למה שפסיכיאטר מקצועי ומוערך יאסוף דווקא פינגווינים?

ד"ר דניאל אמאן הוא פסיכיאטר ומומחה להפרעות ADHD. לד"ר אמאן יש תחביב מעט מוזר. הוא מתלבט בעצמו האם להיות נבוך מזה או להיות גאה בזה.

ד"ר אמאן אוסף בובות פינגווין.

יש לו למעלה מ-300 "פינגווינים" במשרד שלו. לפעמים הוא אף מקבל פינגווינים לאוסף שלו כמתנה מהמטופלים שלו.

פעם, בזמן טיפול משפחתי, לאחר שסרק האב את אוסף הפינגווינים, אמר: "תגיד לי, ד"ר אמאן, איך יתכן שאדם מבוגר שאוסף פינגווינים יוכל לעזור לנו?".

כדי להגן על האמינות שלו החליט ד"ר אמאן לספר לו את הסיפור הבא: "פעם, כאשר גרתי בהוואי החלטתי לקחת את בני אנטון למקום שנקרא 'פארק החיים הימיים', שם מתקיימים מופעים של חיות ימיות. שם נתקלנו בפינגווין בשם פרדי השמן, שביצע פעלולים מדהימים. הוא קפץ ממקפצה בגובה 7 מטרים, העיף כדור בעזרת אפו, ואפילו קפץ דרך טבעת אש.

בסוף, המאמנת ביקשה ממנו להביא חפץ מסוים ופרדי ביצע זאת מיד.

בשלב זה אני רק חשבתי לעצמי שכאשר אני מבקש מבני להביא לי משהו מתנהל בינינו ויכוח בן 20 דקות, ובסוף הוא גם לא מביא לי את החפץ.

אחרי המופע ניגשתי למאמנת ושאלתי אותה איך היא הצליחה לגרום לפרדי לעשות כל מה שביקשה ממנו?.

המאמנת הביטה בי ובבן שלי ואז אמרה לי "זה לא כמו הורים... בכל פעם שפרדי מבצע משהו שהוא קרוב למה שאני מבקשת ממנו, אני מתייחסת אליו! מחבקת אותו ונותנת לו דג!".

ואז נדלקה הנורה בראשי. בכל פעם שבני אנטון עשה את אשר ביקשתי לא התייחסתי לכך, אבל בכל פעם שלא ביצע - הוא קיבל את מלוא תשומת הלב ממני, משום שלא רציתי לגדל ילד רע ומושחת במידותיו. בלי כוונה חינכתי אותו להיות מפלצת קטנה!

מאז אני אוסף פינגווינים. זו הדרך שלי להזכיר לעצמי להיות ער ולהתייחס יותר לטוב שבאנשים שבחיי מאשר לחסרונות שלהם".

מה היה קורה לפרדי אם נניח, בשל מצב רוח רע, לא היה מביא למאמנת שלו את החפץ אשר בקשה?

מה היה קורה אם המאמנת היתה אומרת לו את אשר הורים אומרים לפעמים לילדיהם, כמו למשל: "אני לא מאמינה שלא הצלחת לעשות זאת! אתה הפינגווין הכי איטי בעולם שפגשתי בחיי!".

איך פרדי היה מגיב? הולך לפינה ובוכה, או נושך את אצבעה של המאמנת!

זה בדיוק מה שקורה לילדים שלנו כאשר מבקרים אותם או לא מתייחסים אליהם ומקבלים כמובן מאליו את המעשים הטובים שהם עושים.

אם אנו רוצים לגדל ילד בעל ערכים בריאים, הוא צריך להרגיש בריא בתוכו.

חובה עלינו למצוא איזה "פינגווין" שיזכיר לנו להיות ערים לדברים שאנו אוהבים בילדים ובנערים שאנו מגדלים ומחנכים, אולי גם בבן הזוג, הרבה יותר מאשר לדברים שאיננו אוהבים בו.

