"אנשים מתחננים שנטפל בהם": המפקד שהקים את בית החולים באוקראינה מדבר

כשמשוחחים השבוע עם יואל הר-אבן, מפקד בית החולים של המרכז הרפואי שיבא תל השומר וראש האגף הבין לאומי בשגרה, ניתן לשמוע סביבו תכונה רבה. הוא מצוי בתקופה זו באוקראינה, בעיר הסמוכה ללביב, שם הקים יחד עם עוד כמאה אנשי צוות את בית החולים 'כוכב מאיר' – בית חולים שדה המיועד לכל מי שנמצא באזור וזקוק לסיוע רפואי.

קשה למצוא אצלו רגע פנוי לשיחה, שכן מסתבר כי בימים הספורים שחלפו מאז הגעת חברי המשלחת הישראלית לאוקראינה, הם הספיקו לטפל במאות חולים, ונראה כי עוד היד נטויה. לצד ההשקעה בטיפול בחולים, מקדיש הר-אבן גם שעות ארוכות להתייעצויות והיערכות עם אנשי משרד החוץ, אשר לוקחים גם כן חלק פעיל בניהול בית החולים, מן הצד הביטחוני והלוגיסטי כמובן.

מתגייסים כדי לעזור

המיקום שנבחר להקמת בית החולים הישראלי, בין העיר לביב לגבול עם פולין, נחשב עד לשבוע שעבר מיקום שקט מאוד. אלא שדווקא אז התרחשו כמה מתקפות של טילים על בסיס אימונים בסמוך לגבול הפולני, מה שהמחיש לרופאים ולאנשי הצוות שהגיעו למקום, שהם בכל זאת נמצאים במקום מלחמה. אבל לא נראה שזה שינה לרגע את ההתייחסות שלהם אל המשימה החשובה, ואף אחד לא חשב לבטל את בואו. כך הם יצאו השבוע בטיסה מיוחדת לפולין, ומשם המשיכו בשיירה אל מערב אוקראינה.

"יצאנו ביום שני בבוקר מישראל, ובשעות הערב נחתנו כאן", מספר הר-אבן. "אבל למעשה, ההיערכות התחילה עוד הרבה קודם לכן. כי מדובר כאן בהיערכות לוגיסטית רחבת היקף. צריכים להבין שעל מנת שנוכל להגיש כאן טיפול לכל החולים יש לנו צורך בציוד רפואי רב מאוד שנשלח בנפרד, עוד לפני שאנחנו הגענו לשטח. מדובר בציוד במשקל של 18 טון. כמו כן הטסנו כוח חלוץ שהגיע כבר לפני כשבועיים, במטרה להתאים את מבנה בית החולים. כי למעשה הקמנו את כל המערך הרפואי כאן ממש מאפס, בתוך מבנה בית ספר שאין בו בכלל שום קשר למערכות רפואיות.

"מכיוון שהמבנה אינו גדול מספיק, אנו  משתמשים גם בחצר הפתוחה של בית הספר, כאשר הקמנו אוהלים משני צדדי החצר. זה מאפשר לנו להפעיל חלק מהאופרציה שלנו בתוך המבנה, ואילו את חדרי המיון מיקמנו בחוץ, בתוך האוהלים שמאוישים באנשי צוות, במיטות ובאבזור רפואי".

הר-אבן מדגיש כי במהלך הקמת בית החולים סייעו להם משרד החוץ וצוות שגרירות אוקראינה. "יש כאן סיוע נכבד של הרבה מאוד גופים, על מנת שבית החולים יוכל להועיל, ושכולנו נעשה את עבודתנו באופן הטוב ביותר".

אתה באמת מאמין שאפשר בכאלו תנאים לתת טיפול מיטבי?

"אני בטוח שאפשר להגיש כך טיפול. 'מיטבי' או לא זה כבר עניין של הגדרה. ברור לי שלא נוכל לטפל בכולם, וגם לא לעשות הכל. אבל מה שהספקתי לראות במהלך הזמן הקצר שאנחנו נמצאים כאן זה שהידע והטכנולוגיות שהבאנו מישראל אלו דברים שממש חסרים באוקראינה. כי מדובר כאן באוכלוסייה שרובה מצויה במצוקה, גם בלי קשר למלחמה. חלק מהאנשים שמגיעים אלינו מספרים שכבר שנים שהם לא קיבלו טיפול רפואי מקצועי. אתה רואה את גודל ההזנחה שיש במקום, ומרגיש שזו שליחות גדולה להציע להם טיפולים מתקדמים ושירות ברמה גבוהה, כפי שאנו מביאים מישראל".

כמה אנשים טופלו אצלכם עד עכשיו?

"מאז שהתחלנו בפעילות עברו כאן יותר מ-100 מטופלים. אין לי מושג מה הסטאטוס שלהם ולאיזו  מדינה או לאום הם משתייכים. מבחינתנו זה גם לא משנה. אנחנו מגישים את הטיפול לכל מי שמגיע, גם בלי לשאול לשמו ולפרטיו. העניין היחיד שלנו הוא באמת לעזור".

הר אבן מדגיש כי רוב המטופלים כלל אינם אנשים שנפגעו במלחמה, אלא הם באים בשל בעיות רפואיות שונות, וזהו המקום היחיד בו הם יכולים לקבל מענה, שכן המרפאות הרגילות סגורות, בשל המלחמה. להשערתו חלק גדול מהפונים הם פליטים והגיעו לאזור הגבול לאחר שנמלטו ממרכז אוקראינה. "כשהם שומעים על כך שיש בית חולים ישראלי שנותן סיוע בחינם, הם שמחים מאוד לנצל את ההזדמנות", הוא מסביר.

