נכדתו של רבי חיים קנייבסקי: "סבא בירך אותי ב-20 ילדים"

מירי מושקט, נכדתו של הגר"ח קנייבסקי ואימא לתשעה מבני ברק, משתפת אותנו בזיכרונותיה מביתו של סביה הגדול. כבתו של ר' אברהם ישעיהו, הבן הגדול של ר' חיים, יש למירי סיפורים וחוויות לאינספור מהזמנים שחוותה במחיצתו של סבה הגדול, הגאון ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל.

"היינו מגיעים לשם הרבה מאוד כילדים קטנים", היא מספרת. "יושבים שם אחר הצהריים, משחקים למטה ברחבה שליד ביתו ומדי פעם עולים סתם כך לנוח בבית. סבא כמובן, תמיד ישב ולמד בסלון ואף אחד לא העז להפריע. אגב, בכל פעם שנכנסנו אליו, ראינו תמונה אחת: סבא יושב ולומד! זו התנוחה היחידה שזכורה לי מילדותי. סבא יושב במרפסת ולומד, יושב בערב שבת עם הציצית הנקייה בחוץ ולומד, יושב בערב פסח ולומד, וסביבו סדינים המכסים את ארון הספרים שנמכר לגוי, יושב אצל הוריי בשבת אחר הצהרים תחת המזגן ולומד... אני לא מכירה אותו בתנוחה אחרת".

קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר

בהפסקת חשמל (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

"לסבתא לא מחזירים"

כשהייתה ילדה צעירה, זכתה מירי גם לעזור בהכנות לשבת בביתו של סבה: "מדי יום שישי הייתי מגיעה לסבא וסבתא כדי לעזור בכל הנדרש: לשטוף את החדרים, לארגן את הבית לשבת. אני זוכרת שכל ההתנהלות שם נעשתה בקביעות מעניינת. לדוגמה, הייתה משפחה שהגיעה לשם עם הילדים בכל יום שישי להתברך ולראות את הרב והרבנית. גם הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א היה מגיע באופן קבוע ומדבר איתו בלימוד. לסבא היה גם סדר של אחרי תפילת מנחה, ולפיו הוא היה הולך למקווה, חוזר הביתה, טועם מעט דגים, הוא קרא לכך 'טועמיה', ואחר כך מבחינתו הוא היה מוכן לשבת, והלך לחדר להמשיך ללמוד".

בהדלקת נרות שבת (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

"את תשומת לבי תפסו במיוחד החמימות והמשפחתיות שהיו בבית של סבא וסבתא", אומרת מירי בגעגוע. "חשתי רצון פנימי לחקות אותם ולהיות כמוהם כל הזמן. אם זה להקפיד על קלה כבחמורה כמו שהם הקפידו שם, אם זה הפשטות הזו בה הם חיו בשמחה, ואם זה המילים הטובות שהם תמיד הרעיפו ואף פעם לא באו בטענות על כלום. רק רצו לתת ולתת. אני זוכרת שפעם באתי ללוות מוצר שהיה חסר לאמי באמצע הבישולים. כאשר באתי להחזיר את המוצר לאחר יום, סבתא ממש נפגעה ואמרה: 'לסבתא לא מחזירים מה שלקחו'.

"הכבוד שרחש סבא לסבתא גם הוא תפס את עיניי. הוא לא ישב לאכול ארוחה בלעדיה וחיכה לה עד שתגיע ותצטרף אליו. היא מצידה עשתה הכול כדי לא לאחר להגיע לארוחה איתו. הכל היה מוכן וממתין עבורו, וברגע שהוא בא הביתה, הם התיישבו לאכול. בתור ילדה צעירה, הייתי יושבת הרבה פעמים לידם בזמן ארוחת הצהרים, ותמיד הייתה ארוחה טרייה ומזינה, ובשפע שאין שני לו".

מסתכל בחביבות על ילדים מחופשים (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

סבא ונכדה

מירי נזכרת בהנהגה מעניינת של סביה הגדול: "סבא הקפיד לא לקרוא בשמות אביו ואימו ואף לא בשם דודו החזון איש שהיה מורו ורבו. לכן אף פעם הוא לא השתמש בשמי – מרים -  אלא בכינויי חיבה כי נקראתי על שם אימו. גם לאבי שקרוי על שם החזון איש, סבי מצא כינוי חביב ולא קרא לו בשמו. הוא קרא לו 'הילד'. כשהיה מגיע לאבי הביתה, הוא היה אומר לרבנית: 'אני נכנס לילד'. לי היה שמור כינוי דומה: 'הקטנה', כי הייתי נמוכונת כזו. הוא אהב להשתעשע אתי כשהייתי מגיעה אליו והיה אומר לי בהומור: 'הנה הקטנה הגיעה, באיזה גן את?' אמרתי לו: 'אני כבר בבית ספר, בכיתה זו וזו', והוא אמר בחיוך: 'לא יכול להיות...'

