נשירה סמויה: איך זה קורה מתחת לאף שלנו?

אֵלּוּ עֶשֶׂר המַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וזו המכה האחד עשר שהביא... אולי כל אחד מאתנו!

על עשר המכות כולנו שמענו מבעל האגדה, אך מי מאתנו שמע על "המכה הסמויה", שמכה עוד ועוד ילדים מכל המגזרים ובכל המסגרות החינוכיות? זו מכה שאינה מבחינה בין מסגרת איכותית בעלת שם ומעמד לבין מסגרת חינוכית פחות טובה ממנה, היא פוגעת בכולם, ויש לה תאוצה והתפשטות נוראית עד כדי איבוד שליטה. תוצאותיה קשות, מורכבות ורב תחומיות ולפעמים לאורך שנים רבות. הפלא הגדול הוא שהיא מכה ממש תחת האף שלנו, והנורא ביותר הוא שברבים מן המקרים אנו אף משתפים עמה פעולה ונעשים כ"מסייע לעוברי עברה". מכה זו נקראת בשם המקצועי שלה "נשירה סמויה", המנשירה עוד ועוד ילדים ונערים ונערות ממעגל החברה והחיים הנורמטיביים אל הלא נודע.

נשירה סמויה - מה זה, ולמה זה קורה לנו תחת האף שלנו?

גן ילדים, בית הספר, תלמוד תורה, ישיבה או כל מוסד חינוכי אחר  ממלא תפקיד חשוב בחייהם של ילדים ובני הנוער, ובעבור רובם זוהי המסגרת העיקרית שבה הם רוכשים כישורים לימודיים, חינוכיים, חברתיים ועוד. אך מאידך, דווקא שם קורה משהו אחר לגמרי.

מכת הנשירה היא תופעה מורכבת המושפעת מגורמים רבים הקשורים בתלמיד, במשפחתו, בסביבתו החברתית ובעיקר במוסד החינוכי בו הוא לומד. לתופעה זו יש סימנים רבים ושונים, ורבים מאתנו מתקשים להבחין בתסמיניה הראשונים ולעיתים אף בתסמינים המתקדמים והממושכים.

בואו נקרא לילד בשמו. הוא מגיע בכל בוקר לגן, לבית הספר, לתלמוד התורה, ואולי יושב בישיבה הטובה ביותר. הוא יושב בכסא, נראה כמו כולם, נורמטיבי לחלוטין. הגננת, המורה או הרבי פותחים את השיעור ומנהלים את מערך השיעור - ברובו ובעיקר עם התלמידים החזקים והפעילים, אך הוא, "הילד הסמוי", מכונס בתוך עצמו. פעמים שאינו מבין על מה ועל מה מדברים בכלל, פעמים שהוא חושב על אמא שבבית ועל קשיי המשפחה שלו, ייתכן שהוא בעל לקויות ובעיות שונות שלא אובחנו. הוא צובר פערים לימודיים במקצועות שונים כגון מתמטיקה, קריאה, אנגלית או בלימודי הגמרא. הוא מאבד כלים במיומנויות ובהרגלי למידה. הוא מתחיל להתנתק בהדרגה ובעקביות. מאידך, הוא מחייך אלינו ומדבר עם כולם. המחברת פתוחה, הקלמר על השולחן, או מתנדנד חזק עם הסטנדר, נראה כאילו הכל בסדר - אבל בתוך תוכו הוא מרוסק. כך עוברת שנה ועוד שנה, והוא מסיים את לימודיו במוסד כזה ועובר לאחר, ומשם לתיכון או לישיבה, וה"עציץ" גדל ומגדלים אותו עם כל הקוצים שמסביבו. אף אחד לא יודע לומר לו "אתה רוצה שנדבר קצת?", שהרי כאשר שואלים אותו "מה נשמע?", הוא עונה "ברוך השם". "מה שלומך?" – "ב"ה". "הכל בסדר?" – "כן, ב"ה".  האמת היא שממש לא! בסוף הבלון מתפוצץ, והפיצוץ הוא גדול וכואב. נשירה מהחברה הטובה לחברה בסיכון, התבודדות, חוסר ביטחון ולעיתים מחשבות של אובדנות, ובעיקר המון תסכול ותחושה של איבוד זמן יקר בבית הספר, בתיכון או בישיבה, והעיקר שאמא ואבא חשבו שהכל בסדר...

איני מחפש חלילה לומר מי אשם בהנשרת עשרות ומאות נערים ונערות, אך כן צריך לומר את האמת! זה קורה לנו ובידיים שלנו, תחת האף שלנו, במתכוון ובלא מתכוון. הורים, אנשי חינוך, מרצים, רמי"ם, מנהלים וראשי ישיבות - ישנו מחנה משותף לכולנו, התרגלנו לשגרה דרישות המערכת סוחפות אותנו ללמד, ללמד וללמד. אף פעם לא עצרנו את הסחף של לימודי הבגרות, התארים או  "השטייגן בישיבה". רגע אחד... מה עם הנפש הפצועה שמסתובבת בתוכנו? מי באמת מסתכל לתוך העניים הדומעות בבכי הסמוי? לאן אנו מגדלים ומובילים אותם?

מה עושים?

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו".

ותפתח - העניים שלנו רואות, אבל לא פתוחות לכל המתרחש סביבנו. ברגע שנפקח את עינינו, פתאום נתחיל לראות את הילד: "ותראהו והנה נער בוכה". מיד נגלה שאותו ילד שמחייך ואומר "בוקר טוב" הוא מחופש בתחפושת, כמשל הליצן שבוכה מתחת המסכה הצוחקת. "ותחמול עליו" - חודרים אל הנפש של הילד, מתחילים לדבר אתו, להרגיש אותו, לחוש אותו, לומר לו שאנחנו מבינים אותו. נגיש לו עזרה מקצועית, ללא נגיעה כפי שהמערכת מאלצת אותנו. נתן לו כבוד והערכה עצמית שהוא הכי טוב שיש במה שהוא, ואפילו שהוא לא "השפיץ של הישיבה"או "המצטיין בבגרות". כן, בשבילנו הוא הכי טוב והכי מצטיין, כי הוא ילד שבא לעולם, וכל העולם נברא בשבילו, בדיוק כמו לכל אחד מאתנו.

בואו ונעצור את המכה שמכה בחדרינו. "הברזלים שליד הקיוסק" סוחפים ומושכים עוד ועוד נפשות טהורות. הורים, מורים, אנשי חינוך, רמי"ם וראשי ישיבות - חבקו את הילדים, כולם כאחד. דברו איתם על הקשיים שלהם, פתחו להם פתח בבחינת "את פתח לו". הקדוש ברוך הוא לא רוצה מצטייני בגרות ולא "שפיצים בישיבה", הקב"ה רוצה שנהיה "כולנו מסובים בשולחן אחד שמחים ומאוחדים: החכם, הרשע, התם וגם זה שאינו יודע לשאול. שנהיה בעלי חסד ונתינה והערכה כל אחד במה שהוא. נשים לב ועין פקוחה על כולם, וכאשר נזהה קושי מסוים - לא נטאטא אותו מתוך לשטיח. נדבר איתם לא רק "בלימוד", אלא על האוכל שלו - אולי הוא רעב? אולי קשה לו עם ההורים? אולי מישהו פגע בו? וכו'. זכרו היטב: הלימודים יכולים לחכות. הנפשות לא.

הרב ישראל אזולאי הוא מומחה במניעת נשירה.