אפרת ברזל חוגגת בר מצווה לבן הצעיר שלה, בטור מלא תודה

בשבת האחרונה חגגנו בר מצווה לבננו החמישי, הצעיר במשפחה.
פחדתי לכתוב על זה, מבעוד מועד,
מתכון רע נגד גנבים,
אבל ממילא,
לקחתי איתי את כל מה שאני אוהבת.

לפני הלידה הראשונה, כשעוד הכל היה פתוח במאזן הבנים והבנות של הבית, ניגשה אלי אחותו של בעלי, ואמרה לי בביטחון, "את אמא של בנים". לא יודעת עד היום על מה היא ביססה את הנבואה הקטנה שלה, ומה היא מחייבת, אבל יכול להיות שהיא צודקת.

אני מסדרת את הפרחים מהפלסטיק על השולחנות באולם במלון, מניחה תמונות של המשפחה בכניסה לחדר האוכל, מדמיינת תיכף את כל מי שיהיה איתנו בשבת הזו.

אנשים יקרים לנו.

אנשים שבנו בנו זיכרונות משותפים, מה הוא האדם אם לא סך זיכרונותיו, וחושבת כמה החברות שלי, אלה שנבחרו עלי בקפידה, כמה הן בנו בי כבת, גם אם נכנסתי לפרויקט המצוות טיפה באיחור, כמה אספתי מכל אחת מהן במהלך השנים בהן אנחנו גדלות יחד. חושבת על אבא ואמא ועל הניגונים שהם שתלו בי, על ילד בר המצווה הזה, שיודע לעשות בי מה שאף אחד אחר לא מצליח. ילדים של בעלי תשובה הופכים לפעמים להיות מחנכי רטרו של דור ההורים, במיוחד אלה שצריכים איפוס מהודק.

מעדן, חברתי, למדתי ענווה. פשטות של גדלות. כוחה של מטבוחה.

מג'סיקה לקחתי משפט שסידר לי ציפה חברתית סביבתית איכותית, בחתונה של מאיה לפני שנים היא לחשה לי באוזן, "איך את בכל מקום מניחה נגיעה שהיא רק שלך, והופכת אירוע קונבנציונלי למקום אישי לך".

אילנית, היא האדם היחיד כנראה שאני יכולה לשמוע איתו מוסיקה ולבכות. ולרקוד. ולבכות. ולרקוד, גם אם לשתינו אין מושג מה אומרות הדמעות. אולי בעיקר הן אומרות, אהבה, אהבה לתשובה.

סיון נותנת לי כבר שנים את המצרך הכי דל באישיותי: ביטחון עצמי.

כל פעם, היא יודעת, אני אומרת לה את זה לב מול לב, כל פעם כשאני צריכה לעלות על במה, אני מניחה לרגע את דמות דיוקנה ושואלת את עצמי, מה סיון היתה אומרת לי עכשיו, "קדימה, להדפסה, זה מצוין", אני קורצת לה, בלי שהיא רואה, יודעת כמה היא מבינה, ומתחילה לדבר במיקרופון.

יעל חברתי ואני דנו לא מעט במעברי הגבול בין העולם החרדי והעולם החילוני. דנו בעולמו של השב על כל גווניו.

בשאלה האם אין לנו לא את העולם ההוא ולא את העולם הבני ברקי הזה, אני תמיד אהבתי להגיד לה שזה לא "אין ואין" אלא שיש לנו "גם וגם", ולחיזוק המערכת החיסונית, אני תמיד מזכירה לעצמי את מה שאמר אבא של הרב שלנו בשמחות משפחתיות אינסופיות כשהם אירחו אותנו בהן אצלם, הוא היה אומר, "נכון אתם כמשפחה חרדית נתתם הרבה למשפחת ברזל, אבל משפחת ברזל נתנה לכם לא פחות".

איה, הו איה, מעבר לסוגי אבקות כביסה שאנחנו מנהלות על גבן ניסויים מדעיים, לא מאמינות לפעמים כמה חז"ל צדקו כשתיארו את אהבתנו לאמהות ולבישול הבית פנימה, אמרה לנו משפט מאבחן בתחילת הדרך שלהם אל עולם התורה, וסידרה לנו נקודת מבט קינסיולגית בריאה, "אתם לא עושים סיפור מזה שאתם דתיים", ובכך קיבעה אותי, עד היום, במקום הליטאי והרגוע שבי.

סיון השנייה לימדה אותי שיעור בלב ים. זה לא ניסיון להיות עכשיו מליצית או פיוטית. לב ים, זה בדיוק כמו לבו של מרקו. מים, עומק, וקאטמרן, שבתחנת העגינה מעדיפים לכנותה קטמנדו. ביררתי.

היא יודעת להשיט אותה, אני יודעת לשבת על הסיפון ולצעוק לה "יופי יופי, נראה לי שהרוח באה מכאן", עד ששוטר ממשמר החופים עצר אותנו על מהירות, שאל את מספר תעודת הזהות שלנו, ראתה שסיון מאלעד, ואני מבני ברק, ואמרה שהיא מוותרת לנו.

מנוחה, ממך למדתי הכל. בעיקר איך לא להתעצל מלגדל ילדים רבים, לא לעשות היסטריה מכלום, בלעדיך פשוט לא היינו כאן היום.

אמא ואבא שלי, תמיד כשאכתוב עליכם יבואו דמעות בעיני, כאלה שלא אסכים לנגב, דמעות מלאות אהבה והכרת הטוב, על ילדות מופלאה שהענקתם לי, אני יודעת שאני הכי חשובה לכם בעולם, אבל תזכרו שילדים שגדלים ככה, בסוף מבקשים להגיד תודה גם לבורא עולם.

בעל שלי, כשהרבנית קנייבסקי אמרה לי אז "תעשי מה שבעלך אומר לך", וזה היה נשמע לי, איך לומר, לא באופנה, כמה היא צדקה. כל מה ששמעתי בקולך, לאורך כל חיינו הוכח כנכון. הקבין שלי לא עושים עליך רושם, כשצריך להגיד את האמת, אתה יורה אותה ושומר על שנינו.

ולך, ילד שלי, שאין אף מבקר נאמן כמוך, כזה שיודע ללמד את אמא גבולות, להגיד לי מתי אני עושה בושות, לראות אותך מהצד מניח תפילין, לומד גמרא, מבין כמו גדול התנהגויות של אנשים, מנתח אירועים, מספר אחד בלתת לי מחמאות על מאכלים,

אמא גאה בך אמא אוהבת אותך.