מה עושים כשהילד מתפרץ בהתקפי זעם?

לא פעם אנו רואים אצל הילדים שלנו התנהגויות חריגות וקשות. אנו נותנים הוראה לילד, להפסיק לשחק, להחזיר צעצוע למקום, או לא נענים למה שהוא רוצה - והוא מתפרץ בהתקף זעם. הוא בוכה, מרים את הקול, לפעמים אף מכה.

איך אנחנו אמורים להגיב?

עם הזמן, הילד יכול, ולכן גם צריך, לפתח מידה של איפוק ודחיית סיפוקים. גם אם החיים לא מתנהלים כמו שהוא מדמיין, הוא יכול להסתדר עם זה. זה לא נעים, אבל זה אפשרי, והגמישות הנרכשת היא תכונה נהדרת, היא תכונה שתעזור לו לשמוח בשאר שגרת החיים שלו. מצד אחד יישאף להשיג עוד, ומצד שני הוא גם ידע להיות בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו".

כן חשוב מאד להתייחס לרגשות הילדים, אבל מצד שני חשוב שלא ניתן לדרכי ביטוי של בכי כעס אלימות להפוך להיות שפת התקשורת של הילדים, ולכן חובה עלינו להתייחס מגיל מוקדם לתופעת התפרצות הזעם, אף על פי שזה דורש מאתנו להשתמש ב"מידת הדין" ולא במידת החסד והרחמים.

מה עושים?

אם הילד פונה אלינו באופן לא נכון, באופן מעליב, פוגע או מבזה, אסור לנו להיענות. אסור לנו לאפשר לו לפתח גישה שאומרת שתוקפנות זו דרך להשיג מה שרוצים.

כל סגנון בקשה, נדנוד, בכי, צעקה, איומים ועוד סגנון שהוא לא ענייני, באופן קיצוני - אסור לנו לתת לו מענה (ודאי יש זמנים שהם יוצאים מהכלל). ההורים צריכים להגיב, "אנחנו לא שומעים אותך כשאתה מדבר כך", ואחר כך לשנות נושא. לדבר עם מישהו אחר, להתקשר למישהו, להסיח דעת ממנו. כלומר להשאיר אותו לבד עם הצורך והכאב. הכאב הוא לא נעים לנו, ההורים, אבל מצד שני הוא זה שיעזור לילד לפקוח את העיניים ולהבין שזו לא שפה, שהרי הסגנון שלו לא זכה למענה, מה שאומר שהוא נשאר גם ללא מענה, וגם עם התסכול, התסכול יהווה מניע חיובי שלו להיות מוכן ולרצות לשנות סגנון בפעם הבאה.

נקודה נוספת: אם הילד מתפרץ, אל לנו לחכות שהוא יכעס שתי דקות ואז להגיב, לא! אלא מיד כשהוא מתחיל לדבר בסגנון שהוא לא אמור לדבר בו (כלומר בהשוואה לשאר חברים וילדים שלא מדברים כך, זה אומר שגם הוא יכול לפתח גישה נכונה), יש להגיב ולומר "גישה כזו היא לא מקובלת", לעצור את השיחה ולעשות משהו אחר, לא להמשיך לדבר אתו, להסיח דעת מהילד לכמה דקות. אחר כך נחזור אליו ונשאל אותו שוב "מה אתה רוצה" וכו'.

צריך לזכור שכשהוא כועס על ההורים, והוא בהתקף זעם, הוא עלול לומר שהוא שונא את ההורים, שהוא כועס, שהוא מסכן, שהוא לא אהוב, שהוא עוזב את הבית, שהוא לעולם לא יחזור הביתה.

לא להיבהל. אם הוא קטן, האיומים האלה הם ניסיון שלו להכיר שפה חדשה. אם הוא מאיים שהוא יעזוב את הבית, תאמרו לו בחיוך שאתם מוכנים לארוז אתו את הבגדים, ואם הוא רוצה טלפון של בית מלון להזמין לעצמו מקום... נקצין את מה שהוא אומר. ההקצנה תעזור לילד להסתכל בזכוכית מגדלת על מה שהוא אומר, והוא יבין שאין לו ברירה, הוא לא באמת יכול ללכת למקום אחר, ולכן אנו מגדילים את הסיכוי שהוא יסכים ליישר קו עם כללי הבית של ההורים.

חשוב לזכור שאם הילד בהתקף זעם - זה לא הזמן לשיחת מוסר, אך ורק שעתיים-שלוש אחרי שהוא נרגע נלמד אותו איך מדברים ואיך מביאים מה שרוצים, ממקום של הבנת הצורך שלו, וגם נכיר לו את המציאות, שסגנון נעים מגדיל את הסיכוי להשיג מה שרוצים.