חוותה מוות קליני בגיל 7: "הרגשתי שאני עטופה בטוב אינסופי"

תוניסיה היא מדינה שנשמעת ככזו שקשורה לעבר הרחוק של עמנו. לכאורה ניתן לחשוב שהתגוררו בה יהודים רק בעבר, ואילו כיום היא מדינה מוסלמית לכל דבר. מסתבר כי הדברים אינם רחוקים מלהיות כאלו, שכן בכל רחבי המדינה פזורות בסך הכל כמה עשרות משפחות יהודיות. ביניהן הייתה משפחתה של רחל בורק.

"נולדתי בתוניסיה", מספרת רחל, "תמיד ידענו שאנחנו יהודים, וסבא שלי היה אפילו רב וחזן בבית כנסת בתוניס, אבל הוריי כבר היו מרוחקים לגמרי מתורה ומצוות. בתוניסיה יש כיום קהילה יהודית קטנה בעיר הבירה, עם כמה עשרות משפחות שמתקשות לעזוב את המדינה בשל הנכסים שיש בידיהן. למעשה, כל מי שיכול היה לעזוב – עבר לישראל או לצרפת, לכן הקהילה קטנה מאוד.

"אנחנו לא גרנו בעיר הבירה, אלא בעיר סמוכה, היו בה אולי שלוש משפחות יהודיות חוץ מאתנו, כך שכמעט לא היינו מחוברים ליהדות. הקשר היחיד שלנו לדת היה דרך בית הספר שאחיותיי ואני למדנו בו, שכן למדנו בבית ספר קטן של חסידות חב"ד, עם כשבעה או שמונה תלמידים בכיתה. האמת היא שאני תמיד רציתי לשמור שבת, עוד מאז שהייתי קטנה, אבל לא ידעתי איך עושים זאת, בכלל לא ידעתי מהו אלוקים".

חיים של פחד ואנטישמיות

רחל מספרת שכילדות הן נתקלו באנטישמיות בלתי פוסקת. "זה לא פלא, הרי מדובר במדינה מוסלמית", היא אומרת. "בכל יום הייתי חוזרת עם אחיותיי מבית הספר, כשאנחנו צועדות במשך כ-40 דקות דרך שכונות ערביות ושווקים שהיו מסוכנים ביותר. לערבים הייתה יכולת לזהות מרחוק שאנחנו יהודיות, ומאותו רגע שהבחינו בנו הם היו רודפים אחרינו ומאיימים עלינו. באותם ימים ראש הממשלה בארץ היה אריאל שרון, ובכל פעם מחדש היו קוראים לעברנו: 'אריאל שרון, אריאל שרון!' ממש פחדנו על החיים שלנו. ידענו שבכל פעם שאנחנו עוברות את הדרך הזו ללא פגיעה, זהו נס גדול. אגב, בהמשך חיי, כשעליתי לארץ, הייתי מסתובבת במשך תקופה כשהעיניים שלי מושפלות לרצפה. לא הצלחתי להתרגל לכך שניתן ללכת ברחובות בביטחה ועם גב זקוף".

איך זה שלא חשבתם לעלות לארץ?

"זה בכלל לא היה במודעות שלנו. אבא שלי היה אדם לא צעיר, הוא התחתן בגיל 50, וכששמע על הפיגועים בארץ הוא מאוד פחד. גם מבחינה אידיאולוגית הארץ לא עניינה אותו, הוא היה ממש מרוחק ומנוכר. אמא אף היא לא התעניינה מעולם ביהדות. שניהם לא ראו שום משמעות לכך שנעלה לארץ".

מוות קליני בבריכה

כשהייתה רחל בת שבע, היא חוותה את אחד האירועים המכוננים ביותר בחייה. היה זה כאשר הגיעה לבקרם דודה שלה מצרפת ושהתה במלון. "אנחנו לא היינו משפחה שמבלה במלונות, אבל נסענו לבקר את הדודה", היא נזכרת. "אני זוכרת שאמא ישבה בחוץ עם אחותי הקטנה ועם הדודה, ואילו אני ואחותי הגדולה ממני בשנה החלטנו להיכנס לבריכה.  

"היינו בסך הכל ילדות קטנות, ואני שידעתי לשחות, שכנעתי את אחותי להיכנס למים כדי שאלמד אותה לשחות גם כן. כך נכנסנו יחד למים העמוקים, והסברתי לה איך צפים ואיזה תנועות יש לעשות. פתאום באמצע השחייה היא נכנסה ללחץ ואמרה שיש לה כאב בשריר. מרוב פחד היא נעמדה לי על הראש וממש הטביעה אותי. דווקא יכולתי לצלול ולהשתחרר, אך התחושה שהייתה לי, על אף גילי הצעיר, זה שהדרך היחידה להציל את אחותי ממוות תהיה בכך שאשאר במקום. העדפתי למות בעצמי, העיקר שהיא תחיה. מאוחר יותר היא סיפרה לי שלמרות שהיא נאחזה בי, היא לא הצליחה להעלות את הראש מעל פני המים, וכך שתינו שקענו.

