לא תאמינו למה העדיף החתן לבטל את החתונה

הדרשן הנודע הרב יעקב יצחק גלינסקי זצ"ל הביא סיפור מדהים הרלוונטי לימים אלו של ספירת העומר, בהם העניין העיקרי בו יש לעסוק ולהתחזק הוא אהבת וכבוד הזולת, שכן בימים אלו אנו מתאבלים על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

בנוסף לכך ימי ספירת העומר הם הכנה ראויה לקראת קבלת התורה בחג השבועות, והרי על מתן תורה נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשו חז"ל: ויחן בלשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד.

שורש המצווה היא בכך שעם ישראל כולו הוא כגוף אחד, וכמו שכתב הרמ"ק שכל ישראל  קרובי בשר הם ונשמותיהם כלולות יחד, ולכן ראוי לכל אחד להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה בטובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא ממש כגוף אחד עמו.

הבעל שם טוב מבאר את הפסוק של "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'" – כשם שאני ה' אוהב את עם ישראל בכל עת ובכל שעה ותמיד הם נקראים בנים למקום, כך צריכים אתם לאהוב כל אחד מישראל.

אכזבה של פגישה ראשונה

גאונותו המופלגת בתורה של רבי עקיבא אייגר זצ"ל, מגדולי האחרונים באירופה, התפרסמה בגיל צעיר מאד, וכשהיה בן שתיים עשרה שנים בלבד כבר כתב חידושים על מסכת חולין, ובלומדו בישיבת דודו רבי וואלף אייגר היה נותן שיעורים בהיותו כשהוא רק בן חמש עשרה.

כשנודע לגביר רבי איציק פרנס מליסא על העילוי הצעיר, הוא רצה לזכות בו כחתן לבתו. הוא הגיע לישיבה עם שני תלמידי חכמים מופלגים על מנת לבחון אותו, ולראות האם השמועות אודותיו באמת נכונות. החלו אותם שני תלמידי חכמים לדבר אתו בלימוד, ורבי עקיבא שותק. הם התאכזבו, וכמוהם התאכזב החותן לעתיד.

לאחר שהם עזבו את הישיבה תמה דודו של רבי עקיבא, ראש הישיבה, ושאל אותו מדוע  הוא לא השיב והגיב לדברים שהם אמרו, ותשובתו של רבי עקיבא אייגר הייתה: "אם הייתי צריך לענות להם הייתי צריך לומר לאחד מהם שהוא שכח דברי התוספות, ולשני שהוא שכח גמרא מפורשת. אמרתי לעצמי שמוטב שיתבטל השידוך ולא אלבין פניהם ברבים". התפעל רבי וואלף ממידותיו של הבחור, לא פחות מאשר מלימודו, ואמר לו: "נזמין אותם שוב, ולא תתפלפל עמם בלימוד אלא תשמיע להם את דברי תורתך בלבד", ולכך הסכים. חזרו השלושה – החותן לעתיד ושני תלמידי החכמים שעמו – לישיבה, ושם השמיע להם רבי עקיבא אייגר פלפול עמוק ומקיף, שגילה טיפה מים בקיאותו בתורה כולה. התפעמו, ומיד נסגר השידוך.

אכזבה בהפתעה

ובליסא סיפר החותן לכולם על החתן בו זכה, פיאר והאדיר את שמו, וכולם ציפו בקוצר רוח לבואו של החתן הצעיר אל העיר. כשהגיע החתן לביתו של חותנו תלמידי החכמים של העיר כולה ציפו בדריכות רבה לבואו של העילוי לבית המדרש, על מנת לשמוע את פלפוליו הגאוניים ולהתבשם מעומק לימודו. והנה, הגיע החתן, וכולם מקיפים אותו ומבקשים לשמוע את סברותיו, והוא שותק. התקיפו אותו בשאלות, והוא שותק. שואלים לחוות דעתו בעניין קטע תוספות מסוים, או בגמרא אחרת, והוא אינו מגיב. כולם התאכזבו מרות, וכשהחותן שמע כל זאת החל לבו להתמלא בטרוניה וכעס, וחשב לעצמו 'איך יעלה כך בגורלי?! את בתי כלילת המעלות, שעושר אביה יכול לפרנס את בעלת התלמיד חכם, אתן לעם הארץ זה, שאינו יודע להשיב דבר לשואליו?! כנראה שאת הפלפול ההוא שהשמיע בישיבה, מן הסתם למד מאחר, אבל מעצמו אינו יודע  דבר...', והחליט לפרק את השידוך!

