"אנשים פותחים את הדלת בדמעות, אחרי שציפו לנו שבוע שלם"

רועי חביב, המתגורר בנס ציונה, עוסק בתחום המסחר והכלכלה, במשך השבוע הוא טרוד במשך רוב שעות היום בפגישות ובניהול עניינים דחופים, אך בכל יום חמישי, החל משעות הצהריים, הוא מפנה את זמנו למען פרויקט אחד, יחיד ומיוחד – 'פרויקט הנתינה של סבתא שולה', אותו הוא מצעיד לזיכרה של סבתו.

לדבריו, הכל התחיל לפני כשנתיים, עם פרוץ הקורונה. "בימים הראשונים של הסגר שוחחתי עם סבתא בטלפון, והיא אמרה לי בחוכמתה: 'יש לי עשרות נכדים שמשוחחים איתי בכל יום, אבל יש קשישים שלא מקבלים אפילו שיחת טלפון אחת, ורק שתדע – הקושי הגדול ביותר בזיקנה הוא הבדידות. קח על עצמך את המשימה לשמח קשישים גלמודים'.

"סבתא אף פעם לא הייתה בודדה", מדגיש חביב, "אבל היא ראתה מה עובר על קשישים אחרים, ולכן ביקשה ממני לשמור על קשר עם קשישים דווקא בימי הקורונה, כאשר המצב כל כך סבוך ומורכב".

הצוואה של סבתא

"סבתא שולה עלתה מסוריה בשנות ה-40", הוא מספר על סבתו, "בתחילה היא התגוררה בירושלים ובהמשך עברה לכפר סבא. בכל מקום הכירו אותה כל האנשים שגרו בשכנותה והיו  מכנים אותה 'סבתא מתנה', כי בכל פעם שהייתה יולדת בשכונה, היא הייתה ממהרת לקנות לה מתנה, מכינה לה סיר עם אורז ומצרפת הכל יחד. הדלת של הבית שלה הייתה תמיד פתוחה, ובכל פעם שעבר ילד ברחוב, אפילו אם לא הכירה אותו, היא נתנה לו מתנה קטנה מתוך הארון הענק שלה, שהמתנות שהיו בו לא אזלו מעולם. הבנות שלי תמיד אהבו לבוא אליה, הן ראו את הנתינה שלה, והדבר פשוט הושרש גם אצלן.

"סבתא נפטרה בשיבה טובה, בגיל תשעים וחמש", הוא מוסיף, "היא ברוך ה' ראתה הרבה נחת מהנכדים והנינים, והייתה פעילה וצלולה ממש עד רגעיה האחרונים. הדבר המדהים אצלה זה שהנתינה שלה נמשכה עד יומה האחרון ממש, זה לימד אותנו המון".

כשהקורונה שככה מעט לקח חביב את המשפט שסבתו אמרה לו ואימץ אותו אל ליבו. "פניתי למחלקת רווחה בנס ציונה, וביקשתי מהם שיקשרו אותי לקשישים גלמודים בעיר. התחלנו ברשימה של כמה קשישים, כאשר אשתי הייתה אופה מידי יום חמישי עוגות ואורזת אותן. ביום שישי הייתי מוסיף לכל עוגה נרות שבת וחלה, ואז יוצא יחד עם הבנות כדי לחלק את המשלוחים לקשישים. זה היה בתקופת הסגר הראשון, אז אפילו לא נכנסנו לבתים, רק דפקנו על הדלת, הנחנו את החבילה והלכנו. היה מדהים לראות איך שאנשים התרגשו מהחבילות. הם סיפרו לי לאחר מכן שהם מחכים במשך כל השבוע לימי שישי, כדי שהדלת תיפתח, המשלוח הזה ממש העניק להם חיות".

אלא שהפרויקט שהתחיל בקטן, התרחב עד מהרה והפך לגדול מאוד. "בכל שבוע קיבלנו עוד ועוד פניות", הוא מציין, "אנשים התקשרו כדי לספר לנו על כך שהם מכירים קשישים עריריים שישמחו מאוד לקבל משלוחים, וגם במחלקת הרווחה הסבו את תשומת ליבנו למקרים נוספים ולא פשוטים. בינתיים גם קבוצת המתנדבים שלנו גדלה, וכיום היא כוללת לא רק אותי ואת בנותיי, אלא הצטרפו אלינו עוד ארבע משפחות שעוזרות בחלוקה. נכון לעכשיו יש לנו מידי שבוע בין 50 ל-60 קשישים שמקבלים מאתנו את החבילות, כאשר לכל משפחה של מתנדבים יש 'קו חלוקה' קבוע, והקשישים הקבועים שהיא מכירה כבר מחכים לה. כיום ברוך ה' אין את מגבלות הקורונה, ואנו לא צריכים להישאר בפתח, אלא יכולים להיכנס, לשבת עם הקשישים ולדרוש בשלומם. בחלק מהמקרים נוצרו בינינו ממש קשרים הדוקים, והקשישים אפילו הזמינו אותנו לימי הולדת שלהם, ולהתארח אצלם בחגים.