"פעמים אחרות הוא שאל 'מה הגננת סיפרה?' ואמרתי לו: 'יש לי מורה, לא גננת', ושנינו היינו מתחייכים מחדש. לא אשכח כיצד הוא ברך אותי שאזכה בבעל שמח, כיוון שתמיד הייתי מחייכת לעברו.

"כשגדלתי כבר לא דיברנו כך בשעשוע, והוא היה פונה אליי רק אם היה צריך משהו. אני זוכרת שאחרי חתונתי ישבתי פעם מחוץ לבית הוריי על הספסל וסבא הגיע לאבי לצורך כלשהו. אז הוא ניגש אליי ושאל אותי אם אבא ער. התרגשתי שהוא עדיין מכיר אותי.

"באופן כללי, עם הנכדות הבוגרות הוא דיבר לפי מה שהיה צריך, או ענה לשאלות אם באנו אליו", מתארת מירי את הקשר עם הסב הגדול. "הוא היה מבקש מאתנו, הנכדות ה'מלומדות', שנכתוב לו כתובות באנגלית על המעטפות שהגיעו מחו"ל עם שאלות כדי שיוכל לשלוח תשובות. הוא קרא לזה 'גוייש', כי אנגלית זה לא כתב יהודי. בתור בחורה זכיתי להגיה עם אבי שליט"א את ספריו של סבא 'דרך אמונה'. אני זוכרת עד היום את הכתב הקטן והמסודר שלו".

מנצל את הזמן ללימוד בין ברית לברית (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

מניח ידו על המזוזה (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

הקשר האיתן המשיך גם כשמירי התבגרה והקימה בית משלה: "כנשואה טרייה נזקקנו שסבא יבוא לבדוק משהו במזוזות הבית. הוא בא אלינו ובדק את המזוזה וכשסיים בירך אותנו בעשרים ילדים! בינתיים נולדו לנו שבעה בנים. בברית של הבן השביעי הוא אמר לי: 'ועכשיו שבע בנות'. ברוך ה' בינתיים כבר נולדו לנו שתי בנות.

"כשנישאתי הייתי עדיין תלמידה, ושאלתי אותו האם להמשיך ללמוד כנשואה רק כדי לקבל תעודה הוראה שספק אם יהיה לי בה שימוש או לצאת לעבוד. הוא הורה לי להמשיך ללמוד. שאלתי אותו: 'ופרנסה מניין?' והוא השיב: 'בשנה ראשונה לא צריך כסף'. וכך היה. למדתי בסמינר והסתדרנו מצוין ברוך ה' בלי שום קושי כלכלי.

"התייעצתי איתו גם בהמשך, כשפתחתי חנות קטנה לקפואים וממתקים. רציתי לעזוב את העבודה והוא הנחה אותי לא לעזוב עבודה קבועה. רק כשהתבסס העסק, עזבתי את העבודה הקבועה, בברכתו. היו כמה וכמה פעמים שהוא עבר ליד החנות שלי, כי יש דרכה כניסה לבית של ההורים שלי, וזכינו שהוא בירך את העסק.

"בשנים האחרונות פחתו הביקורים שלנו בביתו", היא משחזרת. "מאז שסבתא - הרבנית נפטרה, הגענו פחות אל הבית כי לא היה לנו כל כך מה לעשות שם. הרב יושב ולומד, מה נחפש שם? ובכל זאת, הילדים שלי נכנסו לבית בהזדמנויות שונות וזכו להיות בקרבתו. לדוגמה, מאז שהרבנית נפטרה ארוחות הצהריים של הרב הוכנו על ידי אמי הרבנית תחי' ובתו הרבנית ברוורמן תחי'. הבנים שלי הגדולים היו מביאים לו את הארוחות שאמי הכינה לו בימי שני ורביעי, וזוכים להיכנס אליו.

"גם הביקורים בשבתות התמעטו אחרי פטירת הרבנית. הייתה חלוקה של סעודות שבת במחיצתו, ומידי ליל שבת משפחה אחרת הגיעה עם חלק מילדיה הנשואים. כך יצא שפעם בכמה חודשים זכינו לאכול שם יחד עם הוריי. כמו כן, מדי שנה בערב פסח אבי היה מסיים את הש"ס וסבא היה מגיע לביתנו להשתתף בסיום של בנו. והיה גם מפגש משפחתי קבוע בערב לביבות מדי שנה. כל יום מימי החנוכה הוא הלך עם הרבנית לילד אחר שלו למעין ערב לביבות. זאת חנוכה היה היום של הוריי. בשנים לאחר מכן היינו מגיעים אליו עם הילדים והם זכו לקבל מידו דמי חנוכה. הפעם האחרונה בה קיבלנו מידיו דמי חנוכה הייתה בחנוכה תשפ"ב".