מהן הבעיות השכיחות ביותר שאתם פוגשים?

"מגיעים לכאן הרבה מאוד אנשים מבוגרים עם בעיות לב שונות - חלקן החריפו ככל הנראה על רקע המלחמה והמצב המתוח. יש גם הרבה נשים שבאות למעקב הריון, וכן מגיעים לכאן ילדים, חלקם עם בעיות כמו חום או וירוסים שונים, אבל יש גם כאלו שמתלוננים על נשיכות של כלבים משוטטים, ככל הנראה כאלו שהופקרו בשל המלחמה. היו כאן גם כמה מחלות משמעותיות שזיהינו אצל ילדים, שמעולם לא ידעו עליהן קודם. אגב, בדיוק היום הגיעה אלינו ילדה שטופלה בעבר בישראל ואף נותחה אצלנו. כעת הוריה רצו להביאה שוב לארץ, אך זה לא התאפשר להם בשל מצבה. הם כל כך שמחו כשהבינו שיוכלו להביא אותה לכאן ולהמשיך לתת לה את הטיפול הישראלי".

ומה תעשו אם מספר החולים יגדל? האם אתם ערוכים לתת מענה לכולם?

"נכון לעכשיו אנו ערוכים לתת מענה לכ-150 מטופלים באשפוז, ועוד כ-60 במיון. אבל כמובן שאנחנו לוקחים בחשבון שייתכן מאוד שהמספרים יעלו. בפרט אם הלחימה תימשך וממילא הצורך הרפואי יגבר. אם רק ייווצר צורך בתגבורת – אנחנו נסמן זאת לאנשים שלנו בישראל, ותישלח אלינו משלחת נוספת. אנחנו מצויים בסך הכל במרחק של שלוש וחצי שעות טיסה מישראל, כך שאפשר לתגבר אותנו בקלות".

הוא גם לא חושש מכך שלא יימצאו אנשי צוות רפואיים שיסכימו לצאת אל החזית. "אני יכול להעיד מקרוב שכאשר הרכבנו את המשלחת, היו רופאם ואחיות שממש התחננו לבוא, אך לא הצטרפו בשל חוסר מקום. כעת הם בוודאי ישמחו להצטרף אלינו".

אזעקות תוך כדי טיפולים

איך אתם בכלל מצליחים לתקשר עם החולים? הם דוברי אנגלית?

"אין כמעט מטופלים דוברי אנגלית. השפה המדוברת היא אך ורק אוקראינית, אך מלכתחילה דאגנו להביא בצוות שלנו כמה שיותר דוברי אוקראינית, כך שיש לנו הרבה מאוד מתרגמים זמינים".

אי אפשר שלא לשאול על האווירה במקום – האם היא מתוחה? אתם מרגישים את המלחמה?

"כשהגענו לכאן לראשונה כמעט שכחנו שהגענו לאזור מלחמה", הוא נזכר, "כי הכל כאן רגוע ושליו מאוד. אלא שאחרי שערכנו טקס רשמי של הקמת בית החולים, ביקשנו לרדת מהבמה, ובדיוק אז נשמעה אזעקה. כולנו, חברי המשלחת הישראלית, מיהרנו להסתתר בבהלה, ודווקא האוקראינים נראו רגועים ושלווים. לאחר מכן הם הסבירו לנו שמערכת האזעקות שלהם אינה מפותחת כמו אצלנו, וכאשר יש הפגזות, נשמעות האזעקות גם באזורים מרוחקים מאוד ממקום הנפילה, כיוון שהמערכת לא יודעת לזהות את המקום המדויק שמותקף". 

לעצם העניין הוא מדגיש שאין במקום כלל תחושת מלחמה. "האווירה כאן רגועה ומאוד שלווה. מידי פעם נשמעות האזעקות, אך כפי שציינתי – אין בכלל נפילות באזור שלנו. אנחנו אמנם רצים ומסתתרים, אבל מהר מאוד חוזרים לפעילות".

ובכנות, אין פחד מפני מה שיקרה? הרי בכל רגע עלולה המלחמה להגיע גם אליכם...

"אנחנו לא חוששים, ידוע לי שמדינת ישראל תיאמה עם כל מי שצריך את הקמת בית החולים, ואף יידעה את הרוסים בנקודות הציון המדויקות של המתחם. כך אנחנו בטוחים בכך שהוא לא יותקף. גם אם חלילה המלחמה תגיע לאזור שלנו, אני משער שהיא תעבור קודם בלביב, כך שיהיה לנו מספיק זמן כדי לקבל החלטה ולדעת אם אנחנו סוגרים את בית החולים, או נשארים בו".

לסיום מציין הר-אבן שהוא אישית מתרגש מאוד מהמפעל הענק שהוקם. "יש כאן מסירות גדולה מאוד של אנשי הצוות, הם באמת עושים כל שביכולתם כדי להירתם למשימה, רבים מהם עזבו משפחות ועבודה מסודרת, כדי לבוא להושיט יד, באמת מתוך טוב לב ורצון לעזור. זהו דבר שמאפיין רק את מדינת ישראל, והיא אכן המדינה הראשונה שנקראה אל הדגל והחליטה להקים בית חולים שדה.

"מרגש גם לראות את הדאגה הבלתי פוסקת מצד המדינה, את הציוד הרב ששלחו לנו, כולל אפילו קסדות ושכפ"צים, כדי שנרגיש כולנו מוגנים. חבל שצריכים להגיע לכאלו מצבים כדי לחוש את האחדות הגדולה והערבות ההדדית. הלוואי שיכולנו לחוש את הדברים האלו גם בימי שגרה".