"אחרי אסון מירון גילינו למרבה הפחד שתיעדנו הכל במצלמה"

שירלי צ'צ'יק היא אשת קולנוע העוסקת כבר 20 שנה בתיעוד, דרך מגוון סרטים דוקומנטריים. מאז שחזרה בתשובה לפני 18 שנה היא הוציאה שני סרטים שעוסקים ביהדות, ומעניקים הצצה אל עולם שהציבור החילוני לא בהכרח מכיר.

אבל כשמשוחחים עם שירלי מגיעים מהר מאוד למסקנה, שהסיפור האישי של חייה מרתק לא פחות מהסרטים שהיא מפיקה. זהו סיפור של חיפוש ושל תהייה, של שאלות ושל תשובות. סיפור של תהליך חזרה בתשובה, שלדבריה של שירלי נמשך עד היום.

נערה מחפשת משמעות

"תהליך ההתקרבות שלי ליהדות התחיל כשהייתי בת 13", מספרת שירלי. "באותם ימים נתקלתי במקרה בכתבה בעיתון על ילד ששם קץ לחייו, ואף צורפו שם מכתבים בהם כתב הילד שהוא עשה זאת מכיוון שלא מצא את המשמעות של החיים. קראתי את הכתבה והרגשתי שאני מזדהה כל כך עם התחושות של הילד, התחברתי מאוד לשאלות שלו ולחיפוש. כי בעצם גם אותי הטרידו הרבה מחשבות על משמעות החיים, ואף פעם לא הבנתי מה באמת נדרש מאתנו בעולם, ולהיכן אנחנו הולכים".

שירלי מציינת כי מעניין שהדברים הרוחניים עניינו אותה, שכן היא מגיעה מבית שאינו רוחני כלל, ושאין שום קשר בינו לבין היהדות. "גדלתי ברעננה, למדתי בתיכון חילוני, והייתי פעילה בתנועת 'המחנות העולים' שנחשבת שמאלנית מאוד. אני דווקא זוכרת שאחת הפעילויות בתנועה עסקה בשאלה 'מיהו יהודי', וכשניסינו לענות עליה הרגשתי שאין באמת תשובה. זה חיזק אצלי את ההרגשה שיש איזו משמעות נסתרת בעולם, וחייבים להבין מהי. זה עדיין לא היה השלב בו התחלתי לחשוב על חזרה בתשובה, אבל כנראה שאז נשתלו השתילים".

עם הזמן מצאה את עצמה שירלי כשהיא מעיינת בספרים רוחניים שונים כמו 'האדם מחפש משמעות'. במקביל היא התגייסה לצבא. "המצחיק הוא שהשירות הצבאי שלי נעשה יחד עם גרעין דתי לאומי שנקרא 'אביח"י – אבנך בשתי ידיים חברון היהודית'. זו יכלה להיות הזדמנות נפלאה בשבילי כדי לערוך היכרות עם העולם הדתי, אבל אני אפילו לא הבנתי זאת. אני רק זוכרת את החלחלה שאחזה בנו כשהסבירו לנו שאנו עומדים לעשות את השירות עם האנשים האלו ביחד. בעיניים שמאלניות כמו שהיו לי באותם ימים, זה היה נראה לי סוף העולם. אני לא זוכרת אפילו שיחה עמוקה אחת שעשיתי איתם, וההיכרות המשיכה להיות חיצונית בלבד".

אחרי הצבא גילתה שירלי שרוב חבריה טסים להודו, רבים מהם אף החליפו את שמותיהם בשמות סיאנסים. "אני אף פעם לא התעניינתי בהודו, זה פשוט לא דיבר אליי", היא מספרת. "אז נשארתי בארץ, ובגיל 22 התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב".

