחרי השריפה, וכל הילדים נהנים ושמחים מהמעמד. היום פסח בשביל בעלי הוא "החג שלו", הוא עוזר לי בניקיון הבית ועורך את סדר הפסח ברוב פאר והדר, אולם אז עוד לא ידעתי לאן נגיע אחרי שנים. רק חשתי ייאוש גדול ועצום.

"למעשה, התהליך המהיר שעברתי הפחיד את בעלי", מנתחת אסתר למפרע, "אך אני לא הצלחתי כלל להבין אותו. הרגשות הטובים שהיו ביננו התחלפו בתסכולים יומיומיים. רציתי שהוא יבין אותי ויזרום איתי ויתחשב בי, ו'הלבשתי' את כל הציפיות שלי על החזרה בתשובה. לא הבנתי איך יתכן שאני רוצה להתקדם בתורה ובמצוות, שואפת לעשות טוב, אבל בעלי לא מסכים איתי והבית שלי נהרס בדרך. לא קלטתי שהחזרה בתשובה היא רק הטריגר. רציתי שהוא יעשה מה שאני רוצה, ולא פלא שהכול הסתבך. השינוי הגדול בחיים שלי הציף בבת אחת את כל הקשיים הפנימיים ביננו, והזוגיות שלנו עלתה על שרטון. חשתי ריחוק גדול מבעלי והייתי בטוחה, כמו בעלי תשובה רבים, שהבעיה היחידה היא אי רצונו של בעלי להצטרף לחזרה בתשובה.

"בימים אלו הגיע בננו הבכור לגיל שנתיים וחצי", היא מספרת, "והגיע הזמן להכניס אותו לגן. זו הייתה טלטלה בפני עצמה כיוון שבעלי רצה כמובן שהילד ייכנס לגן חילוני, ואני רציתי גן דתי. עשינו סיור בגנים החילונים ודאגתי להסביר לו כמה הגן הזה לא בסדר וחסר ערכים. ברוך ה', בסופו של דבר הכנסנו את הילד לגן חב"ד, אבל בעלי לא היה אף פעם שלם עם הבחירה ומאוד לא אהב את הגן ואת המסגרת. הילד כמובן הרגיש את כל הפירוד והמתח הזה, ולא היה לו קל בכלל בכל ההסתגלות לגן. בכל שנה מחדש השאלה חזרה ונעמדה ביננו, והיינו צריכים להחליט על גן חדש לילד. היו ביננו מלחמות עולם על הגנים, כאשר כל אחד מאיתנו מתבצר בעמדתו, אני בשלי והוא בשלו. וכמובן שזה השפיע גם על ילדנו שהרגיש את כל המתח סביב הגן שלו". היום מבהירה אסתר לפונות אליה כי ההשלכות של משבר זוגי, ולא משנה מה המניע שלו, משפיעות לטווח ארוך ולא רק על בני הזוג. יתכן שהמשבר ייפתר בין בני הזוג אבל המשקעים עוד יישארו אצל הילדים. לכן, במסגרת טיפול זוגי חשוב לטפל גם בילדים.

על שני מסלולים

ובינתיים הזמן עבר, וככל שהתקדמה אסתר בתהליך החזרה בתשובה שלה, היא תפסה מסלול נפרד משלה. בלי בעלה. "ראיתי שיש התנגדות חזקה מצידו לכל הנושא, ולכן פניתי ימינה והוא פנה שמאלה. לא וויתרתי על ההתחזקות והוא נותר מן הצד, מרוחק. המשכנו לחיות כזוג אך בלב חשתי פירוד גדול. לאמיתו של דבר, היום אני מזהה כי חשתי עליונות על פניו. חשבתי שאני טובה יותר וחכמה ממנו, ובעצם, ביטלתי את כל השותפות והקרבה ביננו. לא ידעתי כי אולי אני צודקת אבל זה בכלל לא משנה. בין בני זוג לא חשוב מי צודק, חשוב יותר להבחין מה נכון לנו כבני זוג. יכולתי להמשיך עם האמת שחשבתי שלדעתי היא היחידה, אבל להיתקע עם הראש בקיר. ולמען האמת, בשלום בית אי אפשר להתייחס רק לאמת ולצדק. הקב"ה בכבודו ובעצמו מוכן למחוק את שמו למען בית בישראל. ואם ה' מוכן למחוק את שמו למען הזוגיות והשלום, איך אנחנו לא נקריב גם מעצמנו למען עצמנו ומשפחתנו? לקח לי הרבה זמן להבין שבין בני זוג אנו מתייחסים אל מה שנכון ומתאים, ולא רק על מה שצודק".

