מה קורה כש-100 בני נוער מתנתקים מהסמארטפון? ד"ר חננאל רוזנברג במחקר מרתק

הסמארטפון כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, וכיום כולם מודעים לכך. אנחנו גם משלמים עליו מחיר כבד, וגם לכך כולם מודעים.

אבל ד"ר חננאל רוזנברג לא רק מודע, אלא גם עוקב אחר הנושא באופן רצוף זה 17 שנה. הוא מלמד וחוקר בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ובמכללת הרצוג להכשרת מורים. תחומי המחקר שלו עוסקים בהשפעות הפסיכולוגיות והחברתיות של הסמארטפונים, כמו גם הרשתות החברתיות והמדיה הדיגיטאלית כולה.

"כשהתחלתי לעסוק בתחום דובר בעיקר על האינטרנט שמאפשר לאדם להיות נגיש בכל מקום ומרחב", הוא מפרט, "אחר כך הגיעו האפליקציות החברתיות, שאפשרו לא רק נגישות לכל מקום, אלא גם לכל אדם, והמהפכה הסוגרת והמשמעותית ביותר בעיניי אלו הסמארטפונים, שכן הם מאפשרים נגישות לא רק מאדם לכל אדם, אלא גם בכל מקום.

"כשמישהו מחזיק סמארטפון הוא יכול לדעת שהוא מחובר בכל מרחב אנושי שהוא נמצא בו.  זהו השינוי הגדול ביותר שיכול להיות – שינוי בתודעה האנושית ממש. לדעתי רק היום, שנים אחרי שהסמארטפונים התחילו לחדור, אנחנו מתחילים בכלל להבין את השפעות המהפכה הזו לחיוב ולשלילה".

ד''ר חננאל רוזנברג

נרתמים למחקר

ומה קורה כשמנסים להתנתק מהסמארטפון? שאלה זו העסיקה את ד"ר רוזנברג זמן רב. בעיקר עניין אותו מה עובר על בני נוער או ילדים במצבים כאלו.

"כיום הגיל הממוצע לקבלת סמארטפון ראשון בישראל הוא גיל 9, כלומר כיתה ג'", הוא מציין, "וכאמור, זהו הגיל הממוצע, זאת אומרת שלחצי כיתה כבר יש סמארטפון. אנחנו בעצם מדברים על דור שנולד וגדל לתוך העולם המקוון, לכן מסקרן בעיניי הרבה יותר להבין את ההשפעות של המרחב הדיגיטאלי דווקא על גיל זה.

"בנוסף, ילדים ומתבגרים בגילים האלו עוברים שינויים מאוד משמעותיים. זהו בדיוק הגיל בו הם רוכשים מיומנויות חברתיות, קוגניטיביות ופסיכולוגיות. אלו שנים קריטיות לצורך ההתפתחות שלהם, לכן סביר להניח שמשהו מסיבי ועוצמתי כל כך, ישפיע עליהם באופן חזק מאוד".

זה גם מה שהוביל את ד"ר רוזנברג יחד עם שותפו פרופ' מנחם בלונדהיים מהאוניברסיטה העברית, לעבוד על מחקר ראשון מסוגו, בו הם ביקשו לבדוק מה קורה כש-100 בני נוער מתעוררים בבוקר בלי הסמארטפון שלהם. "כשניגשנו אל המחקר הזה נתקלנו בקושי גדול", הוא מסביר, "כי היה לנו מאוד מורכב לחקור את ההשפעות או את גודל המקום שתופסים הסמארטפונים בחיינו.

פרופ' מנחם בלונדהיים

"אסביר גם מדוע – אם לצורך הדוגמה ארצה לחקור איך תכנים אלימים משפיעים על הילדים, אז אוכל לבדוק מי נחשף לתכנים כאלו, במשך כמה זמן הוא נחשף, ולהשוות את הנתונים עם בעלי נתונים דומים שלא נחשפו. אבל הסמארטפון משנה לנו את כל אופני המחקר, כי זה לא משהו שתופס שעות מסוימות ביום, אלא מדיום שמלווה את האדם בכל רגע בחייו, וכל זאת כשהוא כביכול שקוף לגמרי. כלומר, אנחנו משתמשים בו במקביל לפעילויות אחרות. לכן בדרך כלל אנחנו אפילו לא מודעים להשפעה הגדולה שלו על חיינו.

