נחמי וינשטוק הקומיקאית: "הקהל צמא להומור, חיוכים ושחרור"

נחמי וינשטוק, שחקנית מופעים קומיים ואם לששה מבית שמש, היא לא סטאנדפיסטית. את זה היא בקשה להבהיר כבר במשפט הראשון שלה. היא מרצה ומשלבת קטעי משחק, ובחסות ההרצגות (הרצאות + הצגות) הקומיות שהיא המציאה מחדש, בנתה נחמי מערך שיעורים עם תכנים עמוקים ממשנתו של הרב ברויאר. את כל זאת המאזינות שלה לא משערות. הן פשוט צוחקות ונהנות מכל רגע, וחוזרות הביתה עם הרבה נקודות למחשבה.  

וכמו דמותה הססגונית, כך גם השיחה עם נחמי וינשטוק, רוויית צחוקים ונקודות מבט מחויכות. היא בדיוק חוזרת ממופע ומכינה מערכון לאותו ערב, ובין לבין מצליחה גם להדגים מעבר לקו כמה מערכונים מוצלחים, ושתינו צוחקות יחד. 

"תמיד הייתי טיפוס שמח ומשמח", היא מספרת, "וזה משפחתי אצלנו, ברוך ה'. אבא שלי תמיד היה עם שמחת חיים והאיר פנים לכולם. אני לא אשכח אורחת אמריקאית שהתארחה בשבתות בבית הורי, והיטיבה להגדיר (באידיש) שיש לו 'לאכעדיקע אויגלאך'- כלומר עיניים חייכניות... כבר כילד הוא הציג והצחיק את הצופים, וגם אחותו - דודתי ע"ה הייתה שחקנית מעולה שהציגה לנו אפילו בגיל 80 ומעלה. סבתי - אימא שלהם, אף היא ידעה להציג ולהצחיק, כך שזה תורשתי אצלנו כבר כמה דורות. גם אימא שלי ע"ה תמיד השרתה אווירה של שמחה בבית, והייתה מאירת פנים לכל אחד. היה חשוב לה שנשתמש בכישרונות שלנו כדי לשמח אחרים. בחול המועד היינו הולכות לבתי אבות ומשמחות שם את הזקנות. אמי שלחה אותי ללמוד נגינה כדי שאוכל לנגן לזקנות, ואכן, למדתי לנגן ויחד היינו הולכות לבתי אבות או למחלקות בבתי חולים. לפעמים גם הבאתי איתי חברות ששרו ושימחו, אני ניגנתי ואמי מחאה כפיים ושרה יחד עם המאושפזות.

נחמי מציגה את הדמות אורנה

"מגיל צעיר אהבתי מאד להציג, והצחקתי את כל השומעים. הייתי עומדת ומציגה בדרמטיות את כל הקלטות של לאה פריד ושרה קיסנר. זה היה הסטאז' שלי, ואימא שלי הייתה נאלצת להקשיב למערכון אחרי מערכון, עד שפיה כאב מלצחוק ואוזניה עייפו משמוע.

"אבל משום מה, כל הכישרון הזה התבטא רק בבית ובמשפחה. בחברה פחות הרגשתי נוח להציג ולהצחיק. גם ככה היה אכפת לי שבנות זיהו אותי תמיד כזו ש'מצחיקה'. בפעילויות חברתיות, כשנדרשנו לכתוב זו לזו מחמאות, כל החברות היו כותבות 'נחמי המשמחת', 'נחמי המצחיקה', והייתי מסתכלת על ערמת הפתקים באכזבה. זהו? רק זה מה שיש בי? הייתה לי רתיעה גדולה מתפקיד 'ליצן החצר', וכנראה היא השפיעה עלי שלא להדגיש בכיתה יותר מדי את כישרוני בהצגות. הספיק לי מה שהחברות קלטו באופן טבעי, ורק חיפשתי לברוח מהסטיגמה השלילית בעיניי. כך יצא שבדרך כלל לא נבחרתי להצגות והמורות לא הכירו את יכולותיי בתחום.

