"18 שנים ציפיתי להריון, בסוף זה קרה ברגע הכי לא צפוי"

עליזה חורי לעולם לא תשכח את השיחות שניהלה כבחורה בת 20, בתקופה של ערב נישואיה עם בעלה לעתיד, שעסקו כמובן במהות החיים. "היינו זוג צעיר מאורס ונרגש, כששוחחנו ודיברנו על השאיפות שלנו לחיים. לבעלי היה ברור שהוא שואף שיהיו לו 12 ילדים, אני אמרתי שאני מוכנה להסתפק בשבעה. אבל לשנינו היה ברור שנרצה משפחה גדולה. אלו היו שיחות כל כך תמימות, כי לא שיערנו לרגע שנתקל בקושי כה משמעותי כשננסה להביא את הילד הראשון שלנו".

אבל מהר מאוד הכתה בפניהם המציאות הקשה. "חצי שנה אחרי החתונה כבר התחלנו להבין שיש לנו בעיה להרות, ולאחר כשנה התחלנו במסלול הטיפולים. האמת היא שבאותם ימים לא הייתי לחוצה, הייתי עסוקה מאוד בלימודי מקצוע ובסך הכל הייתי אישה צעירה שהחיים עוד לפניה. אבל אחרי שעברנו שבעה טיפולים רצופים, בהם הכל היה נראה לכאורה תקין, ובכל זאת לא הייתה שום הצלחה, התחלתי להבין שהסיפור שלנו לא פשוט בכלל".

עליזה מדגישה כי למעשה, אף אחד מהצוות הרפואי לא ידע להסביר להם למה אינם זוכים להצלחה. "היה פרופסור גדול מאוד שליווה אותנו, בתחילה דרך השירות הציבורי ואחר כך דרך השירות הפרטי. בשלבים הראשונים הוא היה מאוד אופטימי, אך לבסוף הוא אמר את המשפט המייאש שאחר כך הבנתי שנאמר לעוד זוגות נוספים במצבנו: 'יצמחו לי שיערות בכף היד אם יהיו לכם ילדים'. כך בעצם הוא חרץ את גורלנו. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה שבורה ורצוצה, מרגישה שסוף העולם הגיע. זה כבר היה בשלב בו עברנו כל כך הרבה, וגם השקענו סכומים אדירים. הרגשתי את הייאוש הגדול ביותר שיש בעולם".

עליזה מציינת שגם לבעלה היה קשה מאוד לעכל את משמעות הדברים. "שנינו כל כך אוהבים ילדים, תמיד חלמנו על משפחה גדולה, והאחיינים גם הכירו אותנו כדודים הכי טובים בעולם, שכולם נהנים להיות במחיצתם. היינו כבר כמעט בני שלושים, ולא הבנו איך ייתכן שזה קורה לנו, ומדוע דווקא לנו".

אבל אז, דווקא מתוך החושך והקושי, התחילה עליזה להבין שאם הפרופסור הגדול מתייאש, אז רק הקב"ה יוכל להוביל אותם לישועה, ועליהם להישען רק עליו. "המשכנו ועברנו טיפולים נוספים", היא מתארת, "בסך הכל היו 14 טיפולים, עם המון כאב, דקירות, הוצאות כספיות, ובעיקר תקוות שהתנפצו. אבל אני חייבת לציין שאף פעם לא התייאשתי. תמיד האמנתי שיבוא היום ואהפוך לאמא".

שנים של ציפייה

הבלתי יאומן הזה קרה, אבל זה לקח עוד זמן רב. עליזה לוקחת אותנו קדימה, כאשר היא מספרת כי בשלב מסוים החליטו היא ובעלה לפרק את החבילה, והיא חוותה בנוסף להתמודדות של ציפייה לילד גם גירושין.  

