שווה סיפור: קום והתהלך בארץ

גדלתי בבית שבו נשמו וחיו "קירוב רחוקים". אבא שלי מתנדב שנים רבות באחד מארגוני הקירוב הגדולים, הוא עובר משיעור לפעילות, מארגון כנס להרצאה, וכל זה רק כתוספת להיותו אברך השוקד ולומד תורה רוב היום.

אמא שלי היא יוצרת ואומנית בינלאומית. דרך היצירות שלה היא מביעה את הכמיהה והרצון של כל נפש יהודית באשר היא להתחבר לכור מחצבתה. בתערוכות ובין לבין היא מעבירה את המסרים לכל מי שמתעניין והעולם הזה מרתק אותו, ולפעמים היא בגדר "את פתח לו". היא יודעת להוציא יקר מזולל מכל יהודי באשר הוא. לפעמים הכוח של האומנות, השפה האוניברסלית הזו, מוחקת סטיגמות, דעות חיצוניות וכל מה שמקשה עלינו כחברה להתנהל באחווה ושלום זה עם זה. בעולם בו לנפש יש מקום להבעה ויצירה, ההגנות פוחתות ויש כבוד הדדי לשמוע גם את עולמו של הזולת.

הבית של ההורים שלי הינו מוקד עליה לרגל לכל מיני אנשים וקבוצות שרוצים לראות מקרוב את היופי והאור שביהדות, ובכלל לנסות להבין איך משפחה עם כל כך הרבה ילדים מסתדרת כך, בשמחה ובאהבה גדולה בין כולם.

אבא שלי מוסר את הנפש שלו ממש לכל נשמה יהודית באשר היא. הוא מכתת רגליו לכל כנפות הרוח, איפה שאפשר לעזור – הוא יהיה שם, יהיה המחיר אשר יהיה.

מטבע הדברים, ההורים שלי עסוקים מאוד, כך שהזמן שלנו להיות איתם לבד, מלבד שבתות וחגים, הוא בחופשת הקיץ. אז ההורים שלי מקצים מראש פרק זמן שבו הם רק איתנו – הילדים. יחד אנו יוצאים לחופשה משפחתית, לטיולים משותפים, או לסתם זמן איכות איתם בבית.

בקיץ באחת מהשנים שעברו, תכננו יחד, חלק מהילדים הבוגרים שבבית עם ההורים, טיול באמצע הלילה שימשך עד לאור הבוקר. זה היה אמור להיות טיול מהנה ודי לא שגרתי. תכננו את המסלול כך שהנסיעה תהיה הכי קצרה שיש, ושנוכל להספיק את כל מה שרצינו בדרך.

אך לה' היו תכנונים משלו. כבר בתחילת הנסיעה אבא שלי הרגיש שהרכב לא מרגיש הכי טוב. זה לא היה מעשה נדיר, כי הוא דואג לגנוח מידי פעם, אבל משתדל תמיד לחזור למוטב.

כך או כך, המשכנו בנסיעה. הגענו לכביש ארוך ומשמים, זה כבר היה אמצע הלילה ממש, כמעט ולא היו מכוניות שנסעו לצידנו או במקביל. וכך, באמצע שומקום החליט הרכב שלנו שזהו. אורות החיווי של הרכב נדלקו באחת. אבא ירד לשוליים וניגש לראות מה קורה. יצאנו אחריו בזהירות.

אבא שלי לא מבין גדול ברכב, אבל ממה שהוא כן הבין המצב לא היה מרנין, בלשון המעטה. עמדנו אובדי עצות ליד הרכב. אמצע הלילה, כביש חשוך, שדות שוממים משני המתרס. אותות החיים היחידים שהדהדו לנו היו של חיות הלילה, וזה לא היה סימפוני ובטח לא סימפטי. לכן כאשר ראינו מהאופק מכונית מתקרבת, הלב שלנו רעד מהתרגשות, וכאשר היא עצרה לידנו ממש, קפצנו מאושר. "צריך עזרה?", ראש מתולתל אסוף בגומייה רופפת הבליח מהחלון.