"כשהגעתי לשלב של בחירת מסלול מקצועי התלבטתי מאד. לא הייתה אז אופציה של לימודי בימוי, והלכתי ללימודי תקשורת. המצחיק הוא שהוריי בכלל לא הבינו מה זה המסלול הזה. אבי שמע 'תקשורת' ומיד אמר: 'נחמי, את תקשורתית. זה מתאים לך'. וכך מצאתי את עצמי לומדת לימודי תקשורת לגיל הרך, ובמשך 14 שנה עבדתי כגננת בגן שפה. אהבתי את העבודה והשקעתי בילדות המתוקות, אבל כל הזמן היה חסר לי משהו.

"אהבתי לשמח ולשמוח, ובמשפחה זה היה פורץ מעצמו. בכל אירוע או מפגש, כולם בקשו לשוחח איתי, לצחוק איתי, ונהניתי לעשות זאת. כשראיתי שאנשים סביבי מחייכים ושמחים בזכותי, זה נתן לי דלק להמשיך הלאה. לאט לאט העזתי להציג גם בפני חברות או שכנות, וכל פעם כזו משכה אותי לתחום עוד יותר. כולם אמרו לי שוב ושוב: 'יש לך כישרון מיוחד לשמח. תעשי איתו משהו'. ולא ידעתי מה".

לבקוע מהביצה

ככל שעבר הזמן חשה נחמי שחיקה בעבודתה, וביקשה לקום ולעשות שינוי. "הרגשתי כמו אפרוח שמפרפר ורוצה לבקוע מהביצה, אבל לא יודע מי הוא והיכן הוא. היה לי קשה בגן, אבל לא העזתי להתפטר מעבודה טובה וקבועה. גם לא באמת חשבתי שאוכל להפוך את הכישרון הטבעי שלי לפרנסה. התפללתי ובכיתי לה' על כך, וביקשתי ממנו שיאיר לי את הדרך ויזכה אותי לשמח נשים".

באותה שנה נרשמה נחמי ללימודי הדרכת כלות אצל הרבנית רות שמש. ושם הגיעה התפנית: "בסיום הקורס עלה לי פתאום רעיון ובקשתי ממנה להכין תוכנית קצרה למפגש האחרון. אמרתי לה שאני רוצה לעשות מופע חווייתי הומוריסטי שייתן לנשים כוח לעשות את מה שלמדנו. הרבנית אמרה: 'למה לא? תכיני ותשלחי לי'. קפצתי למים והכנתי מערכונים עם כל החומר שלמדנו על כבוד הבעל ושלום בית. לקחתי את כל התכנים שלמדנו וכתבתי אותם בשיר מחורז, הקלטתי את השיר באולפן ויחד עם חברה העלינו את ההפקה המושקעת על הבמה. זו הייתה תוכנית מדהימה, מצחיקה, משעשעת ומלאת מסרים. בסיום ההופעה חילקתי למשתתפות דיסק עם השיר, והתגובות הנלהבות שקבלתי מכל עבר, נתנו לי את הדחיפה האמתית להמשיך את ההצלחה. והמתנה הגדולה שלי היה משפט שהרבנית שמש כתבה לי: 'לכי בכוחך ושמחי את נשות ישראל'.

מילים אלו היוו יריית הפתיחה לעיסוקה של נחמי בהצגות קומיות ומלאות מסרים: "ידעתי שזה הכיוון שאני רוצה לאמץ לי. לא להיות סטנדאפיסטית שבאה לגלגל את הקהל, אלא להביא מסר אמיתי ועמוק, ולהטמיע אותו בזכות הצחוק והחיוכים. וברוך ה', את המופע הזה הצגתי במקומות נוספים והוא קצר הצלחה מיוחדת, והרגשתי שזו השליחות שמתאימה לי יותר מכול".

נחמי וינשטוק בהצגה

נחמי המשיכה ליצור מערכונים נחמדים למשמרת השלום והציגה אותם בפני שכנותיה. "מה שנתן לי מעט אומץ, כי בכל אופן זה היה קהל הבית שהכרתי ואהבתי. בשלב זה יצאתי לחופשת לידה כשבמהלכה פיתחתי את סדרת ההרצאות שלי - זוהי סדרה של הרצאות משולבות בהצגות ובמסך משולבים במערכונים קומיים שכולם בנושא אש"ת חיל. ולמה אש"ת בראשי תיבות? כי אלו הנושאים שעד היום אני אוהבת יותר מכל לעסוק בהם: אמונה, שמחה, תודה, ראשי תיבות אשת. הם אלו שנותנים לאשת החיל שלנו כוח לעשות חיל.