מעמד דמי חנוכה (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

מעמד דמי חנוכה (קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר)

הלכות והליכות

כיצד נראו סעודות השבת אצל הסבא הרב?

"הסעודות אצלו תמיד היו קצרות וענייניות, אבל עם כל מה שצריך להיות בסעודה. הוא שר את כל השירים, באווירה נחמדה ונעימה ולא משך זמן רב כדי שיוכל להמשיך ללמוד. כיוון שהיה חושך ואסור לקרוא לאור הנר שמא יטה את הנר, הוא תמיד דאג שיהיה לו 'שומר' שישב וישמור עליו בזמן שלומד. אני זוכרת פעמים רבות שהיה מגיע לבית הוריי בלילות שבת כדי לשבת וללמוד שם, וביקש מאחי הגדול ר' אריה ש'ישמור' עליו. פעם אחת תוך כדי שהוא יושב ולומד ואחי שומר, הוא קם מכיסאו לכיוון הנר כדי לראות האם אחי אכן שומר כמו שצריך..."

במבחן לילדי תשב"ר (קרדיט: שוקי לרר וארחות חיים)

האם את זוכרת הקפדות והנהגות מיוחדות שלו בשבתות?

"בוודאי", היא מהנהנת. "סבא הרב נהג להקפיד מאוד בכל חומרות החזון איש! הוא לא הקל בהן במאום - עד שהיה נראה כאילו הן הלכות ולא חומרות. הוא לא השתמש בשבת במי ברז, ומידי ערב שבת היו יוצאים להעביר את הברז למצב שבת – שהמים בברזים יזרמו מדוד גדול על הגג שהוכן לשם כך. כשהיו שלושה ימים רצופים של שבת וראש השנה, והמים שהיו בדוד נגמרו במהלך החג, היו מכינים בביתו דליי מים מראש, העיקר לא לוותר על ההנהגה המיוחדת.

"גם אצל הוריי היה הדבר כך. אבי הקפיד מאד לנהוג בדיוק כמו אביו ולא לזוז במילימטר. החומרה הזו הושרשה בנו חזק, עד כדי כך שכאשר הייתי ילדה צעירה והייתי אוכלת בשבת סעודה שלישית עם חברותיי בפעילות הארגון המכונה 'בתיה', הייתי דואגת להכין לעצמי ביום שישי בבית הספר דלי מים במקום מחבוא, כדי שאוכל ליטול ידיים בשבת בלי לפתוח את הברז. גם על טלטול סבא הקפיד מאד ולא היה מוציא חפצים מהבית בשבת. ויותר מכך, הוא לא אכל אוכל שמישהו אחר טלטל בשבת. גם במנהג הזה הקפדנו כמותו, וכשהייתי משתתפת עם חברותיי באותה סעודה שלישית, הייתי דואגת שהאוכל שהבנות מכינות יהיה בבית הספר עוד מיום שישי.

"הקפדה מעניינת נוספת הייתה אצלו בין הבשר לדגים: הוא נזהר מאד שלא יהיה חלילה מצב שהדגים ייגעו בבשר. ולכן הרחיקו מאד את הכלים של הדגים והשתמשו בהם רק בצד החלבי, או הפרווה. בשום אופן לא אכלו דגים עם מזלג בשרי או צלחת בשרית".

תהילים לפני התפילה (קרדיט: שוקי לרר וארחות חיים)

האם יש הנהגות שאת ממשיכה ונוהגת גם בביתך הפרטי?

"בוודאי. כל מנהגי החזון איש שהיו נהוגים אצל סבי, היו גם אצל אבי והמשיכו גם אצלנו הנשואים. חשמל בשבת רק מגנרטור, זהירות מטלטול ושימוש ב'מים של שבת'. ברבות הימים חומרה זו הונהגה בכל בני ברק, אפילו בלי שהתושבים ידעו. זה קרה כשהרב מרדכי קרליץ היה ראש העיר, והוא נתבקש על ידי הרב למצוא פתרון שכל המים שעוברים ממגדל המים, יישאבו לפני שבת ויהיו 'מים של שבת'. ומאז כל בני ברק משתמשת במים של שבת. גם בענייני מעשרות סבי החמיר והיה מעשר כל מאכל ומאכל וכך נוהגים גם אצלנו. ויש עוד הנהגות רבות שאנו מקפידים בעקבותיו".