"עד כדי כך הקשר בינינו קרוב, שבשבוע שעבר הייתה קשישה שנפלה בבית, והטלפון הראשון שהיא עשתה היה אליי, כי רק אותי היא מכירה, אין לה אף אחד אחר שהיא יכולה לפנות אלינו. אנחנו מודעים לכך, לכן אם למשל אנחנו נוסעים לשבת, אנו תמיד מבקשים ממשפחה אחרת שתגבה אותנו, כי אין מצב שהמשלוחים לא יגיעו".  

שרשרת של מתנדבים

איך מבחינה טכנית מתבצע כיום הפרויקט?

"בכל יום חמישי, החל משעות הצהריים, אנו מניחים מחוץ לדלת ארגזים מיוחדים המיועדים לאיסוף העוגות. מדהים לראות איך משעות הצהריים המוקדמות ועד חצות הלילה זורמים אלינו משלוחים ומגיעות כל הזמן עוד ועוד עוגות, לחלקן מוצמדת ברכה או מדבקה, לפעמים יש ציור חמוד שילד צייר, וכך הארגזים מתמלאים. בבוקר אנו מצרפים את החלות והנרות, ואז יוצאים לחלוקה. הפרויקט הפך לגמרי להיות קהילתי. אמנם אנחנו התחלנו אותו, אבל לא היינו יכולים להמשיכו לבד. כיום הוא לגמרי לא רק שלנו, אלא של כל מי שנוטל בו חלק ומצטרף לשרשרת ההתנדבות הזו".

ויש לו גם סיפורים מיוחדים המחממים את הלב. "קיבלנו בשבוע שעבר 40 עוגות ממורה ששמעה על הפרויקט, והחליטה לארגן מפגש אפייה לכל השכבה שלה. היא דיברה איתם על נושא הנתינה, ואחר כך אפתה יחד עם כל הילדים עוגות, וכולם הביאו לכאן בצהריים עוגות וברכות. יש גם קבוצה של ילדים בגן, שבכל שבוע ילד אחר נבחר כדי להביא לנו עוגה, וכן יש אפילו קבוצה של נשים פנסיונריות שהחליטו גם כן להצטרף ליוזמה. הן מכינות עוגות, ואני נוסע אליהן במיוחד כדי לקחת אותן".

קורה לפעמים שהארגזים שהכנתם נשארים ריקים?

"יש ימי חמישי בהם אני אומר לאשתי שנראה לי שהארגזים ריקים מהרגיל, ומעלה את החשש שאולי לא יהיו מספיק עוגות. אבל היא אומרת לי תמיד: 'אל תדאג, עוד תראה שעד הבוקר הם יתמלאו'. וזה באמת נכון. לא היה יום שישי אחד שפתחנו את הדלת ולא ראינו ארגזים מלאים בעוגות".

חביב מדגיש כי ככל שחולפים הימים, כך הוא מבין את המצב המורכב בו נתונים חלק מהקשישים, ועד כמה סבתו צדקה כשטענה שהבדידות היא הניסיון הקשה ביותר בגיל המבוגר. "מסתבר שיש בתים בהם הדלת לא נפתחת כלל משישי לשישי. חלק מהקשישים במצב סוציואקונומי נמוך מאוד, ואנו שומעים מהם שאין להם תנורי חימום או כסף לתרופות, אבל המפגש אתנו תמיד מחמם להם את הלב. אני לא בטוח שהם כל כך צריכים את העוגה והחלה, כמו שהם זקוקים לכמה דקות האלו שבהן אנו יושבים אצלם. בשבילם זה עולם ומלואו, וגם אנחנו רק מרוויחים. אני בטוח שהבנות שלי סופגות ערכים של נתינה ותרומה לזולת, שלעולם הן לא היו מקבלות בדרך אחרת".

עד להיכן אתה שואף לקדם את הפרויקט?

"אנו שמחים תמיד לקבל 'קליינטים חדשים', הידיים שלנו פתוחות וגם ההתנדבות של האנשים בקהילה היא מדהימה. יש לצערי שבועות בהם הרשימה מצטמצמת, כדרכו של עולם, אך יש כל הזמן גם מצטרפים חדשים, וככל שיהיו יותר, זה יהיה רק מבורך".