"לאחר חופשת הלידה חזרתי לעבודה בגן לחצי שנה, ובמהלכה ניסיתי לתזז בין ההצגות לבין העבודה בגן, ובמקביל הלכתי ללימודי משחק. לאחר חצי שנה יצאתי לשנת שבתון ועזבתי את הגן לטובת ההצגות. ברוך ה', מאז אני עמוק בעולם המשחק הקומי, עם אינספור מערכונים וסדרות שיצרתי, רובם בנושאי אמונה, שמחה ותודה האהובים עלי. מאז התוכנית הראשונה של 'ארבע אימהות ועוד אחת', ולאחריה תוכנית למעונות ולערבי הורים: 'אמא טובה דיה', ועד למערכונים ומופעי אלתור שאני מכינה כיום מדי שבוע לפי הזמנה מלקוחות גדולים. כולם משולבי חיוך וצחוק, והעיקר, עם הרבה תוכן ומסר לחיים".

"תקופת הקורונה אתגרה אותי מאד", מספרת נחמי בכנות. "הבמות נסגרו, אבל במקביל נפתחו המסכים. העברתי תכניות ומערכונים בתוכנת זום, אופציה שממשיכה עד היום, פתחתי רשימת תפוצה שבחסדי ה' הולכת וגדלה, ואני שולחת מידי שבוע תכנים מאווררים ומעצימים, ולעיתים גם קליפים או מערכונים מוסרטים שלי. והשינוי הכי נהדר שקרה מבחינתי, הוא שלמדתי להכיר את הקהל הפרטי, המשפחתי. הכנתי תכנית מהממת לבת מצוות: 'פעימות של תודה', על אחד הנושאים האהובים עלי, והתכנית כבשה משפחות רבות שנהנו מהפעלה שלי, או שמחו להפעיל באופן עצמאי את התכנית המאלפת לבת מצוות משפחתיות ב"ה. ובחסדי ה', כל זה קרה דווקא בתקופה שהייתה נראית איום הכי גדול לעסקי ההצגות".

קליעה למטרה

"מבחינתי, התוכן הוא העיקר בכל תוכנית", מדגישה נחמי, "הצחוק הוא הכלי שדרכו המסר יכול לעבור. הקהל צמא להומור, חיוכים ושחרור, ואני לוקחת את הכלי החשוב של הצחוק וסביבו בונה את המסר. בתכנון מערכון, נקודת המוצא שלי היא מה התוכן הרצוי, מה המטרה שלי ולשם אני מתכווננת. ומסיבה זו, כשאני באה להציג, אני לא מחפשת לגלגל את הקהל מרוב צחוק ולא איבהל אם זה לא יקרה בשטח. אני אוהבת להמחיז את החיים מצידם המשעשע, להדגיש את נקודות ההומור שבכל תחום, ודרכן לגלות את המסר שלנו".

נחמי מדגימה לנו כמה מקרים בהם הצחוק עשה את העבודה מבחינת התכנים: "לפני תקופה ביקשו ממני להמחיז לבנות מערכונים על חשיבות הלבוש הצנוע והשמור. בדרך כלל, נושא כזה מתקבל קצת בחמיצות ובתרעומת, ואני חיפשתי כיצד לגעת בנושא מזווית הומוריסטית. לבסוף הצגתי לבנות כיצד נראית מישהי שלבושה בסגנון זרוק ומרושל, אך מדברת כמו מורה כבודה, ולהיפך, מישהי שלבושה בסגנון מכובד ורשמי ומצחקקת בחוסר טעם. הבנות רק ראו את הדמות המוקצנת ושמעו ממנה משפט אחד וכבר צחקו עד עמקי נשמתן. לא היה צריך שום הסבר נוסף, המסר היה ברור ועוצמתי יותר מכל שיעור יהדות.

