שווה סיפור: פסח של חלום

מאותו היום שיחזקאל שלה נפטר, היא נהייתה אדם אחר. לגמרי. כל שישים שנותיה נסדקו באחת. "הוא היה בעל טוב", היתה חוזרת ואומרת לכל מי שהתעניין בשלומה. מתקשה לעכל את הבדידות והכאב בערבוביה, נותר בה חלל עצום, ואין לה נחמה. גם אריאל שלה, בנה יחידה, עדיין גר איתה בבית, מחכה גם הוא לישועתו, ולבה משתוקק למעט נחת, לנכדים שיתרוצצו בין קירות ביתה, יעטרו את הקירות המשעממים, יסתרו את כיסוי הספה שהיא מהדקת שוב ושוב. חלמה היא על ימים כאלו, אהבה להשתעשע בכך יחד עם יחזקאל, בכך היו מפיגים במעט את הכאב באבדתו של בנם שעדיין לא נמצאה.

אבל עכשיו יחזקאל הלך, כך פתאום ביום בהיר, לבו נדם והוא איננו איתה יותר. אין עם מי לחשוב ואין את מי לשתף, אין עם מי לייחל, לטוות תקוות וחלומות ליום שיגשימו עצמם. היום זה רק היא, אריאל ואלוקים ששומר עליה, עליהם.

בעוד כמה ימים יחול חג הפסח. כולם סביבה מנקים, מתרוצצים, אצלה כבר הכל נקי, לפני שבועיים כבר סיימה הכל. חוזרת שוב ושוב על הדברים, מנסה להפיג את השעמום, למלא בתוכן את הימים עד לבוא החג. כבר שנה שאריאל הצדיק שלה התחיל להתקרב לדת, ללכת לבית הכנסת לשמוע שיעורים מהרב. היא שמחה מאוד, גם יחזקאל שמח. לפעמים בשבתות גם היא הולכת, שמה כיסוי על ראשה ויושבת בעזרת הנשים, נושקת לספר התורה מהמחיצה, מתפללת לאושרו של בנה, לנחת שלה שעוד תבוא.

תמיד היא אהבה את הדת והמסורת. זוכרת את הימים שהיתה קטנה בבית הוריה, ליל הסדר היה גולת הכותרת, כל הדודים התאספו בביתם, עורכים את הטקס באחווה. כל בני הדודים היו יחד, מצטופפים ושרים ולא היתה הנאה גדולה מזו. לכולם היה טוב ושמח, והיה מספיק מקום לכולם. החגים בכללותם היו זכורים לה כמקבץ של רגעים מאושרים מלאי עונג ושמחה.

אבל היו ימים. היא גדלה והשתנתה כמו כל ילדי השכונה והמשפחה. לצערה, היא התרחקה, וכבר לא היו לילות הסדר כמו שזכרה. עד לא מזמן הם היו עורכים עם אחיו של יחזקאל, אבל זה לא היה "זה". הם היו מתארחים במלון או לחילופין טסים למדינה אחרת לטיול "שובר שגרה", ותמיד קינן בה העצב. הזיכרונות מהעבר רדפו אחריה בפלשבק, מנסים להאיר לה את העבר. גם יחזקאל התבטא לא אחת שליל הסדר בצורה הזו, זה לא מה שההורים שלו רצו ולא מה שהם חלמו, ו"זה לא זה", היה חוזר ואומר כמוה. שניהם הרגישו בפנים את הכאב שבריקנות, את המשפחתיות והמשמעות שנגוזה בצוק התרבות החדשה שבה האביסו אותם.

השנה אריאל אמר שהם יעשו סדר בבית. הוא לא רצה לצאת לבית מלון, וגם היא לא ממש רצתה, לא יכלה ללכת בלי יחזקאל שלה. אריאל קנה מה שצריך. הוא שאל את הרב כל דבר שצריך, וממש לפי רשימה מסודרת הלך וקנה. גם היא ניסתה להיזכר במתכון של אמה לחרוסת, זכרה שהיו שם תמרים עם אגוזים ותפוח ירוק. החליטה לנסות, אולי תצליח לשחזר את הטעם ההוא, הבלתי נשכח.