"אלו היו שנים קשות מאוד", היא מספרת, "אמנם הייתה לי משרה טובה בבנק ישראל, עבדתי סביב השעון ולא השתעממתי לרגע. אבל הכאב הפנימי לא נתן מנוח, והבדידות הייתה קשה ביותר. ברור לי שאם לא הייתי נאחזת באמונה, הייתי נופלת לדיכאון, כי להסתובב במשך יותר מעשר שנים עם תחושה שאין לך בעל ואף לא ילד שינציח את זכרך – היא נוראה ביותר. בפרט שאני רואה סביבי כל הזמן חברות ובנות משפחה שנמצאות כבר במצב בו הן מנהלות משפחות גדולות ורואות כל כך הרבה נחת. יש לי חברה בגילי שכיום כבר יש לה נכדים בני שבע. נכון שאני יודעת ששום דבר לא על חשבוני, אבל קשה להתעלם מזה. ברוך ה' זכיתי לאמונה גדולה, ותמיד האמנתי בכך שעוד יבואו ימים טובים יותר".

בגיל 39 הכירה עליזה את בעלה הנוכחי, ובתוך זמן קצר ביותר הבינו שניהם שכוונותיהם רציניות ושפניהם מועדות לחתונה. "כבר כשהכרנו סיפרתי לו שבעברי טיפולי פוריות רבים, אך הדגשתי שאני לא מתייאשת, וכל עוד יתאפשר לי להמשיך לנסות, גם אם הרופאים יגידו שאין כל סיכוי – אמשיך לעשות את ההשתדלות. בעלי זרם איתי. היו לו כבר ארבעה ילדים מנישואין קודמים, כך שלא היה לחץ בתוך הסיפור הזה, אבל אני זוכרת שהוא אמר לי מהמקום הכי אמתי: 'תמיד אשמח להרחיב את עם ישראל'".

החתונה הגיעה מהר מאוד, ובתוך פחות משלושה שבועות מאז האירוסין, הם כבר עמדו תחת החופה. "החתונה שלנו הייתה קטנה מאוד", היא מספרת, "בסך הכל מניין של עשרה אנשים ובורא עולם. למעשה, רוב בני המשפחה ידעו רק אחרי החתונה על כך שנישאנו..."

אבל אתגרים אינם פוסקים, אלא בדרך כלל הם פשוט מתחלפים. כך היה אצל עליזה, שכן דווקא בתקופה שאחרי חתונתה, חלו שני הוריה המבוגרים, והיא מצאה את עצמה עסוקה במשך כל יומה בטיפול בהם. "בעלי קיבל את זה בהבנה מאוד גדולה, ואני חייבת להגיד שאני מעריכה זאת מאוד, כי הטיפול בהורים הגיע מבחינה מסוימת על חשבון השהות שלי בבית ובניית המערכת הזוגית שלנו. זה פשוט דרש ממני המון זמן וכוחות".

מספר חודשים אחרי החתונה, נפטרה אמה של עליזה. "לפחות שמחתי בכך שהיא רואה שאני מאושרת ושהקמתי את ביתי מחדש", היא מספרת. "המשכתי לטפל באבא, ואני זוכרת שהסברתי לבעלי שאני מרגישה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם, אפילו אם זה יבוא על חשבון טיפולי הפוריות. אני זוכרת שהוא היה המום, כי ידע עד כמה שהטיפולים חשובים לי, אבל הוא זרם איתי.

ההורים של עליזה

"כשאמא נפטרה, אבא היה כל כך חלוש עד שאפילו לא ירד לאוהל האזכרה, וכשעליתי אליו לחדר, ביקשתי ממנו: 'אבא, תברך אותי'. אבא המשיך לשכב במיטה, אפילו לא הצליח לקום, והוא ברך אותי שאזכה לזרע של קיימא. בדיוק באותם רגעים נכנסה דודתי ולא התאפקה מלהעיר בחיוך: 'את רוצה להגיד לי שלא התייאשת? נראה לך שבגיל 50 תלדי?' לא נעלבתי מהדברים, רק אמרתי לה: 'אני לא יודעת אם אלד, אבל אני מאמינה שלברכה של ההורים יש כוח מיוחד'. ואז התחננתי לאבא: 'יש לך כעת קשר ישיר עם בורא עולם, תברך אותי'. וכך אכן היה. ברור לי שלברכה הזו היה כוח עצום".

