שווה סיפור: ברית כרותה לשפתיים

נולדתי בעיר שיראז שבפרס. נולדתי כבת שנייה להורי לאחר שנות ציפייה ארוכות מאוד. אחותי הגדולה נולדה עשר שנים לפני, פרק זמן ארוך מאוד עבור זוג שכל חייו חלם על בית גדול ושוקק חיים.

בית גדול היה לנו. אבי היה איש עסקים, ובנוסף היתה לו גם משרה ממשלתית. הוא היה יוצא ובא למדינות שונות בהתאם לעסקיו או לפעילות המדינית שלו. ילדים היו מושא חלומותיהם, אך לה' היו תכנונים אחרים. אני הייתי ילדה של תפילות. הורי, ששמחו כל כך בבואי, שמרו עלי כבבת עינם. אחותי הגדולה היתה השמרטפית ובהמשך החברה הכי טובה שלי, אהבנו זו את זו בכל מאודנו. היא נרתמה לכל דבר שהצטרכתי, הדריכה אותי והעניקה את כל חום לבה לאחות הקטנה שהפציעה לחייה כמו קרן שמש חמימה.

נוף ילדותי היה קסום. שיראז זכורה לי כעיר עצומה, מלאה פרחים בשלל צבעים, מפלים ומזרקות של מים, גנים יפיפיים בקנה מידה לאומי. אהבתי את בית ילדותי, ובסך הכל היה לי טוב.

הייתי קטנה כששמי פרס החלו להתקדר, וקריאות לאומניות החלו נשמעות מרמקולי המסגדים, מגרפיטי על קירות של מוסדות המדינה, ובהמשך, גם קירות בתים של עובדי מדינה ויהודים שנכנסו לקרנבל האומנות הבזוי הזה. ברחוב, היינו זוכים לא אחת לקריאות נאצה כאלו ואחרות. במצב כזה אחותי היתה אוספת אותי ורצה אל הבית שלנו, שהיה מוקף בגדר יפהפייה, שהושחתה לאחר מכן על ידי קנאים מוסלמים, שונאי שלטון השאה.

בימים הללו, כשסימני השאלה עלו לאוויר ונותרו ללא מענה, הורי החליטו שלא טוב יהיה להישאר. מצד שני היו העסקים של אבא והתפקיד אותו נשא, וזה לא היה פשוט כל כך לשבור כך באמצע את הכל, מה גם שאבא האמין שבסוף העם יתפכח, כמו שאר מדינות העולם המערבי, והם יעזרו לשאה להתייצב ולכונן שלטון יציב ופרו מערבי כמו שהיה. מובן שאבא ניהל שיחות והתייעצויות מודיעיניות רבות, היו לו קשרים רבים והוא ניצל אותם.

בסוף אבא החליט שאנחנו, הבנות ואמא, נעבור למדינה מערבית, שם נשתכן ונמתין לראות את התוצאות בפרס. במקרה הגרוע אבא יחבור אלינו ונתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, ובמקרה הטוב ביותר – השאה יתפוס את השלטון ביציבות, ויעיף את המתנגדים הקיצוניים. או אז הדרך שלנו חזרה הביתה פתוחה ומאושרת, הכל יישכח ונמשיך לחיות את מה שהכרנו הכי טוב.

אבא היה פטריוט נאמן של פרס והשאה. הוא היה גאה בארץ הזו וראה את עצמו חלק ממשי ממנה – מה שבהמשך חייו ייראה אירוני ועצוב.

היות שהלאומניות בפרס רק צברה תאוצה, וקריאות "מוות לאמריקה וישראל" נשמעו שוב ושוב, אבא חשש שנעלה לישראל, פן יבולע לו, הוא העדיף שנמצא מדינה ניטרלית, וכך לא נגביר את הזעם שהיה מופנה כלפיו גם כך כאיש שלטון, יהודי ובעל נכסים, התגלמות כל הסימפטומים של הפרוטוקולים של זקני ציון.