האם יש הנהגות מיוחדות שהוא נהג בחגים?

"כל חג היה 'שייך' לילד אחר מילדיו. כך למשל בפורים אכלה שם תמיד דודתי הרבנית דינה אפשטיין ומשפחתה, ובליל הסדר אכלנו שם אנחנו, אבי ומשפחתו. לא אשכח את לילות הסדר המרוממים שחווינו אצלו. הוא היה יושב בראש השולחן ומסב, וסביבו הצאצאים. הדיבורים היחידים במשך הלילה היו ווארטים בענייני ההגדה, או שאלות ותשובות שהיו לאבי שליט"א ולנכדים. בזמן שפתחו את הדלת לאליהו הנביא, הוא היה שולח את הרבנית לפתוח והיא הייתה פותחת בשלום עליכם מרגש במיוחד. דמעות עמדו בעינינו..."

ברכות השחר (קרדיט: שורי לרר וארחות חיים)

הסבא של כל עם ישראל

האם יצא לך לראות כיצד הגיב סבא כשהגיעו אליו אח"מים וראשי ממשלות?

"הוא המשיך בתלמודו ולא הראה התרגשות מיוחדת", משיבה מירי בפשטות. "אני זוכרת שהוא לא רצה להתערב בפוליטיקה אף פעם. הוא היה שולח את הפונים לרב שטיינמן, העיקר לא להיכנס לתחום הזה".

וכללית, אצלו כולם יכלו להיכנס וכולם קיבלו יחס זהה. אומנם הוא הקפיד לא להסתכל בפני מחללי שבת, אבל קיבל אותם יפה כמו את כולם. וכמובן, ברכות הוא הרעיף בשמחה על כולם, שומרי מצוות ושאינם. סיפר לי אחי ר' אריה שפעם בא אליו בן אדם עם קוקו ובקש על נפשו. הוא סיפר לרב כי הוא נשוי כבר תשע שנים ואין לו ילדים. אמר לו הרב: 'שתי נשים לא יכולות ללדת... תוריד את הקוקו'. האיש שמע להוראתו, וכעבור תשעה חדשים נולד לו ילד! וזה רק סיפור קטנטן מתוך אלפי ברכות ומפתים שפעל סבי למען הפונים אליו.

"הפעם האחרונה בה שהיתי במחיצתו של הרב", מספרת מירי, "הייתה בחנוכה של השנה, תשפ"ב. מידי שנה הוא היה מחלק דמי חנוכה לכל הצאצאים. ואיך היה מחשב? עשר אגורות לכל שנה ועוד אחד לשנה הבאה. לדוגמה, ילד בן 10 קיבל אחד עשרה מטבעות של עשר אגורות. אצלנו הכסף נשמר לכל ילד וילד. אבא שלי, שירש ממנו את הסדר והארגון, הכין לכל ילד ולכל נכד קופסא קטנה עם שמו, ושם שמרנו כל השנים את המטבעות הקדושות מסבא".

קרדיט: שוקי לרר וארחות יושר

וכשכבו מאורות וניצחו אראלים את המצוקים, היכתה הידעה בתדהמה את הכול, קרובים כרחוקים. "ביום שישי, שושן פורים, באמצע ההתארגנות האחרונה לשבת, קיבלתי הודעה שסבא בהחייאה וקראו לאבא. חשתי הלם, תדהמה ובלבול רב. בעלי מיד הושיב את הילדים והתיישב בעצמו לומר תהלים. הילדים הקטנים ישבו וקראו פרק אחרי פרק בכוונה גמורה עד שנודע הסוף המר.

"בני בן השמונה שאל אותי בתמימות: 'סבא כזה אדם גדול, ובדרך כלל אנשים גדולים נפטרים בגיל 100 (הוא שמע את זה בזמן שנפטרו הרב שטיינמן, הרב אלישיב ועוד שהיו בגיל הזה בערך). איך זה שסבא נפטר כבר בגיל 94?' עניתי לו בצער שלא זכינו שהוא יהיה אתנו ויגן עלינו עוד כמה שנים.

"והאמת, שאנחנו לא מעכלים ולא מבינים איך אפשר בלעדיו. אני זוכרת את עצמי כאישה צעירה נשואה עם ילדים קטנים בבית, כאשר התחילה מלחמה. פחדנו מאד, ואחיותיי ואני מיד אמרנו: 'באזעקה הראשונה אנו הולכות לרשב"ם להיות אצל סבא...' ידענו ששם ישנה שמירה מיוחדת. ועכשיו אנו מרגישים שנשארנו לבד. יתומים היינו ואין אב".