"זו הסיבה שכאשר נגשנו אל המחקר הזה החלטנו לנהוג הפוך, ולקחת מתודת מחקר המוכרת מתחום מחקרי ההתמכרות. זו 'מתודת החסך', שבעצם אומרת שאם אנחנו רוצים לבדוק איך חומר מסוים שאדם מכור אליו משפיע על חיי היום-יום שלו, אנחנו צריכים לקחת ממנו את החומר הזה ולייצר אצלו חסך. כך נוכל לראות איך ההיעדר בא לידי ביטוי. הרגשנו שזו הדרך הנכונה והמדויקת ביותר שיכולה ללוות מחקר כמו שלנו.

בני הנוער מצטרפים

איך נערך המחקר? איך בחרתם את המשתתפים, ווידאתם שהם עומדים בתנאים?

"האמת היא שהיו לנו התלבטויות רבות מאוד בעניין. בשלב הראשון החלטנו שאנחנו מתמקדים דווקא בבני נוער, תיכוניסטים, והתחלנו לאסוף את החבר'ה. מהרגע הראשון היה ברור לנו שאם ההשתתפות במחקר תהיה על בסיס התנדבותי, אז אלו שיסכימו להשתתף יהיו כאלו שמלכתחילה אין להם בעיה להתנתק מהסמאטרפון. לכן הצענו תגמול כספי משמעותי, שהשגנו דרך כמה קרנות מחקר. ואז התחלנו לפנות דרך אנשי קשר שונים לבני נוער. בסופו של דבר היה איסוף המשתתפים קל מכפי שציפינו, גם בזכות התגמול וייתכן מאוד שגם בזכות האתגר.

"כך אספנו 100 חבר'ה – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, משתמשים קלים וכבדים, מהפריפריה ומהמרכז, ובעצם מכל שכבות האוכלוסייה. כמעט יצאנו לדרך, אלא שאז נתקלנו בבעיה משמעותית נוספת. כשהצגנו את המחקר לפני וועדת האתיקה, טענו חברי הוועדה שלא ייתכן שנגרום לנערים להתנתק מהסמארטפון, בזמן שאולי זה יגרום להם לקושי חברתי או נפשי, והם ימשיכו בניסוי כדי לא להפסיד את הכסף. לכן דרשו מאתנו בוועדה לשלם להם בכל מקרה את הסכום, גם אם הם לא יגיעו לנקודת הסיום. אני זוכר שבאותו זמן ששמענו על כך הרגשתי שכל מה שבנינו מתמוטט. אמרתי לפרופ' בלונדהיים: 'הכל אבוד. למה שהמשתתפים יעמדו במחקר אם יקבלו את הכסף בכל מקרה?' ההימור שלי היה על 50% בלבד שיגיעו לקו הגמר, אך כאן הגיעה אחת ההפתעות הגדולות שלנו שלדעתי אומרת כל כך הרבה – 98 מתוך 100 ממשתתפי המחקר סיימו אותו והצליחו במשך שבוע שלם להתנתק מהסמארטפון".

היומנים מתעדים

ד"ר רוזנברג מציין כי הם גילו על הדרך דבר מעניין נוסף: "ההורים היו למעשה שותפים לניסוי, שכן דרשנו מבני הנוער להפקיד אצל הוריהם את המכשירים ולבקש מהם לחתום על כך שהם לא משחררים אותם. לתומי הייתי בטוח שההורים ישמחו שהילדים יהיו סוף-סוף בלי המכשיר, אלא שהסתבר שלהורים היה לא פחות קשה מאשר לילדים. כי הם כבר התרגלו שהילד זמין כל הזמן ושיש לו תעסוקה בלתי פוסקת".

איך מתעדים את הממצאים של כזה מחקר?

"גם בנושא זה הייתה לנו התלבטות גדולה, כי תהינו איך לאסוף את הממצאים. בסופו של דבר החלטנו שלא להציג לנסקרים שאלות קונקרטיות, כדי שלא להכניס להם רעיונות לגבי נושאים שהם צריכים לחשוב או להרגיש. במקום זה חילקנו להם יומנים ריקים, וביקשנו מהם לכתוב במהלך השבוע באופן חופשי – לציין איפה הם הרגישו היעדר, ובכלל איך חוו את החסר של הסמארטפון בחייהם. אני חייב לציין שבסיומו של אותו שבוע היה מרתק לשבת ולקרוא 98 יומנים בזה אחר זה. יצאתי בהרגשה שהקשר שלנו ובעיקר של בני נוער עם הסמארטפון, הוא מרתק, אפילו מסתורי".

