אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה, התחייב ללמוד חמש מאות דפי גמרא

היה זה בעיצומה של השואה הנוראה. מאירופה הבוערת הוברחה קבוצה בת כאלף ילדים, שנקראו "ילדי טהרן", על שם משכנם הזמני בבירת אירן הרחוקה, עד שעלו ארצה בשנת תש"ג. אלו היו ילדים אומללים, אודים מוצלים מאש ששבעו צרות, מרדפים ובריחות מגיל צעיר. כשהגיעו ארצה, החלו להיקלט במוסגות שונים, שפתחו שעריהם והעניקו לאותם ילדים מסכנים שהופרדו מהוריהם קורת גג ומוסד חינוכי.

שלמה היה אחד מהילדים האלה, יתום כבן שתים עשרה. הוא התקבל ללימודים בת"ת "רזי לי" בבני ברק, תחת פיקוח המנהל המסור הרב רוזנשטיין. למרות שהבנתו בלימודים הייתה כשל ילד קטן, לא רצו לפגוע בו ושיבצו אותו בכיתת בני גילו, כשמלמדים פרטיים נשכרו בעבורו במאמץ להספיק לגשר על הפער הלימודי העצום שבינו לבין בני גילו.

באחד הימים החליטה ההנהלה לקחת את כל בני הכיתה למבחן אצל רבן של ישראל, החזון איש זצ"ל. היה ברור ששלמה לא יוכל לענות לשאלות בהיותו רחוק כמטחווי קשת בהישגיו הלימודיים מחבריו לכיתה. למרות זאת החליטה ההנהלה לקחתו למבחן, כשהם מתכננים ליידע את החזו"א בסיפורו האישי הכאוב למען ידלג עליו בעת המבחן. אלא שבשעת מעשה, בתחילת המבחן, נשכח הדבר מליבם.

המבחן החל. דקות ארוכות ישב החזו"א ובחן את הילדים הרכים, שאלה אחר שאלה, תשובה אחר תשובה. פניו האירו, חיוכו הלך וגדל, הוא שפע מחמאות על הילדים הרכים הבקיאים כל כך בחומר הנלמד. הוא הקפיד לא לדלג על אף ילד, וכעבור כמה דקות הגיע גם תורו של שלמה, שנשאל: "מה יהא הדין במקרה כזה?"

אלא ששלמה לא ענה. השתרר שקט מתוח, עמוק. ניכר כי אינו יודע ואינו מבין לא את הרקע של השאלה עצמה, לא לאיזה דף היא קשורה, ובוודאי שאינו מתקרב ליכולת להשיב תשובה.

שלמה הוסיף לשבת כבוי, נבוך, מבולבל. מבטו כזגוגית חלולה, עיניו נעוצות, בוהות ופיו סגור כאילם. בקיצור, הוא לא בעניינים!

המנהל, הרב רוזנשטיין, כבר חשב להתקרב ולהסביר בלחש כי עדיף לעבור לילד הבא, אלא שהחזו"א, שמידת הסבלנות שלו הייתה טבועה בדמו, לא מיהר להמשיך הלאה ואמר בעצמו את התשובה, הסביר וגם סיכם, כביכול, בשם הילד השותק. ואז, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, ביקש מהילד שיביא לו גמרא מסכת קידושין.

כל הנוכחים עצרו את נשימתם. ביתו של גדול הדור, מרכז העצבים של הציבור החרדי, בעיצומו של יום, הסלון עמוס בילדים וברבותיהם. גדול הדור יושב כאן לצידם, אך הוא עוצר את הכל, מקרב אליו את הילד ומתחיל ללמוד איתו במתק שפתיים סוגיא קצרה וקלה בדף ל' עמוד ב' במסכת קידושין: "תנו רבנן", אומר החזו"א בקול מתוק מדבש, וקורא מדברי הברייתא מילה במילה.

"איי איי איי" מתמוגג החזו"א וכבש גם את הילד בהמייתו: "נמשלה התורה לסם החיים".

החזו"א קרא והסביר בנועם: "התורה היא כמו תרופה, סם חיים! כל זמן שאדם מחובר לתורה, הוא מוגן ושמור. איי, תראה איזה יופי! הקב"ה אומר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. הבנת, בני יקירי?" שאלו החזו"א באבהיות.

הילד מהנהן. הנה סוגיא שהבין... החזו"א גדול הדור שהעולם כולו חרד לשמו, לימד אותו את הסוגיא המורכבת הזו במתק שפתיים כמלמד דרדקי ואיך לא יבין?

החזו"א מיסב שוב את פניו לכולם ומול כל הילדים והמלמדים הוא שב ואומר לילד: "אם כן, בני, הבה נראה את ידיעותיך! למדני נא את סוגיית תורה תבלין!"