"היתה פעם בה הזמינו אותי למסור הצגה בפני בנות מדרשיה. התרחשה אי הבנה לא צפויה, ובהגיע השעה הגיעה לאולם השיעורים בת אחת בלבד... הרבניות של המדרשה היו נבוכות מאד אבל ביקשו ממני למסור את ההצגה למרות מיעוט המשתתפות התמוה. עצמתי עיניים ברגע הראשון ואמרתי לעצמי להתגבר ולמסור את ההצגה במיטב יכולותיי, כאילו לפניי אולם עמוס בנות. המחזתי וצחקתי, הצחקתי והצגתי ונראה היה שאותה תלמידה ושתי מורותיה נהנו מאד מההצגה. בסיום ההופעה, רגע לפני שיצאתי ניגשה אלי הרבנית ואמרה לי בהתרגשות: 'איזו שליחות מיוחדת עשית כאן הערב! הקב"ה שלח אותך לכאן בדיוק עבור אותה תלמידה! בתקופה האחרונה היא הרגישה קושי גדול עם תרי"ג המצוות, היא סיפרה לי שאין לה כוח לכל פרטי ההלכות ודקדוקי המצוות, וכמעט נסחפה לכפייתיות ועצב משמירת המצוות. וההצגה שלך הגיעה ברגע הנכון ביותר והצילה את התלמידה שלנו וכל עולמה הרוחני'.

"בהצגה הזו דברתי בהשגחה פרטית בדיוק על 'עבדו את ה' בשמחה'", מציינת נחמי. "הראיתי במערכונים המצחיקים איזו זכות יש לנו בקיום המצוות וכמה אושר ושמחה יש לנו בהלכה. הצחוק וההתרגשות שלי עברו אל ליבה של התלמידה, והיא קבלה בדיוק את המסר שהיה חסר לה באותו רגע. יצאתי משם עם דמעות בעיניים והודיתי לה' על השליחות המשמחת שלי".

צל"ש לאימא

ההומור והצחוק הם כלי עזר חשובים מאוד בחיים. "כל המערכונים שלי שאובים מתוך המציאות השוחקת, המתישה, היומיומית, כאשר פתאום ניצת בנו חיוך ונותן לנו כוח. היום אני יודעת שהחיים הם מערכון אחד גדול. צריך רק להסתכל עליהם במבט מחויך, וכל היום נראה מאיר יותר. למדתי לעשות זאת במודע ובכוונה תחילה: במקום לעמוד מתוסכלת מול בלגן אימתני, אכזבות של שגרה או ילדים עצבניים, אני לוקחת הכול למקום של צחוק וכולנו נתרמים ומתרוממים מעל הקושי. לדוגמה, וזו רק דוגמית קטנה למעשים שבכל יום: את עבודות הבית אני מאד לא מחבבת, וכאשר אני מתגברת על עצמי ונעמדת לשטוף כלים או לסדר את הבית, יש בי ציפייה קטנה שיעריכו ויראו מה עשיתי ויכירו טובה... אבל בשטח מי רואה? כל מה שאימא עושה, הוא פשוט מובן מאליו, לא כן?

"אז לא, החלטתי לרתום לטובתי את ההומור הבריא, ואני מחמיאה לעצמי בנדיבות ובקול: 'איזו אישה גדולה הגיעה לכאן! צדיקה! רבנית! תראו, רבנית נכנסה אלינו הביתה, ראתה כלים מלוכלכים מלפני יומיים, ופשוט נעמדה להדיח אותם. מחיאות כפים!' קודם כל, ההערכה הזו מזכירה לי להעריך בעצמי את מעשה ידיי. ובנוסף, לפעמים התשבחות העצמיות מזכירות גם לילדיי שאין פה גמדים בלתי נראים שעושים הכול, והם נזכרים להסתכל סביבם ומתפעלים גם הם: 'איזה יופי, אימא, תודה רבה!' אז נכון, אלו שבחים מוזמנים, אבל כולנו מחייכים וטובי לב, אז למי אכפת?