"ואז קרה דבר מדהים – שתינו היינו במשך כמה דקות מתחת למים, ועברנו מה שנקרא 'מוות קליני'. אני זוכרת את הרגעים האלו שבהם עדיין חשבתי על אחותי ודאגתי לה, ואז הייתה תחושה של השלמה עם המוות. כביכול הנשמה הבינה שאין לה עוד מה לעשות בעולם. זו הייתה תחושה רוחנית כזו, כאילו שאת במעמד אחר לגמרי. סביבי היה אור לבן בוהק וחזק, והרגשתי שיש דלת שנפתחת, ויוצא ממנה שפע של אהבה מדהימה שעוטף וממלא אותי. היה לי כל כך טוב שם, עד שלא יכולתי לעזוב, ורק הרגשתי שאני רוצה להישאר במקום הזה. ואז הרגשתי שאני חוזרת שוב אל הבריכה, ומשהו מרים ודוחף את אחותי ואותי אל המעקה שנמצא סמוך לקיר.

(צילום: shutterstock)

"לא היה לכך שום הסבר הגיוני, כי לא היה שם מציל וגם לא אנשים אחרים שיכלו לעזור. מאוחר יותר שוחחתי עם אחותי, והתברר לי שגם היא חוותה את אותן חוויות בדיוק. שתינו יצאנו מאותו אירוע כשברור לנו בצורה חד משמעית שיש אלוקים בעולם, פשוט לא יכולנו להתעלם מכך. אבל מכיוון שהיינו ילדות קטנות, עדיין לא הבנו את גודל המאורע שחווינו. רק לאחר שנים, כשהתקרבתי ליהדות ושמעתי סיפורים על מה שקורה בעת יציאת הנשמה, התחלתי להבין שזה בדיוק מה שאני חוויתי וראיתי. זה טלטל אותי, והאמת היא שעד היום אני נזכרת באותן דקות בהן הייתי מתחת למים ומתחזקת. אני לא מסוגלת לשכוח את אותו גל של אהבה, ופשוט לא מסוגלת לפחד מהמוות. כי אני יודעת שיש עולם הבא, ויש אלוקים שאוהב אותנו ומקבל אותנו ממש כמו ילדים שלו".

עולים כנגד הסיכויים

רחל מספרת כי מאז אותו מאורע, התחזק הקשר שלה עם אלוקים, היא הייתה מדליקה בקביעות נרות שבת וגם מדברת עם הקב"ה לעתים קרובות. "הייתי משוחחת אתו ממש כמו ילדה שמדברת עם אבא, ומתחננת אליו: 'תציל אותנו מכאן, תוציא אותנו מתוניסיה, אנחנו לא מסוגלים לחיות פה כל הזמן עם ערבים, לא רוצים להיות חלק מכל מה שיש במדינה הזו".

ואז, כשהייתה רחל בת 16, הגיע לפגוש את אביה אדם שעבד בסוכנות היהודית, והציע לו כמו גם לתושבים אחרים בתוניסיה, לטוס לישראל בחינם, לטיול מאורגן. "אבא בעצמו לא היה מעוניין לטוס, אבל הוא שלח באופן מפתיע את אחותי ואותי. טיילנו בארץ במשך שבוע, התרגשנו מאוד, ולאחר הטיול הזה חזרנו לתוניסיה והמשכנו בחיים כרגיל".

כרגיל? כנראה שזה לא היה ממש כך, שכן בליבה של רחל כבר פיעם חלום. "כשהייתי בארץ שמעתי על כך שבגבעת וושינגטון יש בית ספר בו לומדים צרפתים שעלו לארץ, וחלמתי ללמוד בו. ידעתי שהלימודים מתאפשרים רק מכיתה י', ולכן המתנתי לשנה שלאחר מכן, אז קיבלתי את אישור ההורים, וטסתי לשנה כדי ללמוד בארץ".

זו הייתה שנה בה הצליחה רחל להפתיע את עצמה מכל בחינה אפשרית. "בתוניסיה הייתי ילדה מאוד מופרעת", היא מספרת, "ההורים שלי לא באמת התעניינו במה שאני לומדת, וזה גרם לכך שהיו לי הרבה קשיים בקריאה, בהבנה ובכל יתר תחומי הלימוד. כשהגעתי לארץ ידעתי שזו ההזדמנות שלי להוציא תעודת בגרות, והחלטתי שאני לא מוותרת לעצמי. כך הגעתי להישגים יפים, וממש הפתעתי את עצמי. בנוסף, למדתי גם שיעורי קודש ויהדות. התחדשו לי הרבה מאוד דברים, וכבר היה לי ברור שאני רוצה לשמור מצוות ולהקפיד על כל מה שצריך. אני אסירת תודה לגב' קנובלוך, מנהלת הפנימייה בגבעת וושינגטון שנתנה בי תמיד אמון והעניקה לי הרבה חום ואהבה, היא הייתה כמו אמא שנייה שלי".

