איה קרמרמן: אז מה יקרה אם יראו שאני עייפה אחרי שקמתי לילדים בבוקר?

יש לי חברה שהקטע בינינו זה לצלם זו לזו את הבלגן בבית. צרת חברה חצי נחמה. מדי פעם אני מקבלת או שולחת תמונות של ערמת הכבסים שקוראת תיגר על מגדל בבל, כלים שהצטברו בכיור, אבק שנח ללא הפרעה על הספרים וכן הלאה. אני חלילה לא טוענת שאנחנו מהמשפחות האלה שראוי לעשות סרט דוקומנטרי על הבלגן הביתי שלהן, אבל החיים זה מה שקורה בין עוזרת לעוזרת. כשנחה המוזה, אנחנו גם מצלמות את הבית אחרי שסודר ונוקה, רק כדי להפיח תקווה. כמו ששתינו חובבות עיצוב, שתינו גם מבינות שאת בית חלומותינו לא נקבל. לפחות עד שהילדים יגדלו ואיתם יעופו סלסילות הצעצועים בפינת החדר. לא נורא, גם לציפייה למשיח נחוצה סבלנות.

בלגן בדרך לקליניקה

יום אחד אני מקבלת הודעה. בגלל שהיא חברת אמת, הייתי מצפה שהיא תגלה רגישות ותתריע מראש: זהירות, תמונות קשות לצפייה. פתחתי את ההודעה וצפיתי כאחוזת אימה בפצצת ההירושימה שהיא הסלון שלה. אני לא באה להוציא לעז על חברה. זה לא כל כך קשה להביא את הבית למצב כאוטי. חצי שעה וחמישה ילדים זה די והותר כדי להחריב, להרוס ולהשחית כל חלקה טובה שהעוזרת או אמא השאירה מבריקה. מה שכן, לוקח הרבה יותר מחצי שעה להשיב אותה לשפיות. מתברר שילדים הם כמו רימון רסס. מעיפים את החפצים שלהם לארבע רוחות הבית כשהם מגיעים מבית הספר.

בכל מקרה, התמונות היו קשות ולצערי קרובות שנות אור למצב הבית שלי. בסלון היו מפוזרים תיקים, נעליים ומעילים בכל מקום. שאריות ארוחת צהריים על השולחן. והמטבח, אוי המטבח... טוב הבנתם את הרעיון. תוסיפו לזה עשרות שקיות סופר שלא קיבלו טיפול והן מפוזרות על רצפת המטבח. מכירים את זה שכולם עוברים במקום מבולגן ובאלגנטיות מתעלמים מהעובדה שכמעט אין איפה לדרוך? פתאום כולם רקדניות בלט, מרחפים כמה סנטימטרים מעל הרצפה. רק אמא, בעלת ראיית הלייזר, רואה את החפצים המוטלים, שאילולא מאמציה היו מסוגלים להשתרש ברצפה עד בוא הגואל. תכל'ס, אם היינו מגיעות הביתה וברדק כזה היה מקבל את פנינו, היינו עושות אחורה פנה קדימה צעד. אני פשוט הייתי עוברת דירה.

אותה חברה, בין שאר עיסוקיה הרבים, היא גם מטפלת ויועצת בשלום בית ועוד עניינים. הקליניקה שלה נמצאת במרתף הבית. יש לזה הרבה פלוסים, אבל מינוס אחד עצום: המטופלים היקרים נכנסים דרך הבית. לא נוח, אבל זה המצב. תתמודדו. באותו יום, שבו עדיף שהבית לא היה מצולם למגזיני הום-סטיילינג, היא השאירה לי הודעה שהסתיימה ב"טוב, המטופלים הגיעו, נדבר אחר כך". זה די מתמצת את רוטינת החברות שלנו. שום דבר חדש או שונה. אבל פתאום העיניים שלי נתקעו בתמונות שהיא שלחה אך דקה לפני כן. הבלגן. המחשבה הפולנית הראשונה שצצה בראשי היא: יואו, איזו פדיחה. איך אפשר להכניס אנשים לבית כזה מבולגן? פתיחת סוגריים לגילוי נאות: אני לא יודעת ממי ירשתי את התכונה הפולנית-אסלית הזאת לחשוש ממה שיגידו על הבלגן בבית שלי. לא אמא שלי ולא סבתי היו נגועות בה. אני תוהה אם בגלל זה אני לא אוהבת שבאים אלינו. לא נעים לי שיראו בית לא פיקס. לא סובלת להרגיש את הקווץ' הזה בבטן כשאנשים קולטים איזה מדף לא מנוגב. נו, מודה, פולנייה. סגור סוגריים. כשחשבתי לעצמי שאני מעדיפה לא לישון בלילה ולנקות מאשר להכניס אנשים לבית במצב כזה, נזכרתי: זה שלי. זה חיסרון שלי. לא שלה. מכיוון שאני מכירה את הנפש הספציפית של חברתי, ידעתי שאין לה שום בעיה להכניס אנשים לבית במצב ביש שכזה. היא חסינה לחלוטין ממחשבת ה"מה יגידו" שאני נגועה בה.