ליבה של אסתר נחמץ על הריחוק והמתח בביתם, והיא החליטה ללכת ליועץ זוגיות כדי להציל את ביתם. אבל הבעיה חזרה על עצמה: "בעלי תמיד התנגד לכל היועצים או הרבנים שהצעתי. היינו הולכים במשך מספר חודשים ומפסיקים. הולכים שוב למישהו אחר לתקופה ואז מפסיקים. לאחר כמה ניסיונות, בעלי התנגד נחרצות לכל סוג של טיפול בטענה שאף אחד לא יעזור לנו אם זה לא יבוא מתוכנו. הוא כל כך צדק, אבל אני לא הבנתי זאת בשעתו. קבלתי את ההודעה שלו באופן קשה ונכנסתי לחרדות, מה יהיה עם הזוגיות שלנו? אחרי הכול, לא רציתי לוותר עליה ולהתגרש, אך מצד שני הגעתי למבוי סתום. הייתי נואשת.

וכך המשיכו בני הזוג להתנהל בקושי במשך 13 שנה, כאשר כל אחד מהם מושך את העגלה לכיוון שלו והיא מאיימת להיקרע. "בעלי עזב את הבית פעמיים בטריקת דלת, אבל בסוף הוא חזר. גם אני חשבתי כמה פעמים לפרק את החבילה. היה לנו קשה מאד להמשיך ולנסות גם לאהוב למרות הכול, אבל ידעתי שאדם לא יכול לברוח מהתיקון שלו בעולם. אם אני צריכה ללמוד להתמודד עם בעלי, מי יאמר לי איזה בעל אקבל בזיווג שני? אולי אקבל עוד אחד עם אותן בעיות בלבוש אחר? ידעתי שזה הזיווג שלי, ואני צריכה להתמודד איתו ולצמוח, אך לקח לי זמן ארוך כדי להבין איך לעשות את זה. בחסדי ה', היום אני מאושרת ויודעת שהרווחתי בענק, ורק מודה לה' על הסבלנות שהוא נתן לשנינו להמשיך ולא לברוח.

חזרה בתשובה בפעם השנייה

המהפך קרה, הריחוק והפירוד הפכו לשלום ואחווה. "הקב"ה ריחם עלי והוביל אותי לתהליך אישי ומופלא שלימד אותי לקבל את עצמי מחדש, ומתוך הקבלה הפנימית לקבל גם את בעלי בעין טובה, ובהמשך גם את ילדיי", מספרת אסתר. "המהפך האמתי לא הגיע מחזרה בתשובה פתאומית של בעלי, אלא להיפך, אני טוענת שזו הייתה החזרה בתשובה האמתית שלי. הגעתי לתחום כחלק מלימודי המקצוע שלי. חיפשתי להתמקצע ברפואה טבעית והציעו לי ללמוד על רפואת הנפש בדרך היהדות. בשנה הראשונה למדתי יחד עם בעלי, ואחר כך הוא הפסיק ואני המשכתי לבדי. הפנמתי אט אט את השיטה והרגשתי שכל החיים שלי משתנים לטובה. התהליך דרש ממני הרבה אומץ ועבודה אישית יומיומית. גיליתי שאימא ממורמרת לא יכולה להשפיע טוב על ילדיה, ואישה כועסת לא מצליחה לראות טוב בבעלה. ככל שהאישה מבינה את עצמה, מפתחת את המודעות שלה לרגשות שמניעים אותה ולצרכים שלה, ומנקה בתוכה את הרגשות הקשים, היא נעשית סלחנית יותר כלפי אחרים והמחשבות הטובות שלה יוצרות מציאות חדשה וטובה הרבה יותר.

"המהפך שקרה אצלנו בבית היה מדהים", מתרגשת אסתר לספר. "הפסקתי לדרוש מבעלי להשתנות ו'לשמוע בקולי', הפסקתי להביט עליו בעין רעה, והתחלתי להבין אותו ואת מקומו שלו. ודווקא אז קרה הפלא: בשקט ובלי עיניים בוחנות, הוא החל להתחבר לתורה ולמצוות. כיום הוא שומר שבת, מניח תפלין ולומד תורה, והבית שלנו נעשה מואר ושמח יותר. אני כבר לא עומדת עליו עם סטופר, ולא בוחנת כל מעשה ומעשה שלו בזכוכית מגדלת. ובחסדי ה', האושר והחיבור ביננו רק הולך וגדל.

מאז למדתי את השיטה והתמקצעתי בה כיועצת זוגית ברוח היהדות. ברוך ה', אני זוכה לעזור למשפחות אחרות ולהציל בתים לפני פירוק. כואב לי לראות אנשים שמפרקים את ביתם באכזבה, ולא יודעים שיש להם סיכוי גדול להציל את הבית. אני מגלה להם את הסוד שגיליתי בעצמי אחרי כל כך הרבה צער: כאשר אנו עושים שינוי בעצמנו, כל המציאות סביבנו מתהפכת לטובה. היום, כשאני פוגשת בזוגות שהזוגיות שלהם התנפצה על רקע החזרה בתשובה, ויודעת לעזור להם בכלים המקצועיים שלי, וגם בעיקר בזכות ההבנה הגדולה לקושי, אני יודעת שהכול היה שווה. "