דודו כהן
בסך הכל אוכל
מתכונים למאכלים שאף אחד מאיתנו לא באמת יכין, צילומים של מנות לפני אכילתן, ושף שטועם מאכל, עוצם עיניים, וכולם מסביב במתח לקראת פסק הדין. לא הגזמנו קצת עם תרבות האוכל, המסעדות והשפים?
- דודו כהן
- פורסם י"ט אדר ב' התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)
היה אפשר לחתוך את המתח באוויר. המבקר ישב באירוע אוכל כלשהו, אכל מנה מעוצבת למשעי, וברקע הושמעה מוזיקה דרמטית שהיתה יכולה לשמש גם מארש צבאי של צבא סובייטי. כולם מסביבו היו במתח. האם הוא אהב או לא? האם הוא יתן ציון גבוה למנה? והאם זו תחילתה או סופה של הקריירה של השף (פעם קראו לזה טבח) שיושב במתח בחדר סמוך, וכוסס ציפורניים לקראת גזר הדין הדרמטי שיחרוץ את גורלו?
אבל לא יכולתי שלא לחשוב על תופעות שמתרבות בעולם בו אנחנו חיים. אולי התרגלנו לעובדה המוזרה שאוכל יכול להפוך לדבר הכי מסעיר שאפשר לדמיין. אולי התרגלנו לסברה שביקור במסעדה בינונית (ולא משביעה) עולה 500 ₪ למשפחה ממוצעת, בזמן שאפשר לקנות באותו סכום ארוחות לשבוע שלם; אולי התרגלנו לתרבות של תחרויות מאכלים, מסעדות ושפים; שלא לדבר על המנהג המוזר לצלם מנות בארוחה מושקעת ולהעלות לרשת, כי הרי מה שווה סטייק העין אם אי אפשר להוציא באמצעותו את העיניים למישהו אחר?
בעבר הרחוק אוכל היה, ובכן, אוכל. משהו שמקיים את האדם, ומדי פעם היה אפשר להתענג עליו. אחר כך, במהלך המאה הקודמת, הגיע עידן השפע, המסעדות, המתכונים. גם זה עוד היה בגבולות ההיגיון הסביר. אבל ב-20 השנים האחרונות האוכל תפס מעמד של אליל, ואנשים שתפקידם הוא לבשל - הפכו איכשהו לכוכבי תרבות של ממש. הם מככבים מעל כל מסך, הפכו לסוג של הוגי דעות, ונדמה כאילו העולם כולו עוצר את נשימתו בזמן שהם לועסים, חושבים, שוב לועסים ואז פוסקים – האם המנה מקורמלת מדי, או שמא נגיעות הפרמז'ן לא משתלבות עם העפיצות החמצמצה של רוטב היין. או משהו כזה.
ובינינו, מה מעניין אותי מה מבקר או "מומחה" כלשהו חשב על איזו מנה של עדשים מקורמלים עם רוטב סויה במתיקות אסיאתית ונגיעות שעועית עם פצפוצי קשיו צרוב? למה זה חשוב יותר מהשאלה היותר חשובה (בעיני) – מה אבא שלי חשב על מנת העוף עם האפונה (הלא צרובה!) שאמא שלי הכינה לו לסעודת שבת? האם מישהו מאיתנו בכלל יאכל מנה כזו מתישהו בחייו? וכל המגזינים והשבועונים והספרים שמלאים במתכונים משוגעים, עם 24 רכיבים ו-17 שלבי הכנה, שאף אחד לא באמת יכין – האם לא מדובר באינפלציה מופרזת שמקדשת את האוכל מעבר לכל פרופורציה הגיונית ונורמלית? גם בשיחות סלון, האוכל הולך ותופס מקום מרכזי. כל אחד מספר מה הוא אוהב, מה פחות, באיזו מסעדה אכל מנה אליפות, איזה רוטב חדש יצא וכן הלאה. נו באמת, כמה כבר אפשר לדבר על אוכל? וממתי האנושות הגיעה למסקנה המאלפת שאפשר לדרג אוכל? לא סיכמנו מתישהו במאה הקודמת שעל טעם וריח אין להתווכח? פעם מנה של קוסקוס וירקות עם שוק עוף עשתה יפה את העבודה, והמשכנו הלאה את החיים. אוכל היה פשוט אוכל. היום זה הפך למה שמכנים 'תרבות אוכל'. כל העיסוק המוגזם יתר על המידה באוכל לא קצת מוריד אותנו לדרגת בעלי חיים, שרוב שעות היממה עסוקים בעניין האוכל? לפעמים נראה שהגולם קם על יוצרו, והאמצעי לחיים (שזה האוכל) הפך בעצמו לעצם החיים, לנושא שמעניקים לו משמעות ומקום מרכזי.
ובחסות ההגזמה הזו, לא סתם הסלוגן של קוקה קולה הוא "טעם החיים". כשחושבים על זה, מדובר בסלוגן מגוחך. אין לי שום דבר נגד קולה. אבל טעם החיים? זה נשמע כמו בדיחה הפוך על הפוך, כאילו מישהו במשרד הפרסום של קוקה קולה חמד לצון, נתן סלוגן מגוחך, ואיכשהו זה עדיין תפס. תכף הסלוגן של גרעיני עפולה יהיה "לשם כך נבראת".
אז בואו ניקח בפרופורציה את האוכל. הוא בסך הכל, ובכן, אוכל. אין טעם להפוך אותו לסוג של עגל זהב מודרני, ולתת לפן החיצוני שלו מקום כל כך מרכזי בחיים שלנו, בתרבות שלנו, בסדרי העדיפויות שלנו. האם מחשבה על מסעדה מענגת שביקרתם בה לפני חצי שנה משמחת אתכם כמו שמשמח אתכם להיזכר במצווה חשובה, או במעשה טוב במיוחד שעשיתם? התשובה די ברורה. ומבחינתי, ממש לא מעניין אותי שאיזה שף X אהב מנה Y במסעדה Z. הרבה יותר משמח אותי לשמוע את אבא שלי אומר לאמא שלי בארוחת שישי שהעוף יצא הפעם ממש טעים. טעם החיים או לא?