היא התקשרה למרים אחותה, אולי היא תזכור. מרים לא ממש הבינה מה קרה לה, והציעה לה לנסוע איתה יחד לחופשה ארוכה. בשביל מה לעבוד קשה כל כך? אבל היא דחתה אותה, מזכירה לה שזאת הבקשה של אריאל שלה, והיא לא תגיד לו לא. וגם היא בעצמה רוצה להיות בבית, אבל את זה היא לא אומרת, לא צריך לומר מה שמרים לא תוכל להכיל. ככה זה בחיים.

היא מביטה בחלון. מתחת לבית מתרוצצים ילדים. היא כבר למדה לזהות אותם, משפחה חדשה הגיעה לשכונה ולבניין המנומנם שלהם, קומה מעליה. בתחילה נבהלה מכמות הילדים, מהשעטות במדרגות, מהקולות. אחר כך היא התרגלה, עכשיו היא כבר אוהבת.

היא נהנית לראות את שמחת החיים, את האושר שהם מזריקים לכל עבר. שמחה שהם מצעירים את פני השכונה, את הבניין, נותנים גוון מעניין. כשמתבוננים בהם, לרגע לא משעמם. לא אחת הרהרה באמא שלהם, בסבלנות, בהארת פניה, בתשומת הלב שהיא מקדישה להם. נזכרה באמא שלה. בימים של פעם, כשגדלו יחד כל שמונת אחיה בדירה של חדר וחצי, והיה כל כך שמח ומאושר, ודבר לא חסר.

ראתה והתגעגעה למה שלא יחזור להיות כשהיה...

*

ערב פסח. אריאל מכין כל מה שהוא יודע. היא שואלת אותו אם הוא זוכר מה צריך, הוא אומר כן, והיא סומכת עליו. בתוך תוכה היא משתוקקת לשאול משהו בבית הכנסת, לקבל קצת רקע, הדרכה איך עורכים את החג הזה. לא מצליחה להיזכר בפרטים שהיו לה בבית אביה. אבל אריאל טוען שהוא יודע, אז היא משתדלת להיות רגועה, אף על פי שמתחשק לה לעלות למעלה לשכנה ולשאול אותה, להתייעץ, היא ודאי תדע לעזור לה. הם חרדים, ובעלה נראה רב נחמד כזה. אבל היא לא מעזה. מתביישת.

גם כשהשכנה מנסה לדבר איתה וליצור קשר ידידותי, היא נמנעת, מתוך בושה, אף על פי שבתוכה היא משתוקקת לקשר ולקרבה. אבל ככה היא. לא מצליחה להשתחרר מזה.

ערב פסח. היא הולכת לבית הכנסת להתפלל, יחד עם אריאל שלה, מביטה בו בגאווה מבעד למחיצה. לבה מתרחב למראהו, לחליפה החדשה. הוא נראה טוב כל כך. נשמה טובה, הילד שלה, חסרה רק הכלה, אלוקים, רק שתבוא. בסוף התפילה היא ממתינה לו שיצא. הוא מתעכב קצת, שואל שוב את הרב. הרב מסביר, ואז ניגש אליה יחד עם אריאל הסמוק.

"אולי תבואו להתארח אצלינו? אשתי תשמח מאוד לארח אתכם, היא ממש מחכה לאורחים", מנסה הרב לשכנע.

אבל היא נבהלת. מביטה באריאל, מבינה עכשיו למה אדמו לחייו. "לא, לא, הרב, אנחנו מסתדרים, תודה", היא מסרבת, מתביישת. לא רוצה להזדקק, לא נעים לה.

אריאל שלה, שקיבל את החינוך שלה, חוזר אחריה, מהדהד אותה.

הרב לא מרפה. "אנחנו עדיין נחכה לכם, תבואו מתי שתרצו". היא מחייכת ומודה לרב מכל הלב, ובפנים היא בוכה, כמהה להיות עכשיו בבית עם הרבה סועדים ואווירה, עם רב שיודע לנהל את הסדר, שלוקח את האחריות, שמכיר את המנהגים והכללים. אבל היא לא מראה מה היא חושבת ומרגישה. היא חוזרת הביתה עם אריאל שלה, לשולחן הגדול עם המפה הלבנה, ולשתי הצלחות הערוכות על גביה.

