פרשת מצורע וגלות הדיבור של פסח: גם דיבורים שצריך לאמרם – יש דרך וצורה לאמרם

פרשת מצורע עוסקת בתהליך הטהרה של המצורע, עליו הרחיבה התורה בפרשה הקודמת - תזריע.

תהליך הטהרה שהמצורע זקוק לעבור הינו חריג ומורכב ביחס לשאר סוגי הטהרות, ובשנים קודמות הרחבנו במשמעות העניין.

אחד משלבי הטהרה של המצורע הוא הבאת שתי ציפורים טהורות. הכהן שוחט את אחת הציפורים ואילו את השניה הוא משלח לחופשי על פני השדה.

מהו הטעם לשתי הציפורים? ה"כלי יקר" מבאר על פי דברי התלמוד (ערכין טז, ב'), שהציפורים מרמזות על דיבור האדם ה"מצפצף" ללא הרף כציפור. הדיבורים מתחלקים לשניים: דיבורים אסורים – כאותו מצורע שדיבר לשון הרע, ודיבורים שמצווה ואף חובה לדבר אותם – דברי תורה ותפילה, דיבורים המחברים בין איש לרעהו, ודיבורים הנצרכים לאדם.

כנגד הדיבורים האסורים מביא המצורע לטהרתו ציפור אחת: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת" (ויקרא י"ד, ה'), את אותה ציפור הוא שוחט, אות למצורע שעליו להפסיק מדיבורים אסורים ו"לשחוט" אותם מכאן ולהבא. את הציפור השנייה הוא שולח חזרה לשדה: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ז'), לאמור – מצווה על האדם "לשלח" ולהוציא מפיו דיבורים מותרים. אולם על אף שמצווה לדבר דברי תורה חלילה לו מלהתגאות בחכמתו. לכן מדגישה התורה שלפני שהוא משלח את הציפור החיה – "וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה" (ו'), כדי להורות לו על עניין זה, שגם את דברי התורה ושאר הדיבורים המותרים ידבר בהכנעה ובענווה. גם דיבורים שצריך לאמרם – יש דרך וצורה לאמרם.

ספר הזוהר מלמד אותנו, שנגע צרעת מגיע על האדם לא רק כתוצאה מדיבור נגוע, אלא גם כתוצאה משתיקה במקום שלא צריך לשתוק: "כמו שהעונש של אותו בן אדם הוא בגלל דיבור, משום שפגם באותה רוח המדברת, שהיא נתקנה לדבר למעלה ולדבר למטה והכל בקדושה, כל שכן אם העם הולכים בדרך עקומה והוא יכול לדבר אליהם ולהוכיח אותם ושתק ולא דיבר, כמו שנאמר "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים ל"ט), נעכר בנגע טומאה" (זוהר תזריע, תרגום מארמית). מדהים. יש פעמים שאדם חייב לדבר ואם הוא נמנע מכך הוא נענש בצרעת. סוג הדיבור הזה בא לידי ביטוי בציפור המשולחת על פני השדה.

בשנה מעוברת, פרשת מצורע נקראת לפני חג הפסח, אשר נסוב אף הוא סביב עניין הדיבור. נשים לב, שלאורך שנות גלות בני ישראל במצרים, הם כמעט ולא מדברים. התורה כותבת שבני ישראל צעקו, נאנקו, נאנחו, התלוננו, אולם כמעט ולא מופיע שהם דיברו. הזוהר בפרשת בראשית על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" כותב, שבתקופת גלות מצרים הדיבור היה בגלות. משה אמר לבורא עולם שהוא לא יכול ללכת אל פרעה משום שהוא כבד פה, כבד לשון וערל שפתים. אין ספק שיש להעמיק במשמעות העמוקה של "גלות הדיבור", אולם כך אומר לנו רבי שמעון בר יוחאי, שהגלות באה לידי ביטוי בכך שהדיבור אף הוא היה בגלות.

חג הפסח נקרא כך מלשון "פה – סח". פה מדבר. בחג הפסח יש מצווה לספר ביציאת מצרים, "והגדת לבנך", כנגד ארבעה בנים דברה תורה - כל בן והדיבור המתאים לו, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. העבודה הרוחנית בפסח היא להשתמש בדיבור באופן הראוי ביותר, דיבור של "יציאת מצרים" – של יציאה ממיצר, דיבור שמביא לידי ביטוי את נשמת האדם האינסופית, וזה ההיפך הגמור ממצורע שנענש להיות בהסגר ובתוך מיצר, כי הוא דיבר דיבורים של צרות עין ודיבורים שגרמו לסגור על מישהו אחר.

יש דיבור שמוביל לסגירות ויש דיבור שמוציא לחירות.

המשנה בתחילת מסכת פסחים כותבת: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". מדוע המשנה קוראת לליל בדיקת חמץ "אור לארבעה עשר" ולא "ליל ארבעה עשר"? התלמוד בתחילת מסכת פסחים (ג ע"א) דן בשאלה זו והוא מסיק: "לישנא מעליא הוא דנקט". כלומר, התנא בחר להשתמש בלשון מעולה ונקיה, "וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו..." (שם), ו"אור לארבעה עשר" זו לשון מעולה ונקיה יותר מאשר "ליל ארבעה עשר".

המילה "לילה" מופיעה בתורה ובמשנה פעמים רבות, אולם דווקא כאן, במשנה במסכת פסחים אשר פותחת בעניינו של חג הפסח, בחרה המשנה להשתמש בלשון מעולה וזכה יותר, ובמקום לכתוב "ליל ארבעה עשר" היא כותבת "אור לארבעה עשר", כדי להעצים את חשיבות נקיות הדיבור, בפרט בפסח.