המדהים הוא שככל שגבר הלחץ הציבורי על השאה, כך אבא שלי קיבל פיק ברכיים לגבי התוכנית שלו להוציא אותנו מפרס. הוא חשש מאוד, וכל יום שעבר סגר עוד יותר את האפשרות שניחלץ מהמדינה ללא פגע.

באחד מהימים, אבא לא שב כהרגלו בצהריים הביתה. אמא דאגה, אבל עדיין חשבה שוודאי הוא טרוד עם העניינים הבוערים, ולכן ישוב בערב. אך הערב הגיע, ואבא לא שב. אמא נלחצה. היא ניסתה לבדוק היכן הוא, ובדל מידע שהגיע אליה בישר לה שאבא נתפס על ידי מליציות פרו אירניות – נאמני חומייני.

הגורל של יהודי שנתפס על ידם היה ברור וחד משמעי. אמא יצרה קשר עם כל מכריו וחבריו של אבי כדי שינסו לעזור לו. מידע שהגיע אליה מאחת הדרכים הלא פורמליות, גרם לה להבין שהיא חייבת לברוח כאן ועכשיו עם הבנות שלה.

כמה מכרים של אבי ואנשי מודיעין מערביים עזרו לה לארגן את נתיב הבריחה, וכך, באחד הלילות, אמא העירה אותי, והיסתה אותי לבל אוציא מילה מהפה. היא הלבישה וכיסתה אותי בכמה שכבות,  חגרה לי נרתיק עור על מותני ושק קטן, וכך בדממה מוחלטת, יצאנו שלושתנו מן הבית אל עבר רכב שהמתין לנו בחוץ. הנהג היה מכר של אבי שסייע לאמי מאוד, הוא עזר לנו להגיע אל נקודת ציון קרובה לגבול. הוא הסביר לנו על המסלול המסוכן שאנחנו הולכות לעבור. הבריחה היתה יבשתית, היינו צריכות לעקוף את כל מחסומי האייתוללה ולחמוק ממפגשים בלתי צפויים, לחצות לפקיסטן, ומשם, על ידי דרכונים מזויפים, לטוס אל ארץ ניטרלית. לאורך כל הדרך עלינו להישמר משודדים ואנשים רעים ששרצו לאורך הנתיב לרוב, מה שהיה לא פשוט בכלל.

והיינו רק בתחילת המסע.

על גבי פרדות וחמורים יצאנו שלושתנו אל עבר הגבול. יום ולילה רכבנו, עם מורה דרך רע לב שלא נתן לנו רגע מנוחה. הגענו לאחר ארבעה ימי רכיבה, כמעט ללא הפסקה, אל מעבר לגבול. בעודנו בין ההרים והמדבר, התחיל לטפס לי החום והתחלתי לפרכס. אמא המודאגת לא ידעה איך לעזור לי. בסוף היום, כאשר הגענו לנקודת הציון הבאה, עזרה לאמא אחת הנשים שם להוריד לי את החום ולטפל בי. אמא ניסתה להשיג רופא, זה כמעט לא היה אפשרי, כי האחראיים פחדו שאי מי ידע על הקבוצה שהגיעה לכפר ויתחילו לשאול שאלות.

אמא שיחדה את האחראי ונפרדה מכסף רב, שגם כך לא היה לה הרבה ממנו עכשיו, כדי שיביא לה רופא לטפל בי. בזמן הזה מצבי נעשה לא טוב. הייתי בהכרה מעורפלת, ואמא בכתה והתפללה עלי יחד עם אחותי, שגם היא היתה מלאת כאבים ופצועה כתוצאה מהדרך הלא פשוטה שעברנו.

הרופא הגיע. האבחנה שלו היתה חד משמעית: הוא לא נתן לי סיכוי לצאת מזה, ורק בגלל הכסף הוא הביא לאמי בקבוק תרופה, שעד היום אנחנו לא יודעים מה היא היתה ומה היא הכילה.