כתבתי לה את המחשבות שלי והיא הפתיעה בתשובה. "הבנתי שאת גם צודקת וגם טועה. כשקראתי את ההודעה שלך האינסטינקט שלי היה - ברור שלא אכפת לי. מה אכפת לי שיראו בלגן. מה, להם בבית אין בלגן? מה, זה שאני מטפלת זה אומר שהכול מושלם פה? לרגע לא הצגתי את עצמי כמרתה סטוארט. אבל אז, כשחשבתי לעומק, הבנתי שיש אנשים שכן מטריד אותי להכניס אותם לכזו הפיכה. הבנתי שזה ממש תלוי באיך אני תופסת אותם. הרבה יותר ממי שהם באמת".

כן, אני עייפה

מה יגידו. וואו, איזו חולה רעה זו. מחשבת השווא הזאת מהלכת עלינו אימים. אנחנו תפוסים בה, יש מאיתנו שעובדים אותה והיא מכתיבה את חייהם. ובעולם הוויזואלי שאנחנו חיים בו זה יותר מתמיד. פעם, כמה אנשים היו נכנסים לבתים שלנו? כמה היו מתיישבים על הספה שמצב הקפיצים שלה פחות מחוטב? היום, בעולם הרשתות החברתיות, תמונה אחת מספקת הצצה לאלפי אנשים שנכנסים לנו לסלון. מה יגידו? פעם היינו מנומסים. שותקים או אומרים מאחורי הגב. היום אומרים קבל עם וטוקבק. היום המה יגידו הופך לשיחת היום ברגע אחד. אנחנו כל כך מפחדים ממה יגידו, שאנחנו מפלטרים ועורכים כל תמונה. לא רק שלא מכניסים אנשים לבית מבולגן, אנחנו גם נסדר כל כרית וכל פנים מגירת גרביים לפני כל צילום.

לפני כמה זמן מישהי האירה לי שאני לא משתמשת בפילטרים. זה לא נראה טוב. את נראית עייפה. את רוצה שיגידו שאת תמיד עייפה? אבל אני תמיד עייפה, השבתי לה. זו המציאות והיא לא רק שלי. היא של כל אמא שקמה בשש בבוקר להכין אוכל ולטפל בילדים. מה יקרה אם הן יגידו - היא כמוני? זה לא יותר טוב מאשר שהן יגידו "וואו, איך היא מצליחה להיראות כזאת רעננה עם שישה ילדים ובית מסודר פיקס. למה אני לא יכולה להיות כמוה?". אני לא רוצה שזה מה שיגידו. בעיקר אני לא רוצה שזה מה שירגישו.

אחרי שעה החברה שלחה עוד הודעה. את יודעת מה? לפני שנים היו לי מטופלים. ממש שנים אחורה, כשהילדים היו עוד קטנים. פגשתי אותם לא מזמן. הם אמרו לי שיותר מהטיפולים וכל העצות ושעות השיחות שהיו להם איתי, מה שהכי עזר להם היה לראות את הבית שלי. עם הבלגן. עם הילדים. עם האקשן והצעקות. חוסר השלמות הזה הרגיע אותם. לפעמים בתוך הבלגן שהוא חיינו, אנחנו בטוחים שהקטסטרופות קורות רק אצלנו. לראות מישהו שלא מציג תמונת שווא מושלמת של החיים שלו, עשה בבית שלנו פלאים.

אנחנו כל כך משתדלים להראות שאנחנו מושלמים. שאנחנו באחיזה ובשליטה על כל רובדי חיינו. בתור נשים אנחנו צריכות להיות גם אימהות מושלמות, גם מאסטריות במטבח וגם להחזיק קריירה פורחת. אנחנו אמורות לג'נגל את מיטב הכדורים ולעשות את זה בחיוך. אחרת, מה יגידו עלינו? שאנחנו כישלון? שעשינו יותר מדי ילדים או שאנחנו נותנות יותר מדי שעות משרד? האמת היא שאי אפשר לצאת טוב עם כולם. שלאף אחד לא יהיה משהו בפה. אבל אנחנו מוכנות להשתעבד להכול, רק שלא יגידו. ואולי אם נבין לרגע שההפך נצרך מאיתנו, נפסיק לרדוף אחרי הזנב של השלמות. אם נבין שדווקא כשאנחנו מראות את הפגיעות, את חוסר המושלמות, את הקמטים ואת הבלגן בבית - מישהו יקבל מזה רפואה. מישהו יגיד: זה מה שהייתי צריך כדי לשרוד ימים קשים. אולי נפסיק לפלטר את החיים שלנו כדי שרק לא יגידו.