שווה סיפור: "ולב בנים על אבותם"

אבי גדל במשפחה של ניצולי שואה.

אביו ואמו היו ניצולים במלוא מובן המילה. אבי גדל את מאורעות השואה - הוריו לא היו מאלו ששתקו, להפך, הם דיברו, והרבה, ובעיקר בלילות. אז הצעקות והביעותים סיפרו את הזוועות שבדיבור יומיומי בין אב ואם לבנם לא הצליחו להביע. בלילה הקולות קיבלו מראות, שמות, מקומות, ריחות... הזוועות לבשו דמויות שהדהדו בין הקירות בלילות, מותירים את שברי הקולות מרוסקי איברים, קרועי לב.

כך מדי לילה.

סבי ניצל יחד עם אחותו, נכרתו מעץ ענף של משפחה מפוארת ועבר עשיר, אל מדורת ענק בוערת של שישה מיליון איש, ונותרו הם - הגחלת למשפחתם. בעוד סבי נלחם את השפיות ואת הרצון לחיות ולשמר את מה שהיה, אחותו בעטה בכל אלו. היא כעסה נורא, בעיקר כעסה על הדת. אי אפשר לשפוט את אותן נשמות אומללות, אבל בכעסה היא בעטה בכל, עם קולות נפץ ופיצוצים, ואבוי למי שהעז להזכיר ולו במקצת את העבר המפואר שהיה לה בבית הוריה, וכל שכן לומר אי אלו מילים שקשורות אפילו בעקיפין לסממן דתי או ליושב במרומים.

סבי היה אדם חכם. הוא השכיל לקיים איתה את הקשר הבריא והטוב בין אח לאחות שאיבדו את הכל כולל הכל, ובסוף נותרו לבד-יחד. הוא ידע לתחזק את קשר הדם מבלי לעצבן אותה, ובכלל היו ביניהם קודים שרק שניהם היטיבו להבין ולקודד. והיופי היה שסבי לא פחד לדבר לידה על יהדות, דת ובורא עולם. הוא נמנע לדבר איתה על כך, והיא כיבדה ושתקה, וזאת היתה פריווילגיה שהיתה רק לסבי. לנו וכל שכן לאנשים מסביב – הס מלהזכיר.

אבי גדל בצילה של אותה דודה, רחלה קראו לה. בכל אירוע משפחתי היה מקום של כבוד לרחלה, ובכלל היא היתה מדוברת הרבה בבית. היא היתה חלק מהילדות של אבי. רחלה לא זכתה לילדים, כמו להכעיס שהנה החיים לא מיטיבים איתה. היא התאלמנה בגיל צעיר ממש, ומאז לא נישאה ולא רצתה עוד להתיידד עם החיים, כפי שהיתה אוהבת להגיד. רחלה אהבה את סבי ואת משפחתו, ועם כל הכעס והמרמור היא היתה מגיעה הרבה לביתם, מטפלת בהם ונותנת להם את נשמתה. הם היו הנחמה היחידה בעולמה.

הם ידעו להחזיר לה אהבה ודאגה, ובעיקר הרבה הכרת הטוב, כי היא נתנה, ונתנה המון. היא ממש חיה בשבילם. וכך, למרות כל הגערות והעקיצות שהיו לה מידי פעם, האהבה שלה גברה על הכל, הם ראו את היופי ואת הטוב שהיה לה, ריחמו והבינו שאין ידינו ושכלינו יכולים להשיג את מה שבאמת היה שם...הם השתדלו תמיד לכבד ולהוקיר את מה שכן יש, וכפי שכתבתי, היה הרבה.

סבי הקים משפחה יפה. הוא וסבתא היו צמד שהיווה דוגמה לאיך אפשר להתנער מהאפר ולהקים אימפריה חדשה. הם זכו לראות נחת מילדיהם, מהנכדים ומהנינים. גם אנחנו היינו שותפים לסיפורים. לנו הם היו מעודנים יותר, עדיין לא חיינו איתם ממש ולא התעוררנו בלילות מהצעקות. אבל הכאב והצער היו נוכחים בהחלט יחד עם רגש הנקמה - לחיות ולהעביר הלאה, להקים עוד ועוד דורות של נצח ישראל לא ישקר. יחד עם כל הכבודה הזו קיבלנו את דודה רחלה, שכבר היתה מבוגרת יותר, ומטבע העולם, נרגנת יותר. אבל היה המבט והשדר של סבא בכל הנוגע לרחלה.