אמא לא התייאשה, והשקתה אותי מהתרופה כל יום. עקב המחלה שלי, נאלצה אמא לקטוע את המשך הבריחה, מה שהגביר את הלחץ מצד האחראים. הם הורו לה להשאיר אותי למות, כי חבל על כל רגע, אין לי סיכוי. הם איימו עליה שאם היא לא תעזוב אותי ותמשיך במסע, הם יאלצו להשאיר אותה כך באמצע שום מקום, ולהיעלם מהמקום עם כל הכסף. הם פחדו מאוד.

אמא נקרעה. היא לא הסכימה לעזוב אותי לרגע, וגורל אחותי היה חשוב לה לא פחות. מצד שני היא לא רצתה להשאיר את אחותי לבד עם המבריחים. זו היתה סכנה גדולה עוד יותר. וכך, כשהיה נראה שהגיעו מים עד נפש – נחצה הים. אחד המבריחים החליט לנצל את המצב, והנחה את אמא לקחת אותי אל אחד ממוסדות האו"ם שהיה בפקיסטן ולבקש הגנה.

במקביל, מצבי החל להשתפר, וכך יצאנו שוב שלושתנו אל עבר אחד ממוסדות האו"ם, כאשר אני שוכבת באפיסת כוחות.

זו היתה ההצלה שלנו. לאחר שקיבלנו סיוע ממוסד האו"ם, דאגו להביא אותנו ברכב לעבר מדינה בשם קראצ'י. שם, עם תעודות מעבר, עלינו למטוס שהוביל אותנו לטורקיה, ומשם לישראל.

בישראל כבר עודכנו שנגיע. חלק ממכריו של אבי היו אנשי מודיעין ישראליים, שחיכו והינחו את אמי לצלוח את הדרך הקשה ולהגיע לישראל. כאן קבלנו דירה, והיה עלינו להתחיל חיים חדשים עם מעט מהרכוש שהצלחנו להבריח וממה שנותר ממנו. אני הגעתי חולה וחלושה. מיד הופניתי לבדיקות מקיפות, שקבעו שגופי לא עמד בתלאות הדרך והאבחנה היתה - אי ספיקת כליות.

הייתי בת שתים עשרה. ילדה שעברה תלאות לא פשוטות. אבא שנעלם לבלי שוב, בריחה באישון ליל בדרך לא דרך עם פחד ואימה מכל פינה. וכך הבשורה הבאה היתה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע.

אמי האומללה, שעדיין לא התאוששה מהתלאות, נאלצה להיכנס למסע חדש. הפעם הראשונה בה ראיתי את המכונה ואת הדם שלי היוצא ממנה, היה לא קל.

בתחילה הייתי מתעלפת בסיום של כל טיפול, והגוף שלי הצטמק ונבל במקום לפרוח ולגדול. הרופאים אמרו לאמי שרק השתלת כליה יכולה להציל אותי.

וכך התחיל המאבק על חיי. אמא ניסתה לבדוק ולברר איפה ניתן למצוא תורם כליה עבורי. הארצות והסכומים שהתרומה והניתוח דרשו היו גבוהים. כאן נכנסה אחותי באצילות האופיינית לה. היא אמרה לאימי שהיא רוצה לבדוק אם תוכל לתרום. אמא נבהלה (בזמנו, המודעות לתרומת כליה מאדם חי היתה לא גבוהה במיוחד), אך לאחר ייעוץ עם רופא החליטו שתיהן לבדוק את ההתאמה.

ואכן, אחותי היקרה נמצאה מתאימה לי באחוזים גבוהים ביותר.

יום הניתוח הלך וקרב. אני אושפזתי כמה ימים קודם, ואחותי, לאחר בדיקות מקיפות נוספות, הגיעה לבית החולים כדי להיפרד ממני רגע לפני שנכנס שתינו אל חדר הניתוח.