בתקופת החופש הגדול חזרה רחל לביקור בתוניסיה למשך חודש, ולאחר מכן שבה לארץ בשנית, כשהפעם מצטרפת אליה גם אחותה. שתיהן לא העלו בדעתן שמהר מאוד הן יפגשו את בני משפחתן שוב, והפעם בנסיבות טראגיות.

"אבא שלי עבר תאונת דרכים קשה ונהרג במקום, אפילו לא הספקנו להיפרד ממנו", היא מספרת, "אחותי ואני חשבנו בתחילה לטוס לחו"ל, כדי להיות עם אמא ואחותנו הקטנה, אלא שאז נכנסה הסוכנות היהודית לתמונה, ועזרה להעלות את אמא ואחותי לארץ, וכך גם את הגופה של אבא, כדי שיובא לקבורה בקבר ישראל".

רחל מציינת אדם מיוחד מאוד שסייע להם באותה תקופה, בשם פייר בסננו. "באותם ימים עבד בסננו בסוכנות היהודית, אך הוא המשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, גם אחרי שיצא לפנסיה, ולמעשה עד היום אנו שומרים אתו על קשר ואני מרגישה שהוא 'המלאך שלנו'. בתחילת דרכנו בארץ הוא עזר לנו לשכור דירה באשקלון וגם סייע במימון, כי לא היה לנו ממה להתפרנס ולהתקיים. כל הרכוש שלנו נשאר בתוניס, ואילו אמא לא עבדה מעולם, כך שגם בארץ היא לא הייתה מסוגלת לעבוד".

דף חדש בארץ

כ-17 שנים חלפו מאז שעלו רחל, אמה ואחיותיה לארץ. "חווינו דברים לא פשוטים", היא מציינת, "אך כיום, במבט לאחור, אני רואה עד כמה שהקב"ה ניהל הכל באופן שמתאים לנו ביותר, וממש כיוון הכל מלמעלה כדי שיהיה לטובתנו. עד היום אני מרגישה שהוא היחיד שמוביל ומכוון אותי.

"כיום אני בעלת תואר ראשון, אחרי שהשלמתי את כל הלימודים הנדרשים ומשמשת כמורה לאומנות בבית ספר יסודי, עוסקת בצילום ומתכננת ללמוד תרפיה באומנות, כדי לעזור לילדים באופן אלטרנטיבי. אני נשואה לישראלי ואמא לארבעה ילדים מתוקים. בכל ליל שבת, כשאני מדליקה נרות, אני נזכרת בימים בהם שהינו בתוניס, וכילדה בת שמונה הדלקתי נרות שבת, כשאני מכסה את העיניים ומבטיחה לאלוקים שבחיים לא אעזוב אותו ואשתדל להיות הכי טובה שיש. אני נזכרת גם בתפילות הפשוטות שהיו לי אליו, בהן ביקשתי והתחננתי שיעזור לנו לצאת משם ולעלות לישראל, והנה הכל התגשם וקרה. אז איך אפשר שלא להודות?"

הילדים שלך יודעים על מה שחווית כילדה?

"אני לפעמים מספרת להם על הילדות שלי בתוניס, הם בדרך כלל מבקשים לראות תמונות, ואני מסבירה להם שאין לי אפילו תמונה אחת מאז היותי ילדה, כי עזבנו את הבית בחיפזון ולא יכולנו לקחת כלום. אין לנו שום זכויות. אגב, לאחרונה נסעתי עם בעלי לבקר בתוניס כדי לראות מה נשאר, ראינו את הבית וגם את החנות בה אבא שלי מכר רהיטים. אבל בפועל שום דבר כבר לא היה שייך לנו, ולא יכולנו לעשות דבר מלבד מאשר לבכות ולהצטער על כל הזכויות שנלקחו מאתנו".

רחל גם מבקשת לציין דבר נוסף: "עם הזמן למדתי שהחיים אינם פשוטים לאף אחד. גם אני מתמודדת עד היום עם קשיים שונים, אבל דווקא כמי שחוותה את הגילוי הרוחני הגדול ביותר שיכול להיות, אני יודעת עד כמה שבורא עולם נמצא לידינו. זה הדבר הכי גדול ומחזק שיש. אני לא חושבת שצריכים לעבור מוות קליני כדי להאמין. מספיק פשוט להתבונן סביב, לראות את העולם ולקלוט עד כמה ששום דבר אינו נעשה כאן במקרה".