הקשר שבין ההשתוקקות לבית המקדש לבין תפילה וטקסים

התורה חוזרת בפרשת ויקהל על תיאור בניית המשכן וכליו שכבר בא בפרשת תרומה. מדוע לחזור על אותו התיאור שני פעמים?

חכמינו ביארו שהתורה חוזרת על מעשה המשכן ופרטיו שתי פעמים, משום שהוא מאד חביב, חביב לה' וחביב לישראל. הם שמחים ומתענגים על שמיעת הדברים שוב ושוב.

האמנם כך? שואלים בני דורנו, מה שה' ציווה, נעשה ונשמע. אבל מדוע זה חביב? למה זה מעניין? האם משכן וקורבנות מושכים אותנו? מה אנחנו חושבים כאשר אנחנו אומרים "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות?".

השאלה הזו נשמעת שוב ושוב בצורות שונות, לא רק כלפי הקורבנות, אלא גם כלפי מצוות הנוהגות בזמננו. גם בתפילה אנו קוראים שוב ושוב אותו הטקסט, כל יום, באריכות ובפירוט, לאט לאט. מדוע?

שאלה זו יוצאת מהנחה שהאדם הוא יצור שכלי. השכל מנהל אותו, ולכן הוא מבין את הצורך במעשים מוסריים, בצדק ובמשפט, באמונה ובביעור הרע, אבל לא מבין את הצורך בטקסים.

את הצורך בטקסים לא מבינים – מרגישים.

האדם בנוי בצורה שהוא יוצר סביבו טקסים. אין אדם שמתנהל בצורה שכלתנית בלבד. בכל חברה, גם בלי שום אמונה, ישנם טקסים רבים. האדם נמשך אליהם, אוהב אותם, ולכן יוצר מהם עוד ועוד. כל מעשה שיש לו כללים קבועים הוא בעצם טקס.

האם שתיית הקפה בבוקר אינה טקס? לא רק שמדובר בטקס, אלא שמקורו של טקס זה הוא בשבטים אפריקאיים... הם אלו שגילו את הקפה, והיו שותים אותו בחבורה עם הקימה. אצל האנגלים הטקס הוא שתיית תה, אצל הצרפתים - קפה. פגישה של שני חברים על כוס קפה, היא בעצם סוג של טקס. "לשבת לקפה" זו אמירה סמלית, שמסמלת קירוב לבבות בין שני אנשים.

והאם משחק כדורגל אינו טקס? והרי יש לו כללים מדוקדקים מאוד: המידות המדויקות של המגרש ושל הכדור, כללי המשחק, הזמן המדויק. המשחק מתנהל לפי טקס, והוא אכן חביב על הרבה צופים שלא משתעממים לשמוע שוב ושוב בפירוט רב את כל הפעולות שנעשות. אדם מבחוץ, שאינו מכיר את התרבות הזו, גם אם הוא נהנה ממשחקים, גם אם הוא יודע להעריך כישרונות, לא יבין זאת, לא יבין מה יש לצפות במשך שעות, בשביל מה לקנות כרטיסים ולנסוע למדריד, מה יש להתלהם ולצעוק? זה רק משחק... גם בעולם הרחב, אם נסתכל על טקסים של אומות שונות, לא תמיד נבין אותם, ולפעמים הם ייראו לנו מצחיקים. מה המשמעות של פסטיבל הבירה במינכן, או של קרנבל ונציה?

ובכן, נפש האדם צריכה טקסים. זה לא משחק, כך אנחנו בנויים. הטקסים ממלאים את הנפש, האדם רק צריך לבחור אילו טקסים לקיים, לא האם לקיים טקסים.

אדם מתעורר בבוקר, מלא מרץ (יש לקוות...). תמיד ישנו המעשה הראשון שהוא יעשה, שירגיע אותו, שייתן לו כוח לכל היום. מהו המעשה הזה? אפשרות אחת: לשבת על עיתון הבוקר, עם קרואסון וקפה רותח, להתרווח בספה מול קרני השמש החמימות, ולנצל את הטקס הזה עד תומו. אפשרות שניה: לצעוד לבית הכנסת, לקרוא פסוקי דזמרה, קריאת שמע, תפילת עמידה, ולומר בקול "אמן יהא שמיה רבה מבורך" יחד עם הציבור.