בכינו זו על זו. זה היה רגע מרגש מאוד. לאחר סבל ממושך, הערכתי מאוד את רצונה של אחותי ואת נכונותה לתרום לי את אחת מכליותיה. ידעתי שבכך היא מעניקה לי חיים.

כמה שעות אחר כך שכבנו בחדר התאוששות. אמא הדואגת נקרעה בין שתינו – כעת היינו כל עולמה.

בסייעתא דשמיא, ניתוח ההשתלה הוגדר כהצלחה. גופי קלט את השתל וחיים חדשים החלו להפציע בי. התחלתי לחיות, ללכת לבית הספר, להכיר חברות ולימודים. עדיין היו קשיי שפה, אבל צלחתי אותם בקלות. בתקופה הזו אמי ואנחנו התחלנו להכיר את היהדות דרך הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א. השיעורים שלו נתנו לאימי כוח, וכך התקרבנו אל האור.

ככל שחלף הזמן, גופי התאושש יותר ויותר, אמנם חייתי על כדורים שהייתי חייבת לקחת יום יום למשך כל חיי, אך עדיין נחשבתי לאדם בריא ללא מגבלות, והדיאליזה היתה חלק מהעבר ותו לא. אחותי ואני המשכנו להיות חברות קרובות. שתינו עברנו יחד את כל התלאות, מה שרק אנחנו יכלנו להבין.

אחותי כבר היתה גדולה, ובעקבות אמא הגיעה גם היא לשיעורים של הרב גרוסמן. היא נשאבה אל האמת, וכך המשיכה אל מדרשה לבנות בירושלים. כשנתיים אחר כך אחותי מצאה את הזיווג המיועד לה. היא זכתה להתחתן עם בן תורה, ונראה היה שהנה, היא הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, ומעתה יהי לה רק טוב ושמחה.

ואכן נראה היה שטוב לה. היא מצאה עבודה טובה והתחילה ללמוד תואר בסיעוד. חלומה של אחותי, שראתה כל כך הרבה רוע בחייה, היה לעזור לאנשים ולתת טוב לעולם. היא רצתה רק להאיר ולנסות לרפא כך את הכאב שהיה בלבה.

החיים המשיכו במסלולם הרגיל, לכאורה. אני נשארתי הילדה הקטנה של אמא, מפוגגת את בדידותה, ומכניסה הרבה אור ושמחה בילדותי. נכנסתי לבית ספר תורני, שם התחזקתי מאוד, והמשכתי ללמוד בתיכון חרדי לכל דבר. כאשר הגעתי לשלב בו היה עלי לבחור מקצוע, ידעתי שאני רוצה להיות מורה.

הקתדרה קרצה לי, כמו גם אמנות ההוראה ועיצוב הנפשות שיש בכוחה לעשות. בסיום לימודי כבר הייתי מורה נערצת. אהבתי את התלמידות והן החזירו לי אהבה כפליים.

הרגשתי בריאה ככל האדם. הכליה תפקדה מצוין וגופי קלט אותה ללא דופי, כך שהייתי, לכאורה, בריאה לחלוטין. אילולא הצלקת שנותרה לי ולאחותי, מי היה מאמין?...

התפללתי רבות על כך שהזיווג שלי לא יתרגש מהמצב הבריאותי שלי. עדיין מדובר היה בתקופה שבה לא היתה מודעות גדולה כל כך לכל הקשור להשתלת כליה כמו שיש היום. זה די הפחיד את האנשים, ואני התפללתי ליוצר הכל שכמו שהביא לי את האתגר הזה, מחלת הכליות, כך ימצא לי את המיועד לי למרות ועל אף.

כיתומה ללא חותמת (עדיין לא קיבלנו מידע מהימן לגבי גורלו של אבא), החיים היו מלאים סימני שאלה כואבים ושורפים. בפנים, אף על פי שהבנו וידענו את התשובה, עדיין, כשהספק קיים - הוא אוכל ומנקר מבפנים, בכל צלצול טלפון אמא דמיינה שאלה אנשי המוסד, שהנה באים לבשר לה על אבא. כל ידיעה בעיתון על פרס, שהפכה לאיראן בחסות האייתוללה, אמא בדקה שוב ושוב, כל תמונה שפורסמה – אמא היתה הראשונה לקנות ולבדוק כל דמות שהופיעה בה.

