כל אחד יכול לפתוח את הלב ולתת סיכוי לחיים

בערב שבת, ממש כמה דקות לפני הדלקת נרות, היא דפקה בדלת. נערה קטנה ומזוודה גדולה. כמה גמגומים לא ברורים ומסר אחד ברור - אין לה איפה להיות בשבת. מדהים כמה קרוב אלינו נמצא עולם מקביל ורחוק כל כך. כשאנחנו מתכרבלים בבית מתחת לפוך ומקשיבים לגשם, יש כאלה שמרגישים אותו. נערות שזקוקות לכסף או לאוכל או למקום לגור בו, והן מוכנות לתת הרבה דברים תמורתם. הרבה יותר מדי. נערות שנואשות לתשומת לב ולאהבה, ומקבלות אותה בסמטאות הרחוב, בשביל לגלות מאוחר יותר שאין מתנות חינם... שמטביעות את יגונן בתהומות של משקה, שחיות מהיד לפה, שמחפשות זוג עיניים אחד שיראה אותן. זה לא קורה במקומות רחוקים. זה כאן. בשכונה הסמוכה אליכם, בפארק שלידכם, ברחוב שלכם. אני חושבת שכל מי שמתחילה לעבוד עם נוער, עוברת תהליך ראשוני של עיכול. לעכל את ממדי התופעה, את הכמות, את העוצמות. עוצמות הכאב, הייאוש, עוצמות הסיפורים. לעכל שהנערה שעומדת מולך הספיקה לעבור בחיים יותר ממך... מכירה את העולם ואת סיכוניו יותר ממך.

סיפרה לי אישה יקרה על ילדות מאתגרת, על נדידה לא פשוטה בין שני בתים ותשע (!) מסגרות לימוד בהן לא מצאה את עצמה, על מצוקה כלכלית וחברתית ועל חיים שכמעט לא היה בהם. עד שמישהי שמה לב ופתחה לה פתח לחיים. היא לא עשתה שום דבר גדול או משהו מיוחד, "רק" החמיאה לה בכל פעם שפגשה אותה, חייכה אליה, נתנה לה מילים טובות, הביעה התעניינות, ובהמשך הייתה לה כתובת לייעוץ קצר ולשיתוף בהתלבטויות. היום היא עצמה מקור של חיים לאחרים. בזכות אותה אחת.

אז כל אחד והיכולת שלו. אחד רק צריך לפתוח את הלב, להקדיש מזמנו, אחר יכול לפתוח את הבית או את הכיס. רק לפתוח. פתח קטן שנותן סיכוי לחיים.

לא תאמינו מה יכול לצאת מהם בהמשך.

כי בתוך כל אחד מהם עוד בוער לו חלום לעתיד אחר. ובחלומות, כמו שרק בחלומות יכול להיות, אין חלומות גדולים מדי.