אגדה של הגדה

ב 14 בספטמבר 1880 חנכו את בית הקברות "סגולה" בפתח תקווה. ההלכה היהודית קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, צריך לעשות סדר תפילה מסוים, מעין "תיקון" לקרקע, ורק אחר כך ניתן לקבור.   

כשאנשי ה"חברא קדישא" סיימו את התפילה, אחד מהאנשים "זרק" שאלה הומוריסטית: "רבותיי! הקרקע מוכנה, מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?", "אני מוכן!" אמר אחד הנוכחים, בהומור כמובן... הוא היה אדם צעיר לימים, ואכן, תוך כמה ימים הוא נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו: "פה נטמן פלוני אשר הביע את רצונו להיקבר ראשון...". סיפור זה מחזק בתודעתנו את האמרה שאמר החכם מכל אדם: "מוות וחיים ביד הלשון".

אחד מהכוחות העצומים שיש בידנו, וכמעט שאיננו מודעים אליו, הוא כוח הדיבור שניתן לאדם.

בפרשתנו, פרשת וישלח, מסופר על רחל אימנו שנפטרה באופן "טראגי" בלידת בנה בנימין. מה גרם למותה? הסכיתו, ידידיי:

יעקב אבינו יוצא מבית לבן בדרכו חזרה לבית אביו. הוא הולך עם ארבעת נשותיו ואחד עשר ילדיו, ולפתע לבן רודף אחריו. מה קרה? שואל יעקב, ולבן מיד נזעק: "למה גנבת את התרפים שלי?" (סוג של עבודה זרה) אומר יעקב, לא גנבתי שום דבר, ובכדי להראות שהוא דובר אמת ולא חלילה משקר הוא מוסיף משפט שהתברר כ"קריטי", משפט שחרץ את גורלה של רחל אשתו: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה". מי שלקח את האלוהים שלך – ימות! יעקב לא ידע שרחל אשתו לקחה את התרפים... והסוף, ידוע לכולם- רחל מתה בדרך... 

נורא. יעקב כלל לא חשב על אופציה כזו, הוא לא חשב שמשהו ממשפחתו גנב את התרפים ולכן הוא "קילל", ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

התורה מצווה אותנו "לא תקלל חרש". זאת אומרת גם אם האדם לא שומע - אסור לך לקללו. למה? הוא בין כה לא שומע? כותב ספר החינוך: "אף על פי שאין בנו כוח לדעת באיזה עניין תנוח הקללה במקולל ואי זה כוח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששים לקללות, בין ישראל בין שאר אומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער".  (ספר החינוך מצווה רלא')

כשאדם מוציא מפיו דבר קללה, נעשה רושם במקולל. הדבור לא הולך לאיבוד, הדבור נחקק לו אי שם...

הנביא מספר (מלכים ב' פרק י') שלפני שאליהו הנביא "עלה בסערה השמיימה", אלוקים ביקש ממנו למנות את אלישע לנביא ואת יהוא למלך ישראל. לאחר זמן, אלישע ציווה את יהוא בדבר השם שיהרוג את כל בני אחאב ועובדי הבעל. ואכן, יהוא נאמן לציווי השם ומכרית את כל העבודה זרה מעם ישראל. חוץ מעגלי הזהב של ירבעם בן נבט שאותם הוא משאיר. למה? למה יהוא לא סיים את מה שהוטל עליו עד הסוף?  

התשובה נעוצה בשלב אחד קודם: איך יהוא הצליח להרוג את כל עובדי הבעל? אומר התלמוד, יהוא הוציא כרוז ובו נאמר: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה". הוא עשה "טריק", כולם הרי ידעו שיהוא צדיק גדול, וכששמעו שהוא הולך לעבוד את הבעל, הייתה זו ידיעה אטרקטיבית, וכולם התקבצו למקום אחד לחזות ביהוא הצדיק כשהוא הולך לעבוד את הבעל, וכך, כשכולם מקובצים, הוא הרג את כולם... אומר התלמוד: "ברית כרותה לשפתיים", כיוון שיהוא הוציא משפתיו את המשפט: "יהוא יעבדנו הרבה", זה מה שגרם לו לא להכרית את כל העבודה זרה, ולהשאיר את העגלים...

כמה צריכים להיזהר ממה שאנו מוציאים מהפה...

מה מיוחד בדיבור שכוחו כה רב? ספר החינוך מסביר את העניין:

בפרשת בראשית, הפרשה שמתארת את בריאת העולם, נכתב שאלוקים ברא את העולם באמצעות דיבור. "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", וכן בכל הבריאה.

כשאלוקים ברא את האדם, נכתב בתורה: " ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "נפש חיה" מתרגם האונקלוס: "רוח ממללא", פירוש- כוח הדיבור. מה שמאפיין את האדם ומבדילו מבעל חי זה הדיבור. נשמת האדם, שהיא חלק אלוק ממעל, באה לידי ביטוי בדיבור.

אם כן, הדבור מבטא את הנשמה, את הצלם אלוקים של האדם, ולנשמה יש כוח אדיר...

כמה שהאדם בדרגה רוחנית גבוהה יותר, נשמתו מזוככת יותר- ויש בכוח דיבורו לפעול גדולות ונצורות. זה הסיבה שלאורך ההיסטוריה אנשים מבקשים ברכה מצדיקים. 

הנביא עמוס אומר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", רוח מהווה את אחד  הכוחות החזקים בטבע, והפסוק עושה הקבלה בין הרוח לבין הדיבור. לאחר פטירת האדם אלוקים יראה לנו מה פעלנו בכוח הדבור שלנו לטוב, או למוטב...

כעת נבין את לחש הקסם העממי: "אברא כדברא". בתרגום "חופשי" מארמית- "אברא"- אני בורא, "כדברא"- כמו הדיבור, אני יכול לברוא כמו שאני יכול לדבר... הוא אשר אמרנו, הדיבור יוצר מציאות.

נקודה למחשבה.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת וישלח – כל הסרטים ב-VOD הידברות