"כן, אנחנו תקועים עם הרכב, לא מצליחים להבין את הבעיה", השבנו לו. הרכב חנה לצידנו, ומתוכו יצאו שני בחורים מחויכים ונראים זורמים להפתיע. הם הגיעו אל פגוש הרכב, והרימו את מכסה המנוע. כמה דקות של חיטוט בקרביים והם מודיעים: "הלך האינג'קטור הימני". אנחנו מביטים אחד על השני בהלם, לא ממש מבינים את המושגים שנזרקים כאן. אבא שלי ניגש, והם מסבירים לו את הבעיה שנוצרה, ועל כך שאין מנוס מלהזמין גרר.

אנחנו מבינים שנתקענו כאן, בחור השומם הזה, בלילה, עם חוסר הנעימות הזה – ובכלל, האכזבה העמוקה מהטיול שתכננו כל כך הרבה וכרגע המסלול הוא על אספלט שחור. בעוד אנו מתכנסים בעצמנו, שני החברה האלה מנסים לאמוד נזקים.

"אחי, להזמין עכשיו גרר, אמצע הלילה, זה סיפור, וסיפור יקר", אומר זה עם הקוקו. רועי, קוראים לו. "אולי אתם רוצים שאקח אתכם מכאן למקום סימפטי אחר?", הוא מציע בנדיבות, מגלה את הלב הענק שבקרבו. אבל היתה בעיה שאנחנו שבע נפשות, והרכב שלו מספיק בקושי לשלוש.

הודינו להם נרגשות. "תודה על המאמץ, הרצון והנכונות שלכם", אמר להם אבא שלי, אבל שני החברה ממש לא התרגשו לשמע את זה, וגם ממש לא התכוונו ללכת מהאזור.

"אחי, אנחנו כאן, נשאר איתכם, על כל צרה שלא תבוא, אם תצטרכו עזרה, אנחנו כאן עם רכב, לא משאירים אתכם לבד". התפעלנו ממש. כמה טוב יש בשני ישראלים מתוקים כאלו. ניסינו לבקש מהם שלא יתעכבו כאן בשבילנו, אך ללא הועיל.

כך או כך, היה לנו זמן, והרבה, וכך יצא לנו להכיר אלו את אלו.

הכרנו את רועי ועידו. שני חבר'ה, סטודנטים. רועי - יוצא יחידה מובחרת בצה"ל, תל אביבי במהותו, מדריך טיולים בארץ ובעולם, אוהב את החיים ואת הטבע ולא מחובר לכל מה שקשור לדת...

עידו – בחור עדין, יוצא גם הוא מיחידה קרבית בצה"ל, גדל בבית מסורתי. הוא, לעומת רועי, אוהב כל מה שריח יהדות נושב ממנו.

הם חברים טובים, כל אחד מהם מכיר את חולשותיו של השני. הם מכבדים זה את זה ונמנעים מלדרוך אחד לשני על הפצעים. זאת אומרת, רועי לא יאמר מילה אחת רעה על הדת בנוכחותו של עידו. למה? ככה. יש ביניהם קודים ומוסכמות, וכך הם חיים יפה האחד עם השני.

הלילה הזה היה נראה שהמוסכמות הללו הולכות להישבר.

סיפרנו להם על הטיול שתכננו הרבה זמן, על המסלול שרצינו לעשות ועל האכזבה שכך זה נגמר באמצע הלילה בשום מקום. גלשנו לחיי הישיבה וללימוד התורה, ואז רועי לא עמד בזה, זה כבר דגדג לו את כל החושים, וכל האריות והנמרים שהוא שמר היטב שם בכלוב שאגו החוצה.