"בעבודה שלי כפסיכולוג", סיכם ד"ר אמאן, "אם אני יכול לגרום לאנשים לשים לב למה שהם אוהבים אחד בשני ולשים לב למה שהם אוהבים בעצמם יותר ממה שהם לא אוהבים בעצמם או באחרים, זהו התחלת המפנה בתהליך שינוי תפיסות העולם ובתהליך "ההחלמה" שלהם"...

את התופעה עליה מדבר ד"ר אמאן אנו יכולים לראות סביבנו לא מעט, ולמרבה הבושה לגלות אותה גם בעצמנו.

תפילה שגרתית של שבת - בעל הקורא טעה במילה מסוימת בקריאת התורה, ומיד בית כנסת שלם נזעק לתקן בצעקות רמות, עצבניות, באינטונציה של "נו, עוד פעם טעית?... באמת, מה כבר ביקשנו, בשביל הכסף שאתה מקבל?...". לא שזה לא חשוב, אבל יש דרך לתקן מילה אחת או שתיים שהוא טעה בהן, ולזכור גם ש-20,000 מילים הוא קרא ממש מצוין!

הפסוק הכי חשוב בתורה

אחד הפסוקים המייצגים אולי לנושא הקרבנות המופיע בספר ויקרא הוא הפסוק "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".

 ישנו מדרש מופלא המובא בהקדמה לספר "עין יעקב" לר' יעקב בן חביב על האגדות שבש"ס. (הכותב מעיד על עצמו כי הוא יודע בוודאות שמדרש זה קיים, אם כי הוא חיפש אותו בכל הש"ס - ולא מצא אותו).

הרעיון שעומד בבסיסו של מדרש זה הוא הרצון למצוא משפט אחד בלבד שיתמצת בכמה מילים בודדות את התפיסה שלנו כיהודים מאמינים.

מובן שאין פסוק כזה. הרי היהדות כ"כ רחבה עד שבוודאי א"א לכלול הכל בפס' אחד. אולם בכל זאת, אפשר לכלול כמה שיותר עניינים בפסוק אחד – ועל קיומו של אותו "פסוק כולל" שכזה, התקיים במדרש דיון.

מהו הפסוק הכי "חשוב" בתורה?

כך מובא במדרש: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא "שמע ישראל" וגו'.

בן ננס אומר: מצינופסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך".

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"...

והלכה כבן פזי...".

את דעתו של בן זומא אפשר להבין, "שמע ישראל" מייצג כידוע את קבלת עול מלכות שמים, את הצעקה שכל יהודי צועק לד' בשעותיו הקשות כאשר חשוך לו בעיניים, טכנית או מטאפורית, את האמונה באל אחד, עיקרון שהיהדות הנחילה לעולם כולו בעת הפיכתו של עם ישראל לעם נבחר.

לכן זה ודאי ראוי להיות "פסוק כולל".

אפשר גם להסתדר היטב עם דעתו של בן ננס. ללימוד תורה יש כללים, אבל רק על אחד מהם נאמר "זה כלל גדול בתורה". וכשבא אותו גוי שרצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו הלל: "ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור".

התנאי המקדים להיות יהודי וללמוד תורה הוא לא להיות גאון או לדעת הכל. זה בוודאי חשוב, אך לפני הכל – דרך ארץ קדמה לתורה, ולכן "ואהבת לרעך כמוך" הוא ודאי פסוק כולל מייצג.

אבל מה רוצה שמעון בן פזי? ומדוע נפסקה "הלכה" כמותו?

כאשר התורה מדברת על ענייני תקיעה בחצוצרות, היא מזכירה שלושה תאריכים שבהם תקעו: "יום שמחתכם, מועדיכם, וראשי חודשיכם".

מועד ור"ח מובן, אך מהו "יום שמחתכם"?

הספרי מביא בשם ר' נתן שאלו הן ה"תמידים" שהוקרבו.

כלומר שבכל פעם שהקריבו קרבן, תמיד תקעו בחצוצרות.