כשסבא שלי כבר היה על ערש דווי. הוא קרא לבניו ובנותיו, ובמילותיו האחרונות, כאשר הוא נפרד מהם לנצח, הוא בחר שוב להזכיר את רחלה.

"תדעו לכם, היא עברה גיהינום. לעולם אל תשפטו אותה - כבדו אותה בכל מאודכם. זוהי בקשתי אליכם". בזה סבא חתם את מסכת חייו. שימרו על רחלה.

מכאן הצוואה כבר נחקקה בדם. הכאב בפטירתו היה עצום. סבתא לא שרדה הרבה אחריו, החלל שהוא הותיר לה גמר אותה, וכך, כשנפרדנו משניהם באותה השנה, הצוואה היתה עדיין תלויה בחלל האוויר. כולנו היינו צמודים לדודה רחלה, שכבר גילתה סימני זקנה מאוחרים.

שתבינו, דודה רחלה היתה האדם הכי נמרץ והכי "לא רוצה ולא צריך להזדקק לאחרים", ובאמת היא הגיעה לגיל גבורות עם צלילות הדעת וגוף מתפקד. היא המשיכה להגיע לאירועים, ובכל הזמנה שהצענו לה, היה ניכר שהמשפחה שלנו עושה לה טוב ושומרת עליה בבדידותה כאן בעולם. דודה רחלה הגיעה לגיל תשעים – אז נפלה בביתה, ואשר יגורה - בא לה. היתה לה פריקה בירך, לא משהו פשוט לאישה בגילה, פעילה ככל שתהיה. מכאן המצב רק הידרדר, ולראשונה נכנסה לביתה עובדת זרה.

משפחתנו נכנסה להילוך גבוה. אבי ואחיו עשו תורנות קבועה בבית החולים סביב מיטתה של דודה רחלה, לא משים ממנה אפילו לא לשנייה, וגם לאחר השיקום, כשדודה רחלה כבר היתה עצמאית יותר ובביתה, עדיין הם הגיעו לבקר מדי ערב, לא נותנים לה להרגיש לבד.

לאחר מספר חודשים, דודה רחלה, הרגישה טוב יותר, וזה התבטא, בהסכמה שלה להגיע לאחת ממסיבות בת המצווה של הנכדות. שם ערכו הפרשת חלה, וכחלק מהטקס הוזמנה דודה רחלה על ידי המפעילה, שממש לא עודכנה מראש על איך צריך להתנהג עם דודה רחלה... וכך, מבקשה תמימה לכאורה, התפתח ויכוח בו התיזה דודה רחלה את כל האני מאמין שלה. הצד שמנגד שלא הכיר את דודה רחלה וממה צריך להיזהר, לא נשאר חייב - וכך נוצר תוהו ובוהו.

כמה שניסו להרגיע את הצדדים, דבר לא עזר. דודה רחלה כעסה מאוד.

למחרת, היא הודיעה לכל המשפחה שהיא לא צריכה עזרה יותר. היא מעריכה את כל המאמצים והרצון לעזור לה, תודה לכולם על התמיכה, ממש תודה, וזהו - עד כאן.

זה היה אופייני לה מאוד. כולם התקשרו והתנצלו, שלחו פרחים ומשלחות כאלו ואחרות, אבל שום דבר לא עזר. למרות הכל, כל המשפחה ניסתה לשמור איתה על קשר כזה או אחר – אך היא ממש התרחקה מכולם. נראה היה שהיא עוברת משבר מאוד מאוד חזק.

עדיין לא ויתרנו לה. כל אחד מדודי ודודותי הגיעו, וניסו בדרכם "להשלים" איתה, אך דודה רחלה היתה אדיבה ונימוסית להחריד, ולא הפגינה את החמימות ששמרה לאחייניה.

כולם חוץ מאבא שלי, שהינו הקטן במשפחה והיה התינוק שלה ממש. היא אהבה אותו מאוד, ולמרות כל הכעס שלה על כולם, לו היא השאירה פתח, ומידי פעם היתה משוחחת איתו בטלפון. לבית שלה -היא לא הרשתה לאף אחד להגיע, גם לא לאבי. הטלפון היה הכלי היחיד שקישר בניהם, ואבא שלי שמר על זה חזק.