ומה באמת הופיע ביומנים? תוכל לתת דוגמאות?

ד"ר רוזנברג מאפשר לנו להיחשף לחלק מהתוצאות. כך למשל כותבת עינת:

"אתמול, בדיוק בשעה  ,23:45 כיביתי את הטלפון ומסרתי אותו לאמא  שלי שתשמור אצלה למשך 7  ימים. לא ייאמן איזה מסע שכנועים. הייתי צריכה לעשות כדי שהיא תיתן לי להשתתף בניסוי! הייתי צריכה להסביר לה שוב ושוב שזה משהו שאני מאוד רוצה לעשות ושלא תדאג, שום דבר לא יקרה..."

ואילו נטע כותבת:

"חלמתי בלילה חלום שהגעתי לאיזשהו מקום, ובו היו הרבה חברות.  גיליתי שאחת עברה טסט, אחת התארסה ואחת חלתה בסרטן, ונודע לי על הכל מאוחר בגלל שלא היה לי טלפון והרגשתי מאוד מתוסכלת... כנראה שבאמת לא קל לי שלא לדעת מה קורה סביבי בכל רגע..."

אחרי כמה ימים של ניסוי כתבה איילת:

"אוף! אוף! אוף! אוף! אוף! אוף!

נמאס לי כבר!

אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה!!!

אבל זה לא יגרום לי להישבר, בזה אני בטוחה.

יש לי מספיק שליטה עצמית כדי לא ללכת לארון של אבא שלי

ולקחת את הטלפון.

מה שבטוח, הסקרנות כמעט גוברת. בא לי, אפילו רק לשנייה

אחת, לראות את מצב הווטסאפים בטלפון, לראות מי חיפש אותי".

"כמו לקטוע איבר מהגוף"

"באופן כללי", אומר ד"ר רוזנברג, "אני יכול לציין שהיומנים אופיינו בחוויה דואלית, מה שאומר – מפוצלת. מצד אחד היו הרבה בני נוער שדיווחו לנו על קושי ותחושות שליליות, בעיקר מבחינה פיזית. היו שסיפרו שהם הרגישו מעין תחושות פנטום של רטט בכיס או ששמעו כביכול צלילים של מקשים והודעות ווטסאפ, למרות שלא היו. חלקם אפילו דימו את התחושות שלהם לתחושה של קטיעת איבר בגוף, וסיפרו שהם השתמשו כביכול בפרוטזות. כך למשל הייתה משתתפת שלקחה מכשיר ישן רק כדי שיהיה לה בכיס ושהיא תוכל לחוש את הנוכחות שלו, או אחרים שדיווחו שהשתמשו בשעון יד או בטבעת, כדי שיהיה להם עם מה להתעסק ביד.

"אבל במקביל, דווקא אצל אותם חבר'ה, הגיעו בו בעת גם תחושות חזקות חיוביות. היו מהם שדיווחו לנו על שחרור חוויות, על תחושה של יציאה לחופשי. היה מישהו שתיאר בצורה יפה שהוא הרגיש בתחילה איך כל החברים שלו בעניינים, בסמארטפון, ורק הוא בחוץ, עד שבשלב מסוים הוא קלט: 'זה לא שאני בכלא והם החופשיים, אלא בדיוק להיפך – זה אני שמשוחרר ואילו הם כבולים'. הוא לא היה היחיד. היו הרבה מאוד בני נוער ממשתתפי המחקר שדיווחו על תחושות חיוביות.

"היו גם הרבה דיבורים על השינוי במרחב המשפחתי, וזוהי נקודה בהחלט מעניינת. כי בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על הסמארטפונים כמדיום שמשתמשים בו בחוץ, כשיוצאים לרחוב או בדרך לעבודה. דווקא היעדר הסמארטפון חשף לבני הנוער עד כמה שהוא מעצב גם את מערכת הקשרים הביתית שלהם. היו מהם שסיפרו על כך שנסעו עם ההורים ופתאום שמעו סיפורים מאבא והיו קשובים יותר, כי הם היו בלי סמאטרפון, או כפי שסיפרה מישהי – היא שמרה על אחיותיה באמבטיה, ופתאום יכלה לדבר איתן ולהיות קשובה אליהן.

"אולי זה קצת משעשע, אך בהקשר המשפחתי היו גם כאלו שציינו שפתאום הם שמו לב עד כמה שההורים שלהם בעצמם מכורים, ועד כמה שהם נתונים בתוך המכשיר וקשה לשוחח איתם. זהו דבר שהם גם כן לא היו מודעים לקיומו קודם לכן".