"סצנה יומיומית כזו, גם השתלבה לי פעם באחד המערכונים שלי, על שיינא האמריקאית הנחמדת שסובבת בלילה בביתה ורואה בכל פינה מהומת עולם. ברגע הראשון היא מתעצבנת, אבל ברגע השני היא נתקעת בחבל משחק קטן על הרצפה ובמקום להתרגז על הבנות שלא שמו אותו במקומו, היא נזכרת כמה זמן היא עמדה וגלגלה לבנותיה בחבל, ואיזו אימא מסורה שהיא, והיא עומדת ומכריזה בקול: 'צל"שה, שיינא! צל"שה!' אחר כך היא מבחינה במחברת חשבון זרוקה, ובמקום להיאנח שהמחברת לא על המדף, היא מחייכת ונזכרת כיצד עזרה לבת השבע בשיעורי הבית, והיא טופחת לעצמה על השכם: 'צל"שה, שיינא! צל"שה!'"

"המערכון של צל"שה הוא אחד האהובים על קהל הנשים", מעידה נחמי, "כי הוא מראה לכולנו דרך זמינה להעצמה נשית בקלי קלות. רק צריך לפתוח את העיניים ולהרחיב את החיוך... וכך עוד רבים מהמערכונים שלי נוצרו ברגע של חיוך מן החיים, רגע מעצים, מחזק ומצחיק. אני הולכת ומתבוננת סביבי כל הזמן בניסיון לצוד את המערכון הבא בתור לאוסף המערכונים שלי. וכשזו ההסתכלות, מלכתחילה כל האתגרים המתסכלים של החיים, נראים חייכניים יותר ואפשריים. ברוך ה', המבט המחויך עוזר לי המון בחיים, ונותן כוח להרבה נשים ואימהות. אני מרגישה שהמוטיב הזה הוא חלק עיקרי בשליחות שלי בהצגות: לחייך את החיים ולשמח אותנו".

שמחה לחיים

האם יש לך עצות מעשיות בשבילנו לשמוח גם ביומיום השוחק והתובעני?

"הטיפ הראשון הוא לקבל את הקושי ולא להילחם איתו. גם כשאת לא שמחה, ואפילו כועסת ועצבנית, כדאי להכיל את זה בהשלמה ובהבנה. לומר לעצמנו: 'עכשיו אני עצבנית, נכון'. אנחנו לא מלאכים אלא בני אדם, וגם האימא עם הכוונות הכי טובות עלולה ליפול ולכעוס. אבל רגע אחרי הנפילה, צריך לראות איך אנחנו ממשיכות הלאה. הגעת הביתה מהעבודה, וראית שהילדים הפכו את הבית למערת שדים, לא פחות. את מקבלת עצבים כאלו, ומתחילה לצעוק עליהם הרבה יותר ממה שמגיע להם. רגע אחר כך, את תופסת את האווירה העכורה שנוצרה ואת התסכול שלך, אבל זה קורה מאוחר מדי וכולך נעגמת. השאלה החשובה היא מה את עושה עכשיו ואיך ממשיכה. כשקורים לי מקרים כאלו, אני נעצרת ואומרת לעצמי ואפילו בקול: 'איזו אימא לא מושלמת את!' כן, אני לא מלאך ולא אימא כלילת השלמות, וזו עובדה. ואני אומרת גם לילדים: 'קבלתם אימא לא מושלמת, זה החיים. אני לא מלאך! וכשאני מגיעה לג'ונגל אני מתנהגת כמו בג'ונגל'.

"אם אנו מכילים את הכאב שלנו, ומסכימים להיות במקום הנמוך הזה, משהו בתוכנו מתרווח. עצם קבלת המצב עוזר לנו להתאפס ולהירגע מעט. ואולי אפילו לחייך ולהקליל את האווירה. ומהמקום הזה קורים דברים חדשים, בדרך כלל טובים יותר. או שהילדים ייחלצו לעזרה או שאנחנו נצליח לסדר לבד, או שנלך משם לזירה אחרת נעימה יותר, לא משנה מה, העיקר משהו טוב יתחיל כאן.