אריאל מסתכל שוב ושוב בסידור, מתחיל לקדש. היא עונה אמן לברכות, מנסה ללמוד את הטקס. אריאל מנסה גם הוא לנהל את מה שהרב הסביר, אבל הוא מרגיש שהוא לא ממש מצליח. מידי פעם הוא שואל אותה אם היא זוכרת איך סבא היה עושה, וכמה שהיא מנסה - היא לא ממש מצליחה. ועכשיו עם הבית המצוחצח והשולחן הגדול היא נמלאת עצב לחלל הגדול שנמצא כאן, כמהה לאנשים שיבואו, שישבו, שינהלו איתם את הסדר, שיהיו יחד משפחה מלוכדת וגדולה. אבל המציאות היא אחרת, והיא משתדלת מאוד להיות שמחה למרות הכל, ולחייך לאריאל שלה, שמתאמץ כל כך.

קולות סוערים עולים מחדר המדרגות. בתחילה לא ייחסה לכך חשיבות, אך עד מהרה נשמעות על דלת ביתה נקישות מהירות. היא ניגשת לפתוח. קבוצת ילדים מבוהלים עומדת שם, אביהם מאחור.

"סליחה על ההפרעה, רצינו לבדוק אם גם לכם קפץ החשמל, אבל אני רואה שברוך ה', הבית מלא אורה", מחייך הרב מלמעלה. הילדים מביטים בו ובה.

הלב שלה מגיב מיד. "אין לכם חשמל? אתם יכולים לבוא אלינו, יש מקום לכולם", היא מצביעה על השולחן הגדול שמאחוריה. אריאל מגיע במהירות אל הדלת. "תבואו, תבואו", הוא מתחנן. היא מזהה את הנימה, את הכמיהה. הרב מתלבט, הילדים שועטים לאמם. היא שוב מפצירה, "תבואו, בשמחה רבה, זה ממש ישמח אותנו". הרב נשבר ומעדכן אותה שהם יורדים בדקות הקרובות עם כל האוכל והציוד, ושלא תעשה כלום, הם יעשו הכל.

היא עוד לא סופרת עד שלוש, וקבוצת ילדים פושטת על ביתה במהירות הבזק. הם מניחים מגבות ומפיות, סכו"ם וכלים, סירים, גביעים, בקבוקי יין. היא מסתחררת מהכמות, מהמהירות. היא מתיישבת על הספה, המומה.

בכמה דקות הם מארגנים את השולחן, רואה את אריאל שלה, יחד איתם, מנווט אותם, מנהל. הנה, גם אמא שלהם יורדת עם חיוך גדול ושלוות נפש שאין למצוא היום. מודה לה בחום, נרגשת.

היא לא באמת מאמינה שזה קורה לה, אבל רבע שעה אחר כך, כולם כבר ישובים סביב שולחן אחד בבית שלה. קולות של ילדים ושמחה. היא מביטה בהם שרים וצוחקים, והרב מסביר לכולם, והילדים מרותקים, וגם היא, לראשונה, שומעת ממש את כל יציאת מצרים, את השעבוד והגאולה, את המצוקה וקריעת הים, את המדבר והארץ המובטחת. וזה מעניין ומרתק, ומגלה לה פרטים חדשים על ההיסטוריה של עמה, על התהוותם לעם ולאומה. היא מגלה את עצמה, וזה ממלא אותה במשמעות עמוקה. היא מביטה באריאל שלה, שכל כך שמח וטוב לו, וזה מרגיש לה כמו הימים של פעם. והנה, הם כבר שרים "מה נשתנה", ובשבילה הכל השתנה, והלילה הזה כולו משאלה אחת גדולה שהתגשמה.

היא מביטה באריאל ומתפללת לה' שהבן שלה יבנה את אחת מחורבות ירושלים במהרה, ילדים וילדות ישחקו ברחובותיה, שם ישבו זקנים וזקנות - כמוה, יתמלאו בנחת ושמחה.

יודעת שעוד תתגשם הנבואה. מצפה לה.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

אלמנות המלחמה השבורות מחכות להזמנה של הידברות לנופש היתומים הגדול!

עם ישראל מחבק את היתומים שהקריבו את היקרים להם למעננו – הצטרפו עכשיו לחיבוק הגדול ואמצו יתום מלחמה!

לחצו כאן או התקשרו 073-222-1212