כך ספר תורה נשאר בישיבה בזכות שמיכה

הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של מקום, ומאידך גיסא כאשר אדם מכיר בטובה שניתנה לו הוא יכול להגיע לשלמות המעשים בין אדם למקום, בכך שמכיר בטובותיו הרבות של הקב"ה וכן בבין אדם לחבירו בכך שגמלו לו טובה ועליו להשיב להם כגמולם הטוב.

מעשה שהיה בבחור צעיר כבן שלוש עשרה, שלמד בישיבה לבחורים מצוינים באירופה. בחור זה היה הצעיר שבחבורה. בני הישיבה למדו בבית כנסת ישן בעיר ואכלו אצל בעלי בתים, אשר נהגו להזמינם לסעוד על שולחנן. מידי יום סעדו הבחורים במקום אחר. לעיתים לא הוזמנו הבחורים לשום בית ונותרו רעבים. מקום הלינה היה בית הכנסת. הבחורים הוותיקים "תפסו" להם מקום לינה על הספסלים ואילו הנער הצעיר נאלץ לישון על הרצפה, מחוסר מקום. בקיץ היה הדבר עוד נסבל, אולם בלילות החורף כשהקור היה עז וסופות השלגים השתוללו בחוץ, המצב היה קשה מאוד, ממש בלתי נסבל. אף במשך היום סבל הבחור, היות שכמעט כל הלילה נדדה שנתו מעיניו, התקשה להישאר עירני במשך שעות לימודו ביום.

יום אחד, קיבל הנער מכתב מדודו, אחי אמו, שהיה נפח ומסגר. דודו ביקש להזמינו לבוא אליו וללמוד מקצוע. מאחר ולא היו לדוד ילדים, הבטיח לאחיינו כי אם ילמד את המקצוע ויכנס לעסקיו, כל רכושו יוענק לו לאחר מותו.

מלחמה פנימית קשה התחוללה בנפש הנער, ולבסוף החליט לקבל את הצעת הדוד ולעזוב את הישיבה, אך החליט כי יעשה זאת רק למחרת היום. "זה יהיה הלילה האחרון בו אלון על הרצפה הקפואה", חשב הבחור בליבו. והנה בחצות הלילה, הופיעה לפתע אישה בפתח בית הכנסת. הבחור היחיד שנותר ער באותו לילה, היה הנער הצעיר שכאמור התקשה להירדם. האישה ניגשה אל הבחור וסיפרה: "זה עתה קמתי מהשבעה על בעלי, נותרתי לבדי גלמודה, בלי ילדים, בעלי היה בעל בית חרושת לשמיכות, והואיל ונשארו מספר שמיכות בביתנו, אני מעוניינת לתת אותן לבחור ישיבה".

"מאז", סיפר אותו בחור, "השינה הפסיקה להיות סיבה להפרעה בלימודי", הוא המשיך ללמוד ולהתעלות בישיבה בזכות אותה שמיכה...

לימים הפך אותו בחור לגדול הדור, שכולנו יונקים מתורתו, הלא הוא מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל.

אותה גברת אלמונית חשבה כי אינה נותנת לבחור אלא שמיכה בלבד, אך האמת היא שאותה שמיכה שימשה כ"מעיל לספר תורה"!

הסיפור טרם הסתיים. בשנת תשל"ו ביום חורפי וגשום במיוחד, כשהקור היה גדול, פנה הרב שך זצ"ל לנכדו שיזמין ידיד עם רכב עבורו ללוויה ב"בית החיים" הישן בחיפה. כל הניסיונות לשכנעו, שיום זה לא נוח ליציאה מבחינת מזג האוויר עלו בתוהו. נכדו של הרב ציפה, שאם ראש הישיבה כה הטריח עצמו, וודאי מדובר בלוויה של אדם גדול ויהיה שם קהל רב. להפתעתו, הלוויה הייתה של אלמנה גלמודה ובודדה. את מיטתה ליוו בקושי מניין אנשים. הרב שך עמד בגשם משך כל זמן הלוויה, ולאחר סתימת הגולל אמר "קדיש". בחזרתם לעבר המכונית, עצר הרב מלכת ונשאר עומד, בעוד הגשם יורד בשטף והרוח הקרה מנשבת בכל עוז. לא הועילו כל שכנועי הנכד להזיזו ממקומו.

לאחר דקות ארוכות המשיך הרב לכיוון הרכב ונכנס לרכב כשכולו ספוג ונוטף מים. במשך כל הנסיעה חזרה לבני ברק שמר הרב על שתיקה ולא ענה לשאלות הנכד. בהגיעם לבית הרב ולאחר שהחליף את בגדיו הרטובים וחימם עצמו, נענה לבקשת הנכד והסביר את מעשיו: "הייתה זו האישה שהצילה את חיי, בזכותה נותרתי בישיבה. משך שנים עקבתי אחריה וכשנודע לי על פטירתה הרגשתי חובה גדולה ללכת ללווייתה". לשאלת הנכד, מדוע לאחר הלוויה השתהה הרב בגשם השוטף דקות ארוכות, השיב הרב: "רציתי להרגיש ולזכור את הקור והסבל הנורא, שהיו מנת חלקי באותם ימים קשים, כדי שאוכל להעריך את הכרת הטוב אשר חב אני לאישה זו".

לרכישת הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" בהידברות שופס, לחצו כאן.