הרמב"ם בהלכות תענית מבאר שהתקיעה בחצוצרות משמעותה היתה אקט של יציאה משגרהוהאדישות, אותה הוא מכנה "אכזריות". תרועה שעיקרה מתן תשומת לב. אולי בהתאם לכך יש גם לקשר בין החצוצרות ושבירת השגרה ל"קרבן התמיד".

כוח ההתמדה

המשמעות של קרבן תמיד איננה מצטמצמת רק להיותו "קרבן ציבור".

קרבן תמיד למעשה מייצג בעצם הקרבתו, את הקיום הניסי הבלתי פוסק של עם ישראל יום אחרי יום. את כוח ההתמדה והשגרה החיובית והמחייבת.

כוח ההתמדה הוא יסוד חיובי עצום ומחייב, שראוי להיות מייצג וכולל ביותר לכל מהות התורה וקיומו של יהודי בכלל.

אך גם כהנים הם בני אדם. הקרבת אותו קרבן התמיד יום אחרי יום, פעמיים ביום בבוקר ובין הערביים, עשויה להפוך ח"ו גם אצלם לסוג של שגרה. לכן באים דברי הרמב"ם להאיר מנגד כנגד הצד השלילי שבשגרה ולתקן, דווקא באמצעות שימוש בחצוצרות, שתוקעים בהן בין השאר בעת הקרבת התמיד.

לחצוצרות יש כוח לעורר את האדם ולהוציא אותו מהתפיסה הזו שהכל קורה כי זו דרך העולם וככה צריך לעשות. ולא רק אצל הכהנים, אלא אצל כל אחד מישראל: ברגע שאדם שומע את החצוצרות, כל יום, פעמיים ביום, הוא לא יכול להישאר אדיש. הוא רואה לנגד עיניו את הקרבת התמיד, את אש התמיד הבוערת והמחייבת, ומבין ממילא שהוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר, חלק מקרבן ציבור, פיסה מכנסת ישראל, מהיסטוריה שהתחילה מימי אברהם אבינו ונמשכה מאז באמצעות קיום נסי בלתי פוסק שה"תמיד" הוא הסמל המייצג של המשכיותה. וממילא, הערבות ההדדית והקשר לכללות ישראל מתחזקים אצלו ללא הרף. הוא מבין שהוא לא כאן במקרה, ועל שקיעה בשגרה אין מה לדבר.

הפסוק של שמעון בן פזי אכן כולל ביותר. "שמע ישראל" זה קבלת עול מלכות שמים-בין אדם למקום. חסר הבין אדם לחברו... "ואהבת לרעך כמוך" זה בין אדם לחברו. חסר הבין אדם למקום...

דווקא בפסוק "את הכבש האחד תעשה בבוקר...", שמדבר על קרבן תמיד, מצד אחד יש בין אדם למקום, כי הרי מדובר בקרבן. ומצד שני מדובר בקרבן ציבור שבו נדרשת ערבות הדדית עם הציבור ברמה הגבוהה ביותר, ולכן יש כאן גם בחינת בין אדם לחברו.

ומעבר לכך, קרבן התמיד מסמל כאמור בקיומו את הקיום הבסיסי, הניסי והבלתי פוסק של היהודי, ולכן הוא הפסוק הכולל ביותר, כדבריו של שמעון בן פזי, שהלכה כמותו.

לחזק את ההתנהגות החיובית

רק בשבוע שעבר התקשר אלי אבא להתלונן על בנו, בחור בישיבה, על התנהגות שלו בבית, בשבת חופשית... "הוא ישן, לא קם לתפילה, רב עם האחים...", כך הוא מספר.

הוא לא מבין איך בישיבה הוא "פורח", אהוב ונערץ כל כך, מתנהג למופת, כולל תפקוד שוטף, אבל בבית הוא ההיפך הגמור לדעתו... "איך אתם מאלפים אותו?...".