לא רק צורך פונקציונאלי

איך מנתחים מחקר כזה מבחינה מדעית?

"זוהי שאלה טובה. אנחנו החלטנו לשקף בספר בעיקר את הקולות של בני הנוער. כלומר, להציג במרכז הספר את היומנים, שהם בעצם מדברים בעד עצמם וחושפים את כל הרבדים של הקשר ושל האופנים שבהם נטבע הסמארטפון בחיי היום יום שלנו.

"הזכרנו בתחילה שהמחקר בו השתמשנו נקרא 'מחקר חסך', ובנוגע לכך אני יכול לציין שכבר היה מישהו לפנינו שהשתמש במחקר כזה – זהו חוקר אמריקאי שחי בשנות ה-40. הוא ניצל את שביתת צוותי העיתונים בניו יורק כדי לבדוק איך אנשים מסתדרים בלי עיתון. דרך מחקר החסך שעשה הוא גילה להפתעתו שאנשים הצליחו להתמודד ביתר קלות עם הצדדים הפונקציונאליים של העיתון. כלומר, הם הסתדרו גם בלי להיות מעורים בחדשות. אבל מה שבעיקר היה להם קשה, הוא לשבת עם הקפה או הסיגריה של הבוקר בלי עיתון. זה מוכיח לנו שהעיתון לא היה עבורם רק כלי פונקציונאלי לצורך עדכון בחדשות, אלא גם משהו שהתחבר לחייהם במובן עמוק יותר. זה מה שאנו רואים גם בסמאטרפון – יש אנשים שקשה להם לקום בבוקר מבלי לגשת מיד לסמארטפון, או שהם זקוקים למכשיר גם בלי להשתמש בו, רק כדי להרגיש שהוא קיים, או לגלול את העמוד שוב ושוב, אפילו בלי לבדוק מה כתוב בו. זה ממש כמו חפץ מעבר של תינוק - דובי או שמיכי, כי הסמאטרפונים נותנים לנו תחושת מחוברות חזקה מאוד".

אתה חושב שאפשר להגדיר את זה כהתמכרות?

"זו שאלה שגם אנחנו שאלנו את עצמנו במהלך המחקר. התשובה היא שלילית – בספרים הפסיכיאטריים לא מופיעה התמכרות למסכים ולסמארטפון. זה לא דבר שקיים.

"גם הפתרון לבעיות של הסמארטפון אינו זהה לבעיות ההתמכרות, כי כשאדם מכור לכל דבר אחר, אנו מנסים לעזור לו להתנתק ממנו לגמרי, ואילו בנושא הסמארטפון אי אפשר לדרוש כזה דבר, כי הוא הפך לחלק ממרחב החיים שלנו. אין ספק שמדובר בסיפור מורכב מאוד, זו לא התמכרות פשוטה, וכל הורה או אדם צריך לבדוק באמת מה נכון עבורו ועבור הילד שלו".

בחברה החרדית מצליחים להישמר מהכנסת סמארטפונים, אצלם לא תראה ילד בן 9 עם סמארטפון. אז אולי זה מראה שבכל זאת יש סיכוי?

"החברה החרדית היא פלא גדול. היא הצליחה לעשות משהו בלתי נתפס, שבכל מקום שאני מציג אותו בעולם, אני רואה חוקרים שמוכים בתדהמה. כבר מתחילת הדרך הצליח המגזר החרדי להוריד את חברות הסלולר על הברכיים, ולהגיד להן בפשטות: 'רוצות להתאים את הטכנולוגיה למערכת האקלים המוסרי שלנו? אתם צריכים לספק לנו את מה שאנחנו מבקשים', והם אכן הצליחו בכך מאוד.

"זה נכון שכיום הסמארטפונים חודרים באופן חלקי גם לחברה החרדית ויש יותר ויותר אנשים מהמגזר שנמצאים ברשת. אבל עדיין יש דחייה משמעותית ביותר של גיל קבלת הסמארטפון הראשון, ובחברה החרדית קיימת בהחלט מציאות בה ילדים חיים עדיין במרחב שהוא בלי אינטנסיביות דיגיטאלית. אז כן, זה נכון שעוד יש סיכוי ואני מרשה לעצמי להיות אופטימי. זה לא שנוכל להסיר את הסמארטפון לגמרי מחיינו, אבל בוודאי שאם נתאמץ ונחשוב מה נכון לנו ולילדינו, התוצאות יוכלו להיות טובות".