הוא התחיל לזמר את כל האידיאולוגיות שלו. הוא היה אתאיסט מושבע. המראה החרדי שלנו והאוירה שהיינו בה, עם הזמן שלא הולך לשום מקום, והנה לכם מכרה שלם של תילי תילים שהוא בנה עם עצמו במשך שנים, ממש מלאכת אומנות שהוא דאג לתפור לעצמו, עם "הוכחות" ממדענים ומקונספירציות כאלו ואחרות, העיקר שיהיה בסיס טוב שיוכל להחזיק את כל עשרים וכמה שנותיו בצורה איתנה, ללא ריסוק עצמות וזהויות.

אך הוא לא הכיר את אבא שלי.

בשביל אבא שלי זה היה כמו כפפה ליד. הוא התיישב בנחת ברכב של רועי, שומע ממנו את כל הדעות והאידיאולוגיות, והחל פורם לו אותן אחת לאחת. רועי לא פראייר, מיידה עוד ועוד בליסטראות, ואבא שלי לוקח אותן אחת לאחת ובונה לו איתן תיאוריה אחרת שמנתצת לו עמל של שנים.

או אז הגיעו התלונות והכעסים, על החרדים והמשתמטים ולמה אלוקים עשה כך ולמה אחרת, ושוב אבא שלי שומע הכל, מרגיע ומוכיח שיש מישהו אחד בעולם ששולט על הכל וברא את הכל, ויש לו דרך אותה הוא התווה לנו – התורה.

ויש הוכחות, ויש כל מה שצריך כדי לחיות נכון – נשאר רק להוריד את הראש ולהאמין.

אבל זו היתה מלחמה של ממש. רועי היה עיקש ולא ויתר. באיזשהו שלב כבר רצינו לבקש מאבא שלנו שיחדל, זה לא נראה שזה הולך לכיוון טוב בכלל. כבר לא יכולנו לשמע את כל זה, זה היה נראה חסר סיכוי לחלוטין.

הביטחון שלו והתירוצים לא פסקו, והוא ידע לתת כל הזמן את הנימוקים הכי משכנעים. אבל אבא שלנו, כמו שאמרתי, קרוץ מחומר אחר.

הוא לא מוותר, בטח לא כשיהודי עם כזו נשמה גדולה וטובה נופל אליו לתוך היד באמצע הלילה, ככה משמים ממש.

הבוקר הגיע מהר יותר משחשבנו. אנחנו, שכבר נואשנו, הלכנו לנמנם ברכב שלנו. כשהתעוררנו ראינו את אבא שלי רוקד עם רועי ועידו באמצע השדה על רקע דמדומי בוקר.

גם סוג של זריחה...

רגע לפני שנפרדנו, רועי אמר לנו: "טיולים זה לא הצד החזק שלכם - אבל התורה זה כבר משהו אחר".

כן, מאז רועי רק התקדם, היום הוא שומר תורה ומצוות קלה כבחמורה. הוא הפך לחלק ממשפחתנו, התארח המון אצל הורי ועשה כברת דרך עמוקה וארוכה.

הוא המשיך במקצועו - הדרכת טיולים. כיום הוא מדריך טיולים מוערך מאוד, בארץ ובעולם. מאז בכל חופשה אנחנו נעזרים אך ורק בו. הוא אחראי על כל תכנוני הטיולים במשפחה, בזכותו הכרנו ועדיין מכירים את ארץ ישראל היפה שלנו מכל הזויות וההיבטים, גם מקומות שהרבה אנשים לא ממש מכירים. אפילו טיולים בעולם, אנחנו יודעים - טלפון לרועי והוא מסדר לנו את כל המסלול וכל תכנון הטיול, כולו עליו. אולי הפסדנו טיול אחד קטן של אמצע הלילה, אבל הרווחנו טיולים מסוג אחר – הרבה. הוא בא לעזור לנו לתקן את המנוע של המכונית, וזכה להדליק את הפיוז של נשמתו.