באחד מהימים דודה רחלה סיפרה לו שהיא הולכת למות. אבא נבהל, דודה רחלה היא האחרונה שתדבר כך. אבל היא לא התרגשה, ועדכנה אותו שזה סופי ועניין של ימים. כך היא מרגישה. אבא שלי לקח את דבריה ברצינות אמיתית. היא גם דאגה להבהיר לו מה היא רוצה שיקרה ברגע שאחרי, וזה היה מזעזע. קבורה יהודית לא היתה שם.

אבא סגר את הטלפון נרעש כולו, ולא ידע מה לעשות. הוא סיפר לנו את תוכן השיחה, ולא מצא מרגוע לנפשו. הוא שיתף את אחיו, ויחד הם חיפשו דרך כיצד לעזור לדודה רחלה לגמור את חייה כאן בעולם כיהודייה כשרה, כמו שמגיע לה באמת.

ואז עלה לי רעיון. מידי פעם היינו עורכות, חברותי ואני, סבב בין בתים של גלמודות וחולות מטעם ארגון חסד מוכר, שם היינו שרות ומנגנות, כל אחת והכלי שלה. אמרתי לאבי: בוא ננסה ללכת לביתה. לא מאמינה שהיא תזהה אותי, ודאי שלא את חברותי, ואולי דרך השירים נצליח לשמח אותה.

אבא נתן את ברכתו. ארגנתי את חברותי ויחד צעדנו לביתה נרגשות, לא לפני שסיכמנו והתאמנו על שירים מותאמים לה, שיגרמו לה לגעגוע לישן - אבל שלא יכעיסו מדי. לבשנו חולצות עם הכיתוב של הארגון, וכך דפקנו על דלת ביתה. הפיליפינית שראתה אותנו לא הבינה מה קורה. חברתי דיברה איתה באנגלית וביקשה להיכנס כדי לשמח את "הסבתא". היא הציגה עצמה מארגון החסד. דודה רחלה הגיעה אל הפתח מתגלגלת על כיסא הגלגלים שלה. היא זיהתה אותי מיד.

"אמרתי לא לבוא אלי!", אמרה. חברותי נחלצו לעזרתי מיד. אנחנו מסתובבות כאן בין הבתים, ודפקנו כאן כמו אצל כולם. היא הביטה בהן חזק, מבקשת לבדוק את אמינותן, ואז היא התרככה. "טוב, באנה, רק כמה דקות ואתן הולכות", אמרה בלי הרבה חשבון.

חברותי ניצלו את הרגע ונכנסו בזו אחר זו. התחלנו לנגן את השירים, כמו "דוד מלך ישראל", "ירעם הים", "הבה נגילה" ועוד. דודה רחלה התמוגגה ונהנתה, אז המשכנו לשירים הבאים, כמו: "שפכי כמים" של קרליבך ועוד כאלו בז'אנר. וכך ראינו איך הקליפות שעטפו את דודה רחלה מתקלפות ונושרות להן אחת לאחת. דודה רחלה עברה ממחיאות כפיים והתנדנדות של הגוף לדמעות עד לבכי של ממש.

אז עברנו לשיר הכי חשוב. שרנו לה את כל "שמע ישראל" ו"אני מאמין" בלחן שלנו. ביקשנו ממנה שתשיר איתנו.

כתבנו לה על דף את כל המילים, כולל כל ה"אני מאמין" והווידוי.

ושרנו את זה – יחד איתה. היא שרה ובוכה, ואנחנו – יחד איתה.

זה היה יום כיפור של ממש, עד עכשיו גופי צמרמורת מהרגעים הללו.

רגע לפני שנפרדנו השארנו לה את הדף עם כל המילים. בקשנו ממנה לומר את זה כל יום, והיא הבטיחה לעשות זאת.

באותו היום היא התקשרה לאבי, וסיפרה לו על ביטול הגזירה, ועל כך שהיא רוצה להיקבר כיהודייה מאמינה.

ארבעה ימים אחר כך, דודה רחלה שבקה חיים. בלוויה שלה השתתפה כל המשפחה, והיא זכתה לכבוד גם במותה. תלמידי חכמים ויהודים מאמינים החזיקו את מיטתה, והיא נקברה כמו שרצתה – כיהודייה מאמינה.

כשהעוזרת הגויה שלה ראתה אותי, היא מיהרה לגשת אלי ולומר לי בעברית עילגת: "כל יום, כל יום רחלה לקחה את הדף וקראה בו, והיא בוכה ככה"...