אחרי שנתיים של לימודים, זה הגיע גם אליה. "החלטתי שאני רוצה לטעום אחת ולתמיד את הודו, ולהבין על מה כולם מדברים. שלא אוכל להגיד שלא ניסיתי. אז טסתי עם אחת מחברותיי, והדבר הטוב היחיד שיצא מזה הוא שחזרתי משם בהבנה חד משמעית, שהאמת לא נמצאת שם. זה היה ברור לי. אגב, חזרתי משם גם עם מזכרת – ספר תהילים שהביאה לי מישהי שהייתה גם כן באותו טיול. מיותר לציין שאז עוד לא ידעתי מה זה בכלל תהילים. היא המליצה לי להתפלל מהספר הזה ואמרה לי: 'טוב לקרוא את זה בשבת'. הספר נשאר אצלי, ואף שימש אותי בעתיד".

שירלי המשיכה בלימודי הקולנוע והטלוויזיה. "התעסקתי בעיקר בסרטים תיעודיים, שזהו תחום שיותר משך את ליבי. ליוויתי הפקות בזו אחר זו - מהשלב הראשון של כתיבת הכתבות ועד לצילום עצמו, הייתי שקועה עמוק בתוך העולם הזה. באותם ימים התגוררתי בשכונת נווה צדק בתל אביב, ובסביבתי היה במאי שהחל לחזור בתשובה. הזדמן לנו לשוחח, ראיתי מקרוב איך שהוא מתחיל לשמור שבת, וכנראה שזה השפיע עליי. זה מאוד עניין אותי".

יחד עם זה, מדגישה שירלי שבאותם ימים היא לא העלתה בדעתה שתחזור בתשובה. "נכון שאהבתי את הדיבורים על הדלקת נרות וקידוש בשבת, גם התחברתי אליהם. אבל החופש היה בעיניי האידיאל הגדול ביותר שיכול להיות. היה ברור לי ששום דבר לא ייקח ממני אותו".

לצד כל זאת, היא שמעה באותם ימים על שיטת ימימה, והחליטה להתחיל ללמוד אותה. "התחברתי מאוד לשיטה", היא מציינת, "וכבר לאחר שבוע הקמתי בביתי בנווה צדק קבוצת לימוד".

הלימודים, שיטת ימימה, והתהליך של החיפוש הרוחני שחלחל בה במשך שנים כה רבות – עשו את שלהם. "התחלתי להגיע להבנה ששום דבר טוב לא יצא מהמגורים שלי בתל אביב", היא מספרת, "וכך עברתי לגור במושב אמירים בצפון, כשאני בעיקר מחפשת את עצמי ולא כל כך יודעת להסביר מי אני ולהיכן אני שואפת".

באחד הימים סיפרו לה שעומד להתקיים במושב שיעור של הרב יובל אשרוב. "סיפרו לי שאנשים נכנסים ללא כיפה ויוצאים עם כיפות. זה היה נשמע לי  מאוד מסקרן, אבל דווקא אצלי זה לא פעל. כי התרשמתי מאוד מהשיעור, אבל כשיצאתי עדיין לא הרגשתי שהגעתי לרגע הגדול בו אני משתוקקת לעשות שינוי בחיים. זה פשוט עוד לא היה הזמן". 

אך תהליך החיפוש לא הגיע לסיומו. שירלי מצאה את עצמה עוזבת את אמירים ועוברת ליישוב לוטם הסמוך. "התגוררו שם הרבה אמנים ואנשי רוח צעירים, והרגשתי שזה יותר מתאים לי", היא מסבירה. "התגוררתי שם במשך תקופה לא קצרה, ואני חושבת שדווקא העובדה שהייתי מרוחקת מהבית בו גדלתי ומכל האנשים שהכרתי – היא זו שעזרה לי להתחבר ולהיות מי שאני רוצה, בלי לפחד. שם הכרתי את בעלי, גם הוא חוזר בתשובה, ושם גם התחלתי לשמור שבת. מכיוון שהיינו בערך באותם שלבים של התקרבות ליהדות, עשינו את הצעדים ממש במקביל. בהמשך גם עברנו להתגורר ביישוב האור הגנוז והצטרפנו לקהילה המקומית, זה היה מאוד טבעי עבורנו. מאז אנחנו כאן, כבר יותר מ-14 שנה".