בזכות כיבוד הורים

"אלו היו ימים מאוד מורכבים, בהם ניסיתי ללהטט בכל הזירות – גם בבית החדש שהקמנו, גם בעבודה, וכמובן – בראש ובראשונה אצל אבא", ממשיכה עליזה בסיפורה. "אבא כבר היה ממש במצב קשה, והרגשתי שכל יום שבו אני מטפלת בו, הוא זכות עצומה של כיבוד הורים. אי אפשר לתאר עד כמה שזה היה חשוב לי".

ואז, חודש אחרי שהיא קמה מהשבעה על אמה, נודע לעליזה על כך שהיא בהיריון. "זה היה מפתיע ביותר", היא מציינת בהתרגשות, "גם בגלל גילי המבוגר, כי חציתי כבר את גיל 40, גם בגלל הטיפולים הרבים שעברתי וגם כי אלו היו ימים שבכלל לא עסקתי במחשבות על כך. הבשורה ממש נחתה ללא שום התרעה, אבל ההתרגשות הייתה גדולה כמובן, וגם בעלי שמח מאוד".

עליזה מספרת כי מיד אחרי שעדכנה את בעלה בחדשות הטובות, היא סיפרה על כך לאבא שלה. "אבא שלי כבר היה מאוד חלש, הוא בקושי הצליח לקום מהמיטה, אבל אני זוכרת את אנחת הרווחה שהוא שחרר..." היא דומעת לרגע וקולה נשנק. "אחר כך הוא אמר לי את המשפט שלא אשכח כל חיי – 'עכשיו אני מרגיש מצוין'. כחודש לאחר מכן הוא נפטר".

אבא של עליזה

ההיריון, על אף היחשבותו כהיריון בסיכון, עבר על עליזה ללא כל בעיה או סיבוך. "הרופאים דרשו ממני לבצע הרבה מאוד בדיקות, בשל גילי ומצבי, הם הפחידו אותי בהיתכנות לסיבוכים ולבעיות, אבל הקב"ה העניק לי סייעתא דשמיא מיוחדת ולא הייתי לחוצה בכלל. גם התוצאות של הבדיקות היו כולן תקינות, ממש חלקות".

בסופו של דבר היא ילדה בזמן ובמועד, תינוק בריא ושלם. "אחרי שנים רבות של המתנה לא האמנתי שהחלום התגשם", היא מציינת, "קראתי לו בשם מלאכי מנשה, ומהיום שהוא נולד אני לא גומרת להודות לקב"ה. אני יודעת שהוא עשה איתי ניסים גדולים שבכלל לא מובנים מאליהם.

"לפעמים", היא מציינת, "אנשים משוחחים איתי ושואלים מה עשינו ואיך זה שאחרי שנים כה רבות בהן היה ברור שהגוף שלי לא מסוגל ללדת, זה פתאום קרה. התשובה שלי היא אחת ויחידה – ברור לי שלכיבוד הורים שהקפדתי עליו הייתה השפעה גדולה".

מלאכי יודע שהוא ילד של כל כך הרבה תפילות?

"מלאכי כיום כבר כמעט בן שש, והוא ילד מדהים ברוך ה' ועושה לנו הרבה נחת. הוא בעצמו מספר על כך שאמא המתינה לו 18 שנה, וכבר מגיל שנה הוא יודע לדקלם 'מזמור לתודה'".    

הילד מלאכי מנשה

רגע לפני שמסיימת עליזה את סיפורה, היא מציינת: "במשך כל השנים הארוכות בהן המתנתי להקים את ביתי ולזכות להביא ילד לעולם, הייתי מגיעה להרבה מאוד קברי צדיקים, ובכל פעם מתפללת ומבקשת מבורא עולם: 'תעשה עבורי, כדי שאזכה לגדל ולקדש את שמך ברבים'. זו גם הסיבה שאני משתפת כעת בסיפור שלי. אני רוצה לצעוק 'אין עוד מלבדו!' ולעודד כל אישה שמצפה למשהו, ולא משנה למה, שתדע שגם במצבים קשים יש סיכוי שהגלגל כולו יתהפך לטובה. הקב"ה יכול לעשות הכל, צריך רק לבקש ממנו ולהתפלל".