ושלמה, מחויך מאי פעם, מתיישב לצידו ונותן שיעור לאותו גאון עולם, שכל מבועי התורה פתוחים לפניו...

הוא קורא את דברי הגמרא, מסביר ומנמק כפי ששמעם אך לפני שעה קלה, כשהחזו"א מתמוגג מכל מילה, מעודד בחיוכים מבינים.

"אהה!" קורא החזו"א כששלמה סיים, "גאון עולם צומח לנו פה, ילד שלמד סוגיא במסכת לא מוכרת, קלט אותה היטב בפעם הראשונה, והיטיב להסבירה ולבארה, לסכמה ולהבהירה! חילך לאורייתא!" מחמיא החזו"א בחום, כששלמה מסמיק מהתרגשות.

"רבותי", אומר החזו"א למלמדים ולמנהל הנרגשים, "שימו עין על הילד הזה, כי לגדולות הוא נועד. איזו יכולת קליטה, איזו הבנה, איזו יכולת מסירת שיעור... ממש מפעים!" והחזו"א מוסיף להחמיא בכנות, לעודד בהתרגשות, לדרבן בעוצמה, לבנות את נפש הילד שלפניו...

כשהסתיימה הבחינה קרא הרב רוזנשטיין אל הצוות ואמר: "ראו נא, יותר משנבחנו הילדים אצל החזו"א, אנו קיבלנו שיעור בסבלנות, באורך רוח לכל ילד. רבם של ישראל, גאון שאין כמותו, ויש לו את מלוא הזמן, הסבלנות והקשב להעניק לילד זר טעם בלימוד, לעצור את כל תוכניותיו כדי להחמיא לו ולבנות את הנפש".

שלמה הוסיף ללמוד ב"רזי לי" עוד כמה חודשים, ואחר כך נדד ללימודים במקום אחר.

כעבור כמה שנים השתתף הרב רוזנשטיין בהקפות שנערכו בליל שמחת תורה בהיכל ישיבת פוניבז'. כמנהג רבות מהקהילות, הכיבודים וההקפות נמכרים לכל המרבה במחיר, וכאן בהיכל הישיבה הם נמכרים לכל המרבה ב... דפי גמרא.

החל המכרז על הכיבוד הראשון. "מאה דפי גמרא" הכריז הגבאי במחיר התחלתי.

ומיד החלו טובי המתמידים בישיבה להתמודד. אחד צעק כי הוא מתחייב ללמוד מאה וחמישים דפי גמרא בחצי השנה הקרובה, רעהו צעק מאתיים והמחיר הלך ועלה בהתמדה. שלוש מאות, ארבע מאות, ארבע מאות ושמונים, ארבע מאות ותשעים...

חמש מאות!

חמש מאות דפי גמרא- פעם ראשונה, חמש מאות דפי גמרא פעם שניה, חמש מאות דפי גמרא פעם שלישית- זעק הגבאי בגרון ניחר והוסיף "זכה לו הבחור המתמיד שלמה היקר".

"שלמה... שלמה..." גירד הרב רוזנשטיין בפדחתו. השם נשמע לו מוכר... עוד דקה ושתיים של אימוץ המחשבה, מצח ונחרש קמטים, ולפתע הבליח השם ממרתפי הזיכרון: זה הילד מילדי טהרן, האומלל שהגיע לארץ ולא ידע צורת אות! ועתה- עיניו הרואות, אותו ילד אומלל וחסר כל סיכוי, והנה פרח לתפארה, גדל לבחור מופלג בתורה וביראת שמים! אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה, התחייב ללמוד חמש מאות דפי גמרא בחצי שנה! לא יאומן כי יסופר!

בראותו זאת צפו ועלו הזיכרונות על קשייו של הילד בקליטתו בארץ, וגאתה בו התמיהה: איך הגיע שלמה המסכן לשיא כזה? איך הגיע ניצול שואה אומלל, נטול כל סיכוי, ליכולות התמדה והבנה מופלאות כאלה?

הוא שב והתבונן ולפתע נזכר: אותם רגעי סבלנות, אותן דקות יקרות שהשקיע בו החזו"א, אותו זמן יקר בו למד עימו, הטעימו ממתיקות התורה, החמיא לו ללא הרף, עצר את יומו למענו- זה מה שהציל את שלמה, זה מה שהביא אותו להיות מתמיד נבחר!

את הסיפור סיפר המשפיע הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א, והובא כאן בשם בדוי, ושמו האמיתי של אותו גאון הולך לפניו. רבים יודעים על גאונותו המופלאה, לא כולם יודעים שהיא תוצאה של סבלנות יתירה בה ניחן החזו"א.

לרכישת הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" בהידברות שופס, לחצו כאן.