קולנוע דוקומנטרי יהודי

איך הגיבו הורייך על השינוי שחל בך?

"זה לא היה להם קל בכלל. כשהגעתי אליהם אחרי החתונה עם כיסוי ראש, אמר לי אבא: 'זהו, השתגעת  לגמרי!' זה לא שהם ניסו לשכנע אותי לנהוג אחרת, אבל היה להם קשה מאוד להכיל את השינוי, וחלפו כמה שנים עד שהקשר התייצב וכל הצדדים למדו לחיות אתו. אגב, אני חייבת לציין שמכיוון שתהליך התשובה של בעלי ושלי היה מאוד מדורג, זה הקל במקצת".

ומה בנוגע לעולם הקולנוע? זנחת אותו אחרי שחזרת בתשובה?

"לא. לרגע לא חשבתי לזנוח. במשך כל השנים שבהן התגוררתי בצפון ניסיתי להפיק סרטים תיעודיים, היו הפקות, אך הן לא הצליחו באותו סדר גודל ששאפתי. בין היתר מכיוון שהסרטים שהפקתי היו לנשים בלבד, ואין אף גוף של שידור או קרן שמממנים סוג כזה של סרטים.

"בינתיים המשפחה שלנו גדלה ונולדו לנו חמישה ילדים. התחלתי לעסוק ברפואת הנפש, ומצאתי את מקומי בתחום הטיפולי. אבל בתוך הלב נשאר לי חלום ליצור, והוא לא עזב אותי. גם ידעתי שההפקה הבאה שאעבוד עליה תיועד לכל עם ישראל, ותעביר בתוכה הרבה מסרים יהודיים. כי אלו הם החיים שלי כעת, וזהו הדבר היחיד שמעניין אותי. התחושה שלי הייתה שאחרי שזכיתי לחזור בתשובה, אני רוצה להעביר את המסר הזה גם לאחרים, שיזכו לחוש אותו גם כן".

אל עולם הקולנוע שבה שירלי רק אחרי שילדיה קצת גדלו. "כיום יש לי מפיקה מקסימה בשם אביגיל שפרבר שעובדת איתי ביחד, ולפני כמעט שלוש שנים החלטנו להגשים את החלום וליצור סרט דוקומנטרי שנקרא 'הסוד של רשב"י - מבט מעזרת הנשים על מירון'. זהו סרט שמביא תיעוד של מספר נשים המגיעות בקביעות לעזרת הנשים בקברו של רשב"י. דרך סיפורן האישי אנו מכירים את ההווי המיוחד של המקום, וגם נחשפים לסודו של רבי שמעון, שמהווה מוקד משיכה להמוני אנשים מרחבי הארץ והעולם, לא רק בל"ג בעומר, אלא לאורך השנה כולה".

שירלי מציינת כי היא השקיעה בסרט את כל נשמתה. "רק הצילומים של הסרט נמשכו זמן רב, כאשר במשך שנה וחצי צילמתי במצלמה קטנה אירועים שונים שהתרחשו שם, והמחשתי איך שהציון המיוחד הזה נצבע בכל פעם בצבע אחר – פעם זהו הצבע של חג הפורים, ופעם זה הצבע של אווירת החזרה בתשובה בחודש אלול. כך לאורך השנה כולה. בסרט גם מופיעים סיפורים מרגשים מאוד של נשים שפגשתי. הסיפור שריגש אותי באופן מיוחד הוא סיפור של אמא לילדה שהייתה חולה במחלת הסרטן, ולאורך כל הטיפולים הגיעה האם בקביעות עם בתה לרבי שמעון, כדי להתפלל שתבריא. כששומעים את דברי האמונה המפעימים של האם, אי אפשר להישאר אדישים".

ואי אפשר שלא לשאול – איפה תפס אתכם אסון ל"ג בעומר במהלך הפקת הסרט?