אחרי מספר שאלות מכוונות הוא הגיע לתובנה שגם בבית הנער עושה הרבה מאוד, אלא שהוא לוקח את ההתנהגויות הטובות שלו כ"נורמליות". התנהגויות רבות מספור שאותן הוא הפסיק לחזק ולהעצים, מתעלם מהן ומתייחס אליהן כמובן מאליו. לעומת זאת, על ההתנהגות השלילית הוא מוחה וזועם בכל תוקף.

המסקנה המתבקשת למעשה היא לתת משמעות וערך למעשים. שלהם ושלנו.

לפעמים גם לנו המעשה לא "מרגש" מספיק, או לחילופין אנחנו חושבים מתוך שזה בסיסי כ"כ לנו, שזה בסיסי גם לנער.

עלינו לייקר ולתת ערך לדברים.

במקום לחזור לבית אחרי התפילה בשבת ולספר לאשה שהילד "לא פתח סידור ולא התפלל מילה ופעם אחרונה שהוא מגיע איתי...", ניתן למשל לראות בתפילה פשוטה ושגרתית בבית הכנסת אקט של "קידוש ה'". כבר בעצם ההגעה וההתפקדות ל"לגיון של מלך" - גם בלי להוציא מילה נוספת מהפה ולהתפלל בכלל.

אם נחזק וניתן משמעות גם לבסיס, צפוי שיהיה לכך המשך, כי כשמעריכים אותו על זה - הוא יגיע שוב ויעשה את זה ועוד יותר מזה, כי הוא כבר יודעשיש לזה משמעות חשובה והערכה גם בעיני האבא, ש'בודק ושם לב' ואפשר גם להתפלל קצת כי זה לא מאוד קשה ואבא בטח ישמח ויגיד מילה טוב, וכן הלאה...

ללמוד לדבר בשפת "ויקרא"

במקום להשתמש ב"וידבר"- בלשון קשה, אפקטיבי יותר להשתמש ב"ויקרא", למשוך את הילד והנער בדברים מחזקים שייצרו הרגלים חדשים וטובים.

רק באמצעות כך הילד ילמד באמת מה 'חשוב' לך ותופס את חייך ומתוך כך יקבל משמעות והבנה אמיתית גם בחיים שלו ובמעשיו.

סיפור מפורסם מספר על שייח בדואי שהגיע לארץ והופתע מאוד מברז המים שמעביר מים לכוס, בלי לשאוב מהבאר כמו שהוא וחבריו מורגלים.

כאשר הוא חזר למדבר, הוא הגיע כאיש בשורה- "מהיום לא צריך יותר לשאוב מים מהבאר!"

הוא הוציא מכיסו את הברז אותו הוא "פילח" מהמארח, חיבר אותו לדופן האוהל, ולעיני כל חבריו ניסה להוציא מים - אך מובן שלא יצאה טיפת מים אחת...

הבדואי התאכזב, אך למד את הלקח: ברז בלי צינורות- לא מוציא מים!

איך נבקש מילדינו, או מהנערים שאנו מחנכים, להוציא טיפת לחלוחיות של התרגשות מעצמם, כאשר הם אינם מחוברים לצינורות, למקורות?

אנחנו הצינורות שלהם להעביר את הזרם הלאה!

חובה עלינו לייקר ולתת משמעות למעשים שלנו ושלהם, לא לקחת שום התקדמות ושום מעשה מצידם כמובנים מאליהם, ולתת חיזוקים חיוביים על מה שהם עושים בצורה עקבית ותמידית.

אומר הבעש"ט, כמה חשוב"להודיע להודיע לבני אדם גבורותיו" -את הכוח שלו עצמו!

תגידו לאדם את הכוחות שטמונים בו, תחמיאו ותשגרו מילים טובות, כי זה מה שמעניק לו את הכוח והרצון לעשות הישר והטוב, תמידין כסדרן.

ואז יתקיים בס"ד גם סופו של הפסוק: "וכבוד הדר מלכותו". בהתנהגות כזו יהיה כבוד והדר להקב"ה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.