"ואלו דברים שקורים לכולנו כל הזמן, כן גם לי. הרבה פעמים אני צועקת על עצמי: 'תראי איך את מדברת וצועקת, רק אתמול הצגת על במות בחיוך גדול והיום כך? ה' ישמור, מה יקרה אם יבואו אנשים ויראו אותך עכשיו? אני ממשיכה ואומרת לעצמי: זה עצמו מערכון, ההצגה של אתמול לעומת המציאות שבבית... זו יכולה להיות אמירה מפילה מאד, אבל עם השלמה וחיוך, המשפטים האלו בעצמם הופכים למערכון. כשמקבלים את רצון ה', מצליחים גם לחייך ולהפוך את הקושי למצחיק".

נחמי ממשיכה לטיפ השני והחשוב: "לדבר עם הקב"ה דווקא מהמקום הנמוך והאמיתי שהגענו אליו. עם כל הקושי והתסכול, לפנות אליו יתברך ולבקש את עזרתו. 'תראה מה הולך כאן', אני אומרת לה', 'אם אתה לא תיכנס, לא יהיה פה כלום'. וכשאנו מכניסים את הקב"ה ומקבלים אותנו עלינו, פשוט קורים ניסים. הבית או הילדים או אנחנו עצמנו – הכול מתחיל לזוז. ואז יש כוח גם לעצה הבאה:

הטיפ השלישי הוא להכניס הומור בבית. אני קוראת לכך: 'לחייך את החיים', להפוך אותם מחויכים, וזו מתנה גדולה שכל אחת יכולה לקבל וללמוד להשתמש בה. להסתכל על המציאות מבחוץ ובחיוך, להגיד דברים מצחיקים, לעשות קולות מצחיקים, להדליק מוזיקה, לרקוד לבד או עם הילדים ולעשות שמחה במו ידינו. השמחה לא בורחת גם כשרודפים אחריה, היא רק נכנסת ומתמקמת בליבנו ומתפשטת הלאה עוד ועוד".

"הטיפים האלו באים אצלי לשימוש קבוע", מחייכת נחמי, "ותמיד רואה איתם סיעתא דשמיא גדולה. היה לי חופש אחד שרציתי מאד לנסוע לנופש אבל התנאים מסביב לא הסתדרו בשום אופן, והיה לי קשה מאד לקבל את זה. נלחמתי עם זה בלי הפסקה, אולי כן נצא, ולאן, ולא רוצה להישאר, ואני חייבת להשתחרר, והייתי מרוגזת מאד. עד שבבוקר של יום ששי, אמרתי פתאום לה': 'ריבונו של עולם, אתה רוצה שנישאר לשמור על השכונה? טוב, נשמור! רק תן לי להיות בשמחה'. קבלתי את רצונו יתברך, והתפללתי אליו, ובמפתיע, ה' שלח לי מחשבה מאירה: אולי אנחנו בכלל בצפת, בדירת נופש? השמים של צפת הם בדיוק גם השמים שאצלנו בבית שמש, מי אמר שאני לא בנופש עכשיו? קמתי והכרזתי לילדים: אנחנו בצפת בנופש! תראו את המרפסת הגדולה, איזה יופי, בעלי הדירה השאירו לנו בימבות ואופניים... הילדים בהו בי בתדהמה: אימא, מה הקשר? אבל אני לא נבהלתי: אני עכשיו בצפת. מי שרוצה, מוזמן להצטרף אלי, מי שלא יכול להישאר בבית שמש. ואחרי רגע ושניים הם זרמו יחד איתי. נתתי להם להחליף חדרים, קניתי אוכל קנוי לכמה מהסעודות כדי להרוויח אווירת נופש, וכל השבת חגגנו ב'צפת'. אפילו בעלי נאלץ לזרום עם הרעיון ואחרי מנחה לא נשאר בבית כנסת כמו תמיד, ויחד יצאנו עם הילדים ל'גינה של צפת'. הרעיון השטותי הזה נתן לנו שינוי אווירה מרענן ועשה הרבה טוב גם לי וגם לילדים.

"כשאנחנו מקבלות את המציאות", מדגישה נחמי את שלושת הטיפים, "וגם מתפללות לה', הוא תמיד מציל את המצב. ולא משנה שמסביב הכול נשאר זהה, העיקר הוא מה שקורה בלב שלנו פנימה, וכמה שמחה זכינו לאסוף בדרך".