זאת היתה יתמות ללא כותרת, יתמות של ריק ואי ידיעה, והכאב רק גבר עם כל יום. הנחמה שלי היתה שבמצבי אין קרובה ממני אל בורא העולם. הרגשתי את ידו הרחומה, ועד כמה הוא הוביל וניחם אותי על כל צעד ושעל.

בדמעות ביקשתי והתחננתי שיעזור לי, כי אני רוצה לבנות בית ולהביא ילדים לעולם, להמשיך את מה שנגדע, שיהיה מצבת וזיכרון לאבי.

באחד מהימים פנתה אלי מכרה והציעה לי בחור ממוצא פרסי המתגורר בארצות הברית. גם הוא היה מפליטי התקופה, רק שהוא הספיק לברוח קודם, ומצא יחד עם משפחתו מקלט באמריקה. הבירורים לא לקחו הרבה זמן. אמא שלי הכירה מיד את משפחתו - גם הם היו משיראז, ומשכך, הם הכירו אלו את אלו. הם גם ידעו על המקרה של אבי, ושמרו לו חסד נעורים על מקרה שבו עזר להם בעבר מתוקף תפקידו הממשלתי. גם כשאמא שלי יידעה אותם על מצבי הרפואי הם לא נבהלו. הם ביקשו לבדוק את הפרטים, ולא היה נראה שהם נרתעים כלל. למעשה התברר כי אחד האחים למד רפואה, ולכן הידע הרפואי היה נהיר להם, ובשל כך פחת החשש. 

הם נתנו אור ירוק.

הבחור הגיע לארץ, ובסייעתא דשמיא גדולה – מצאנו זה את זו.

ענבי הגפן בענבי הגפן.

דבר אחד העיב על כל השמחה.

אחותי. אחותי האהובה עדיין לא זכתה לפרי בטן. עשר שנים עברו, ועדיין היא בגדר ממתינה לישועה. אף על פי שידעתי שאין קשר בין הדברים, עדיין הכליה שלה הנמצאת אצלי ניגנה לי שאולי, ושמא, ומי אמר שזה לא בגלל זה...

נגמרתי מכך, וכן, גם שמעתי את הלשונות המתגלגלות, אלו החושבות שהן יודעות הכל. ביום חופתי כל מעייני כמעט היו נתונים אליה. התפללתי שתזכה לפרי בטן, להמשכיות כפי שמגיע לה. אחותי האהובה והיחידה, שהעניקה לי חיים מחדש, ובזכותה אני כאן, תחת חופה וקידושים.

לא הרבה זמן לאחר החתונה, התבשרתי בבשורה הכי טובה – אני הופכת להיות בקרוב לאם. ברגע הראשון עלתה מיד דמותה של אחותי מול עיני. נלחצתי נורא.

מה יהיה? איך אשא פני, שאני כן והיא לא? לא יכלתי לעמוד בזה. התפללתי שוב ושוב לאלוקים שירחם ויחונן את אחותי.

אך למרות כל חששותי, אחותי קבלה את זה בטבעיות גמורה. היא דאגה לי מאוד לאורך כל התקופה, ועזרה ככל יכולתה. זה הקל עלי, אבל עדיין רציתי כל כך בשבילה, שיהיה לה גם.

לא יכלתי לסבול את השקט הצורח מקירות ביתה, את הכאב שהציף את עיניה. רציתי לאחל לה את כל הטוב שבעולם.

לאחר לידת בני המתוק, אחותי היתה הראשונה שהגיעה. כאחות בבית החולים, היא סידרה לי את הטוב ביותר. כולה לב. היא נקשרה לבני והיתה מבלה איתו שעות רבות.