שתי האפשרויות האלו הן או – או. אין שני "טקסים של בוקר", אם התפילה היא העיקר, האדם יכול לחטוף כוס קפה לפניה, כדי להרטיב את הגרון, אבל זה רק "על הדרך". התפילה היא המעשה הראשון שנותן תוכן ליום שלו. ואם הקפה, העוגה, העיתון או תכנית הבוקר הם העיקר, גם אם הוא חוטף תפילה אחר כך, היא כבר מאבדת את האפקט העיקרי שלה.

הקורבנות הם עבודת ה', הם המעשה הסמלי שבו אדם מרגיש את הקשר לה'. כיום ממרחק הזמן קשה לנו להבין את החוויה הרגשית של הקורבן, להבדיל, כמו שלאדם שלא יודע מה זה כדורגל קשה להבין מה כל העסק מסביב למשחקים ולקבוצות. אבל אנחנו יודעים שדברים כאילו ניתן ללמוד ולהבין. הרצון שלנו לבניית בית המקדש, אף על פי שאנחנו לא בהכרח יודעים את החוויה של הקורבנות, הוא הרצון שמה שיעניק לנו את התוכן וחיי הרגש – הוא עבודת ה', ולא דברים אחרים.

טקס בנוי על  יסוד טבעי. העשייה של היסוד הזה בצורה קבועה וסמלית, מרחיבה את היסוד הזה. התפילה היא דבר טבעי. כל אדם, אפילו הרחוק ביותר מן הדת, כשימצא את עצמו מידרדר ברכב בלי בלמים, יזעק בלבו או בפיו: "אלוקים - תעזור לי", והחילונים המחמירים יגידו: "אלוקים, אם אתה קיים, תעזור לי"... את הדבר הטבעי הזה אנחנו מרחיבים, נותנים לו מקום בחיים שלנו, מרגישים אותו בצורה עמוקה יותר.

נדמיין נא מקרה עצוב וקשה: אב העומד ליד מיטת בנו החולה. לפי דברי הרופאים אין לבן שום סיכוי, אולי אחד למיליון. בדרך הטבע, זמנו קצוב. "יש לכם רבע שעה", אומר הרופא בדרמטיות. "לאחר מכן אנחנו מרדימים ומנשימים אותו". מה יעשה האב האומלל באותה רבע שעה?

הוא יכול לשאת תפילה, יחד עם בנו. אולי ירחם עליהם הבורא ויעשה נס. הוא יכול גם לחפש בטלפון הסלולרי, אולי ישנה עוד איזו דרך רפואית שלא שמו לב אליה, אולי איזו רפואה טבעית שבית החולים אינו מכיר, אולי שם של מומחה שיש לו פתרון.

יש לו שתי דרכים "לבלות" את רבע השעה הנוראית הזו. שתי הדרכים האלו הן בעצם טקס, ניסיון לעשות משהו בשביל הבן. אף אחד לא יודע מה הסיכוי שה' ייענה לתפילה ויעשה נס, הרי לא כל אחד ראוי לנס. אף אחד לא יודע גם מהו הסיכוי למצוא בחיפוש אינטרנטי משהו שיעזור לבן.

הבחירה של האב תהיה רגשית, סמלית. הוא הרי לא יכול לבזבז את הזמן היקר הזה, הוא יצטרך לבחור איזה דבר משקף יותר מכל את רגשותיו.

ומהמקרה המוקצן, אל החיים הרגילים. בכל בוקר, בכל התלבטות, מעבר לפעולות הרגילות שכולנו צריכים לעשות כדי להתקיים, אנחנו יכולים להוסיף את הממד של התפילה, של החיבור לבורא, שינחה אותנו בדרך נכונה, וזה מה שיעניק לנו תחושת שלווה ובטחון. אנחנו יכולים למצוא את הסיפוק מאיזה חיפוש של רעיונות, מלנסות עוד דרך וכיוון. שתי הפעולות אינן סותרות, השאלה היא מה תופס מקום מרכזי יותר, האם ההישענות על עצמנו, או על הבורא.

בני ישראל היו להוטים אחרי עבודת ה', ולכן סיפור המשכן היה חביב להם. הם נהנו לשמוע את כל הפרטים, שוב ושוב, ואנחנו, ממרחק הזמן, יכולים רק לשאוף לקרבת ה' שכזו.