פרשת תזריע: הבעיה האמיתית של נגע הצרעת

הנושא המרכזי של פרשת "תזריע" הוא נגעי הצרעת.

חכמים מלמדים אותנו, שנגעי הצרעת אינם בעיה רפואית חיצונית בלבד, אלא הם נובעים מבעיה רוחנית כמו הוצאת שם רע, לשון הרע, צרות עין ועוד (עיין ערכין טו ע"ב, רמב"ם הלכות טומאת צרעת ט"ז, י').

כיוון שכך, כותבת התורה שהכהן הוא זה שצריך לטפל בנגעים ולא הרופא, שהרי לא מספיק לטפל בנראות החיצונית של המחלה אלא בשורש הרוחני שגרם לנגעים החיצוניים – בפנימיות נפש האדם, וזהו תפקידו של הכהן.

פרשת הנגעים מלמדת אותנו לימוד כללי ויסודי לחיים. אנו חיים בעולם שיש לראות אותו בשני אופנים – חיצוני ופנימי. מצד אחד עלינו לזהות את הסיבות החיצוניות של כל דבר, אולם מעבר לכך עלינו לזהות את השורש של כל דבר. פעמים רבות אנו לא מזהים את אמיתות הבעיה אלא רק את הסתעפותה החיצונית. תורת ישראל דורשת מהאדם לחפש ולחשוף את השורשים הכי עמוקים של מעשיו ושל כל הקורות אותו.

נגעי הצרעת המופיעים בפרשתנו מכונים בשלושה כינויים: "שאת", "ספחת", "בהרת".

ספר "הכתב והקבלה" מתמקד על הכינוי "ספחת" והוא מבאר ששורש המילה "ספחת" הוא ס.פ.ח, כמו המילה "ספיח", "נספח". כלומר, שני דברים שמצד אחד הם מחוברים ושייכים אחד לשני, אולם מצד שני הם לא לגמרי זהים אלא אחד עיקרי והשני טפל. החלק הטפל נקרא ביחס לעיקרי ספיח, נספח. ישנם סוגי חיבורים בהם כל אחד מהחלקים הוא עיקרי, אך יש מצבים שהאחד עיקרי והשני נספח וטפל. אנו לא מזלזלים בטפל, אך מבינים שהוא לא העיקר. כאן – בנגעי הצרעת, שורש הבעיה הוא החטא הרוחני – הוצאת שם רע ולשון הרע, והנגע החיצוני שנמצא על העור הוא רק נספח, ועל האדם המנוגע לחפש את העיקר.

ה"נתיבות שלום" מוסיף, שהעניין הזה מרומז בפסוק במקום נוסף. התורה כותבת, שכדי שהנגע ייחשב טמא, מראה הנגע צריך להיראות עמוק מעור הבשר: "וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא י"ג, ג'). הכהן צריך לראות מראה של עומק, לאמור, נכון שכלפי חוץ רואים נגע על עור הבשר, אך זו לא עיקר הבעיה, הבעיה נעוצה עמוק הרבה יותר, בנפש פנימה.

מבט העומק הנדרש הוא לא רק ביחס לנגעים, אלא ביחס לכל תחומי החיים ולכל מאורע שקורה לאדם פרטי או לכלל ישראל. אל לנו לחיות באופן כזה שאנו מתייחסים רק למאורעות חיצוניים תוך התעלמות משורשם הפנימי.

יודעים אנו שעצם מציאות הייסורים בעולם יוצר פרופורציה נכונה בין האדם לבוראו. אדם מבין שהוא מוגבל והוא לא כל יכול. התחלואים הם שליחים של הבורא ומטרתם לכוון את האדם לייעודו הנכון. במצב מחלה יש להתקדם מבחינה רוחנית ובעיקר להתפלל. התפילה יוצרת יחס נכון בין הבורא לנברא והאדם מבין מהו מקומו בעולם.

המדרש בתחילת פרשתנו מביא פסוק מספר איוב: "אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק" (איוב ל"ו, ג'). פסוק זה הוא חלק מדברי המענה של אליהוא, חברו של איוב, לספקות באמונה שהעלה איוב עקב ייסוריו.

אליהוא מנסה לחזק את איוב באמונה וביטחון, והוא אומר לו שכל מעשי הבורא הם עמוקים ו"רחוקים" מדעת אדם, וצריך להפעיל את הדעת והמחשבה הכי "רחוק" שאפשר בכדי להבין את צדקת פעולות הבורא.

המדרש בפרשתנו דורש את הפסוק הזה על אברהם אבינו.

"אמר רבי נתן, מחשבין לשמו של אברהם אבינו אותו שבא מרחוק... הדא הוא דכתיב (זהו מה שכתוב) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כ"ב, ד'). כדאי לעיין בדברי המדרש בפנים כדי להבין את הקשר בין פסוק זה לפרשתנו, אולם מעבר לפשט הדברים, טמון כאן עומק גדול. אברהם ראה  את מקום העקדה "מרחוק". מגיל צעיר מאוד, אברהם אבינו התבונן במציאות הבריאה, בטבע, ובזכות התבוננותו הוא גילה את הבורא. המעלה של אברהם הייתה שעל כל דבר בבריאה הוא הסתכל הכי "רחוק" שאפשר. אברהם חיפש בכל דבר את סיבת הסיבות ועילת העילות. בניגוד לבני דורו של אברהם שייחסו את כל הכוח לטבע עצמו, אברהם חיפש את מה שעבר לטבע וכך הוא גילה את בורא עולם. כשאלוקים ניסה את אברהם בניסיון העקדה, בלי ההסתכלות הרחוקה שלו – אברהם לא היה עומד בניסיון הכל כך קשה הזה, מה שנתן לאברהם את הכוח והעוז לעמוד בניסיון זה כוח ההסתכלות למרחוק שבו והאמונה שלכל דבר וכמובן גם לכל ציווי אלוקי יש סיבה, קרובה או רחוקה.

אברהם לא הסתכל רק על הציווי החיצוני, אלא בעיקר על שורשו הפנימי.

זהו מסר גדול שהפרשה מלמדת אותנו – לראות ולהתבונן הכי עמוק שאפשר. לראות ולהתבונן הכי רחוק שאפשר.

נסיים עם רעיון יפה שמופיע בספר "באר משה".

ישנם מצבים בהם הכהן נדרש להסגיר את המצורע וכעבור שבוע לבדוק את הנגע בשנית: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו...", וכן לגבי נגעי הבגדים: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא..." (ויקרא י"ג, נ"ה). בפשטות הכוונה שהכהן רואה שהנגע לא נמצא במגמת שיפור ואז הכהן צריך לפעול כפי שהתורה מצווה אותו.

יש כאן רמז יפה. המילים "ענג" ו"נגע" מורכבות מאותן אותיות, וההבדל ביניהן הוא המיקום של האות עין. ב"ענג" העין ממוקמת בהתחלה וב"נגע" העין ממוקמת בסוף. התפקיד של הכהן הוא להפוך את העין ("לא הפך הנגע את עינו"), ללמד את האדם איך להשתפר במידת עין טובה ובכך להימנע מנגעים רעים. 

לכל אדם יש בחירה האם לגרום נגע למי שסובב אותו או לגרום לו ענג. האם לחיות חיים נגועים או לחיות חיים של תענוג – "האדם לא נברא אלא להתענג על השם" (תחילת "מסילת ישרים"), ובשביל זה אנו זקוקים להסתכל על החיים במבט של עומק.