לא, אני לא מסתכלת עלייך ’מגבוה’ בגלל שכבר התחתנתי

בגלות הזו, כולנו נמצאים יחד. 

גלות ארוכה ומפרכת של שובל מחשבות שליליות - איש איש עם בעיותיו, איש איש עם נסיונותיו. 

אבל יש לנו אפשרות לצאת ממנה, לברוח משם היישר אל זרועותיו של 'מנהיג' שמוכן להוביל. מנהיג שכבר קיבל על עצמו את התפקיד, ורק מחכה שאנחנו נעשה את העבודה ונסכים להיכנע ולהתחיל לצעוד. המשה רבנו של הרווקות הוא השינוי המחשבתי שאת מוכרחה לעשות, כדי לצאת מהגלות. לצאת מהמגבלות שאת מציבה לעצמך.

לא סתם אומרים ש'הכל הולך אחרי ההתחלה'. תתחילי כבר. מה זה משנה אם את יודעת את כל מה שאת לומדת? אם את לא מתחילה לפעול לשינוי, השינוי לעולם לא יגיע. אם לא תתחילי עם הצעד הראשון, את יכולה להישאר בגלות הזו למסע מפרך של עוד 400 שנה. אז למי זה טוב? בטח לא לך שמחכה כבר כל כך הרבה שנים להיגאל. 

אז למה את לא יוצאת, למה את לא נגאלת?

לא, אני לא מסתכלת עלייך מגבוה בגלל שכבר התחתנתי

מי שנמצא 'בחוץ' ומתבונן עלייך מרחוק (כי מה לעשות, איך שלא נסתכל על זה, רווקות זה רווקות ונשואות זה נשואות. הן כבר התרוממו מעל הנסיונות שלך, הן כבר במקום אחר) - מנסה להגיד לך את מה שהיא כבר יודעת: הזמן הוא קריטי כאן כשמדברים במונחים של שעון ביולוגי. 

ברווקותי, זכורני כי כשראיינתי את ד"ר חנה קטן בנושא הקפאת ביציות בקרב רווקות מבוגרות - הנושא בער בי כל כך, הכאיב לי כל כך, עד שחשבתי שנשמתי עומדת לפרוח מרוב כאבי קיום. 

אבל אז לא הבנתי את מה שאני מבינה היום. 

הרווקות היא שפה. שפה שבאמצעותה הקב"ה מדבר איתי דרך מה שעובר עליי, ו... וואלה, אני לא תמיד מבינה מה שהוא אומר לי. בינינו, רוב הזמן אני לא. אני חושבת שאני כן, אבל אני לא. ומה שהוא ניסה להגיד לי באותה שיחה עם ד"ר קטן היה - יש חשיבות לזמן בכל סיפור הסינדרלה הזה, שבו את רוצה כבר שהנסיך ימצא את נעל הזכוכית ואת תקבלי טבעת. 

הזמן הוא קריטי ואת לא יכולה להתעלם מהעובדה הזו. 

זה כואב, נכון. 

אבל עם כל הכאב שבזה, את היחידה שיכולה וצריכה להחליט את ההחלטות הנכונות, בטיימינג הנכון, רגע לפני שיהיה מאוחר. ושלא תביני אותי לא נכון. אני לא מסתכלת עלייך 'מגבוה' בגלל שכבר התחתנתי. אני מסתכלת עלייך כמו מורה לנהיגה שמסתכל על התלמיד שלו, ומן הסתם יודע קצת יותר טוב ממנו - איך התנועות שהוא עומד לבצע עשויות לגרום לתאונה. 

גם ילד בן שש יכול לדעת ללחוץ על הגז ולסובב את ההגה. השאלה לכמה 'תאונות' הוא יגרום בדרך

את סומכת על מורה הנהיגה שלך, נכון? אז למה אז תסמכי גם על מי שכבר עבר את הדרך שאת עוברת בה, ויודע להנחות אותך להיזהר מהמהמורות שבה. 

אני מסתכלת עלייך כמו  מורה לנהיגה שרוצה שתצליחי בטסט, וכל הטיפים שלו נועדו בסך הכל - להשביח את יכולת ההתמצאות שלך בהפעלת ה'רכב' שלך, שבעולם הרווקות מקביל ליכולת הבחירה שלך. 

למה את לא יכולה לדעת את זה מעצמך? פשוט מאוד: את אמנם מתנסה בזה, אבל עוד לא עברת את זה, ולכן היכולת שלך להבין מה חשוב באמת - ולכוון את כל התנועות שלך לכיוון הזה, היא מוגבלת. 

גם ילד בן שש יכול לדעת ללחוץ על הגז ולסובב את ההגה. השאלה לכמה 'תאונות' הוא יגרום בדרך, וזה בדיוק מה שאני רוצה למנוע ממך בעצם כתיבת הטורים שבאו, רגע לאחר שהתחתנתי. 

עזבי אותך מדיכאון. זה לא לרמה שלך. אל תיכנסי למקומות שליליים בנפש שלך, רק משום שאת יכולה. תטי את ההגה שלך הצידה, ותברחי משם. אל תיכנסי למקום סכנה רק משום שלמדת ללחוץ על הגז ולסובב את ההגה. את יכולה הרבה יותר מזה. 

בשמחה, בחיוך, באהבה ובאמונה - פשוט תצאי מהגלות הארוכה הזו, שהרבה ממנה נובע מהעובדה שאת 'לוקחת את הזמן', ותתחילי לקצר אותו. תעשי פעולות שיקדמו אותך בדרך אל האחד שלך, שאחת מהן היא לבדוק את האופציה של הקפאת ביציות. 

קחי איתך חברה טובה, אמא או אחות. אל תהיי לבד בתהליך הזה, אבל גם אל תוותרי עליו רק משום שבא לך לתת גז ולהיות כבר במקום אחר. גם מהדרך, כואבת ותובענית ככל שתהיה, צריכים ללמוד ליהנות.

בברכת פסח כשר ושמח, ויציאה אמיתית מעבדות לחירות.