"כשאסון ל"ג בעומר התרחש היינו כבר בשלבי העריכה של הסרט. באותם ימים עבדתי דווקא עם עורך שאינו קשור לציבור הדתי ומעולם קודם לכן לא ביקר במירון. מכיוון של"ג בעומר התקרב, הוא אמר לי שבגלל שהוא מתעסק בעריכת הסרט, הוא מרגיש צורך פנימי לבוא להתחבר למקום. הוא הגיע חצי שעה לפני האסון, ואפילו היה באזור ההדלקה של תולדות אהרון וראה את הטרגדיה מקרוב. זה היה מצמרר, התחושה הייתה שמשמיים הוא נשלח לשם.

"גם אני כמובן הגעתי להתפלל במירון, יחד עם המצלמה שלי, מתוך כוונה לצלם בדרך את האנשים הרבים שעולים בהר – שזהו קטע שהיה חסר בסרט. כשהגעתי למקום גיליתי פתאום שאין אף אחד שעולה בהר, אלא אנשים רק יורדים ויורדים. בתחילה לא הבנתי למה, ואז התחילו להגיע שמועות על קריסת טריבונות, הרוגים ופצועים. מרוב בהלה אפילו לא סגרתי את המצלמה, והכל מתועד".

בימים שלאחר האסון חשבה שירלי יחד עם צוות ההפקה איך יהיה נכון לשלב את האירוע הקשה בסרט. "בתחילה היה ברור לנו שהחיים של כל עם ישראל השתנו, ושחייבת להיות דרך לצרף את התיעוד הזה אל הסרט שלנו. אפילו הכנו קטע ערוך בו רואים את כל הבלגן עם רעשי הרקע. אבל דווקא לאחר כמה חודשים נוספים של עריכה, התחלנו לחשוב אחרת. הגענו למסקנה שהסרט שלנו צריך להיות על המהות הנצחית של קבר הרשב"י, בלי קשר לשום נקודת זמן, גם לא הכואבת ביותר. לא רצינו שהצופים יצאו עם מועקה, ולכן דווקא מתוך הכאב הגדול, הרגשנו שיהיה נכון שלא לשלב זאת בסרט. ובכל זאת מצאנו בסוף דרך  עדינה להתייחס לאסון".

ולמי את מייעדת את הסרט?

"הסרט מלכתחילה מיועד דווקא לציבור החילוני. מהרגע שבו התחלתי לעבוד עליו התייעצתי עם רבנים, והם הדריכו אותנו איך לנהוג לגבי כל נושא, מתוך ידיעה ברורה לגבי קהל היעד של הסרט".

ולמה חשבת שזה אמור לעניין את הציבור החילוני?

"אני מכירה את העולם החילוני מקרוב, וגם יודעת עד כמה שלעתים קרובות הזלזול והלעג שלו לא מגיעים מתוך חוסר התעניינות, אלא מחוסר היכרות. היה לי חשוב להיכנס דווקא לתוך המקום הזה, כי ברור לי שככל שתהיה היכרות קרובה יותר עם מקום קדוש כל כך ומיוחד, כך נוכל להוריד את הסטיגמות ולהראות את קבר הרשב"י במלוא הדרו, ובכלל להעניק לצופים מבט אחר על החיים".

בימים אלו הסרט כבר מוקרן ברחבי הארץ במגוון מקומות, והוא צפוי להיות מוקרן בערוץ 8 בערב ל"ג בעומר. שירלי מתלווה להקרנות ואף משוחחת עם הקהל לפני ואחרי ההקרנה. "אחרי אחת ההקרנות קמה מישהי, דווקא עם מכנסיים, ואמרה מול כולם: 'כל יהודי בעולם צריך לראות את הסרט הזה'. זה מאוד חימם לי את הלב", מספרת שירלי, וגם מוסיפה: "אחרי שמסתיים הסרט אנחנו מחלקים סטיקרים לכל אחד מהמשתתפים, עליהם כתוב: 'מה אני מבקש, שתהיו אוהבים ויראים... ' כי את המסר הזה, של האחדות, הוא זה שברצוננו להעביר ולהמחיש דרך הסרט".