וכך, שנה לאחר מכן, התבשרתי ששוב אני ממתינה לתינוק נוסף, ושוב נבהלת, וכאבי גדל על אחותי הממתינה עד בוש כבר למעלה מעשור כדי לחבוק פרי בטן, והריטואל נשאר כבפעם הראשונה – אחותי הגיעה לעזור ולתמוך, לפני הלידה ואחריה. עם כל הטוב שלה וחיוך, היא היתה שם כולה בשבילי. קרעתי את השמים באותה הלידה, הייתי בטוחה שהנה, זה כבר מגיע. חשבתי לעשות לריבונו של עולם את החשבון בעצמי, שוכחת לפני מי אני צריכה לתת דין וחשבון. 

אחותי המשיכה להגיע אלי במסירות עצומה. כבר הייתי אמא לשני קטנים, והעזרה היתה נצרכת בהחלט. אחותי אהבה להיות איתם, ובכל פעם שראיתי אותה איתם, לבי נמס בקרבי וכבר לא יכולתי לשאת זאת.

ואז התבשרתי שוב. שוב אני מתעתדת להיות אמא לעוד נשמה הנמצאת בקרבי. הודיתי לה' על המתנה הנפלאה הזו, אבל הכאב על אחותי גבר עלי, וכבר לא יכולתי לראות אותה כך בבדידותה. בעוד אני מתבשרת וזוכה שוב ושוב, דווקא היא, שהצילה את חיי ונתנה מעצמה את היקר לה כדי להחיות אותי, דווקא היא ממתינה לפרי בטן.

במר לבי פניתי לאלוקים וביקשתי ממנו שבמקום לתת לי - שייתן לאחותי שממתינה. אמרתי זאת בכאב עצום, ואף על פי שלא התכוונתי באמת לדברים, אלא היה זה מתוך כאב למצבה, הדברים נאמרו ממני, ולאזני אמי, שהיתה לידי. אמי נבהלה מאוד.

אני לא ייחסתי לכך חשיבות.

כמה ימים אחר כך קיבלתי הודעה עצובה. נעלם הדופק, אין ילד נוסף ברחמי.

התעצבתי מאוד.

אך העצב היה קצר מועד. פחות מחודש לאחר מכן, אחותי בישרה לי את גדולת הבשורות. היא נפקדה, והנה הישועה שלה הגיעה! השמחה פרצה גבולות. לא זכרתי מימיני ומשמאלי, כל העצב עבר לפינה נשכחת. אחותי הולכת להיות אמא - אין דבר גדול יותר מזה!

אחותי ילדה, ואחרי שנה היא ילדה שוב – והפעם תאומים. ושוב היא ילדה לאחר שנה...

ואני נותרתי עם שני ילדי – שמחה מאוד בשמחתה של אחותי. באחד מהימים תיניתי לאמי את הכאב שלי. בעוד ילדי גדלים - אני לא זוכה להיפקד שוב, למרות כל מאמצי בגשמיות וברוחניות.

ואז אמא הזכירה לי את שאמרתי אי אז, ברגעים שבהם הכאב הטריף את דעתי.

נבהלתי מאוד. ברית כרותה לשפתיים, אמא שלי התרתה בי.

איננו יודעים חשבונות שמים, אבל עדיין הרגשתי שהכתובת היתה על הקיר.

אחותי זכתה למשפחה ענפה של עשרה ילדים! בעוד אני נותרתי עם שני בני שהם כל עולמי. אין אני חלילה מגיעה בטרוניה, אלא מודה על כל נשמה ונשמה שזכיתי לקבל בפיקדון, יודעת ששום דבר לא מובן מאליו. למדתי על בשרי.

אני שמחה על האושר של אחותי, ונזהרת מאוד מאוד על היוצא מפי.

מקווה שסיפורי יהווה תמרור לכולנו. מוצא שפתיך תשמור.