"דיברתי עם אבא בפעם הראשונה": הרהורי תשובה במדבר סיני

את חולות מדבר סיני פגשתי לראשונה בטיול סוף י"ב שארגנו לנו מטעם הקיבוץ. זה היה כעשור לאחר הסכם השלום עם מצרים ופינוי היישובים היהודיים מחצי האי. עברנו את מעבר הגבול בטאבה, וחצינו את הנוף המדברי לכיוון החוף. בשלב מסוים נגלה לפתע הים למולנו, והמראה היה קסום. השילוב של מדבר לא מיושב וים שנפרש הרחק אל האופק נותן תחושה בראשיתית, ומחזיר אותך אחורה במנהרת הזמן.

בשלב זה של חיי הייתי כבר חשופה לתכנים דתיים והיה זיק של רצון לקיים מצוות, אבל הקשר עם הבורא היה בוסרי, משהו עוד לא הבשיל כנדרש. אולי דווקא בשל כך הטיול חרוט בזיכרוני כאבן דרך. האווירה המיוחדת שהמקום משרה הביאה אותי להרהר בעם ישראל שצעד שם לפני אלפי שנים, ולדמיין את עוז הרוח לחיות בנדודים ארבעים שנה. בלילות לנו באוהלים והיה יחסית קר, שריקת הרוחות והפחד משרצים ושאר סכנות הציתו את דמיוני להביט במציאות בעיניים של נווד, בקשיים שצריך להתמודד איתם. בבת אחת הבנתי למה מתכוונים שאומרים 'ניסי המדבר' – בדרך הטבע זה פשוט בלתי אפשרי!

בלילה השני העירו אותנו בשעה שתיים וביקשו להתארגן ליציאה. "הולכים לטפס על ג'בל מוסא ולהגיע לפסגה עד הזריחה", בישרו לנו. על פי המסורת המוסלמית, זה ההר עליו קיבל משה רבינו את התורה ובינתיים הפך לאתר תיירות מבוקש. הגענו אפוא למרגלות ההר באישון ליל, והתחלנו לצעוד בשביל צר ומתפתל מאירים את דרכנו בפנסים. שני בחורים מקומיים עם חמור מציעים דרך מהירה ופחות מעייפת על גבו של חמורם (לא בהתנדבות כמובן...), אני מסרבת בנימוס וממשיכה בטיפוס. לקראת זריחה הגעתי למקום תצפית גבוה, והרשיתי לעצמי לקנות כוס קפה שחור מהביל בספל זכוכית מאחד הדוכנים הרבים הפרושים לאורך הדרך. התיישבתי על סלע, פניי אל המזרח, לוגמת באיטיות, ואז לפתע מתחילה אדמומיות מאירה ברקיע והעולם משנה גוון. שם, על הסלע ההוא, דיברתי עם אבא בפעם הראשונה באמת, והכתה בי ההכרה: משה אמת ותורתו אמת.

אני יודעת שזה לא הר סיני ושלא מקובל להשוות בין האזורים של היום לכתוב בתורה, ושזה כביכול לצמצם מושגים נשגבים לעולמנו הצר, ובכל זאת אני מתעקשת וטוענת – גם לי התגלה האלוקים.

מאור הפנים הזה לא הרשים במיוחד את הסיטרא אחרא, שדאג לשבש ולעכב את תהליך התשובה שלי בדרכים מתוחכמות. רק אחרי שלוש שנים הגעתי לסמינר 'נווה ירושלים', וזכיתי גם לראות את הקולות ולשמוע את הברקים. לכל הקוראות שנולדו למשפחות מקיימות מצוות וקורטוב של קנאה מתגנב אל ליבן – תנוח דעתכן, בשלב מאוד מהיר האורות נכבים והחגיגה נגמרת. הסתר הפנים אופף גם אותנו, 'בעלות התשובה', ואנו נותרות ללא מודל לחיקוי, ללא דוגמה מוחשית למשפחה חרדית מאוזנת ביחס לתורה ומצוות וללא יניקה מערכים כמו צניעות ואמונת חכמים עם חלב האם.

לא מתבכיינת ולא מתקרבנת. ב"ה יש לי הורים מקסימים ואחיות מדהימות, וספגתי בשנות ילדותי ערכי אמת שמלווים אותי בדרך החיים המפותלת והמאתגרת. יש ברשותי מתנה אחת יקרה שעומדת לי בשעות משבר: זכיתי לגילוי פנים בדור של "הסתר אסתיר פני". זכיתי לראות אורות זריחה מנצנצות מהמזרח מתוך שחור הליל האפל.

שם, במדבר, בקרבת ההר העניו, שמעתי בת קול: "ענווים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח...".