וכך הוא רמז לחתנו שישוב לישיבה, מפני שלא רצה להודיע לו מיד שהוא מבטל את השידוך, אלא יודיע לו אחרי שכבר יהיה בישיבה, דרך שליח שישלח אליו שיודיע לו על פירוק התנאים. למרות רמיזותיו של חותנו לעתיד ביקש רבי עקיבא להישאר עוד מעט בליסא. תמה החותן, אבל הבליג ושתק.

והנה, לקראת סוף השבוע שב החתן לבית המדרש, וביקש לשוחח עם תלמידי החכמים הגדולים שבו. פנה ושאל, התקיף והשמיע, פלפל ודרש, ולא היה גבול להתפעלותם. כל העילויים והמתמידים הגדולים של העיר שבו והתקבצו סביבו, והשמיעם מדברותיו, ולא שבעו מהתנצחותם עמו. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות, והודו ואמרו: אכן זכה רבי איציק פרנס בגאון הגאונים! כל כתר לא גדול מדי עבור תהילת לימודו!

פנה אליו חותנו ואמר לו "מדוע ציערתני בתחילת השבוע כל כך? למה גרמת לכולם – ולי בכללם – לחשוב שמקח טעות עשיתי, וכי הדיבורים אודותיך היו מוגזמים ומופרכים? על מה ולמה גזרת עליי עוגמת נפש כזו?".

השיבו החתן הצעיר ואמר לו: "כשהגעתי לעיר, גיליתי שישנו כאן חתן נוסף שחותנו מתפאר בו. תלמידי החכמים משוחחים עמו בלימוד, ובאמת תלמיד חכם עצום הוא. חותנו התגאה בו ורווה נחת מדבריהם של תלמידי החכמים אודותיו. חששתי ופחדתי, שמא לימודי ופלפוליי יאפילו על החתן השני...". החתן הצעיר העדיף לסבול את הבושה, את ביטול השידוך וכל הכרוך בזה, על מנת לא לגרום לפגיעה במעמדו של אחר!

לסרב לגאולה

ואת כל זה, ממי למד?

ממשה רבנו.

משה רבנו הצטער צער רב בשעבוד הגלות, ביחד עם אחיו היהודים. על כל צער של כל אחד מהם היה מצטער ואומר: "מי ייתן מותי תחתיך" (שמות רבה א כז) והיה מסייע להם בעבודתם הקשה, ולבו מר עם כל אחד ואחד מישראל.

והנה הגיע שעתם של עמו להיגאל! עמד הקדוש ברוך הוא וביקש ממנו, מן הסנה הבוער, שילך ויגאל את העם. מה היה עליו לעשות? התשובה ברורה, לרוץ ולגאול אותם. לא לחשוב אף רגע, הרי הוא כל כך הצטער בצערם, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. והנה, הוא משתהה, מתווכח, לא רוצה, מתנגד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא "ואם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם" (שמות רבה ג ג).

על פי ההיגיון היה עליו לשים רגליו כאיילות, בלי שאלות ובלי טענות – לרוץ למצרים ולגאלם. והרי אין אחר שיגאלם, ואם יסרב, יישארו בגלות חלילה.

והוא אינו הולך. ומדוע? כי עד אותה עת התנבא אהרן במצרים. אמר משה רבנו: "עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהא מצר בשביל כך" (שמות רבה ג' ט"ז משמואל-א ב כז).

רק אחרי שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא על אהרן אחיו "וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד), רק אז הוא הסכים לחזור למצרים ולגאול את העם שכל כך כמה לגאול.

לא להתכבד בקלונו של אחר, קל וחומר שלא לדבר על להעליב או לפגוע, זו הייתה דרכו של משה רבנו.

באדיבות אתר 'דרשו'

הרב זמיר כהן מציג נותן טיפים ועצות מעשיות מתוך מסכת אבות, המדריכה את האדם כיצד להתנהג בחיי היומיום, והפעם: כבוד הזולת