"אתם עוד תראו, אפילו יותר ממאה...!"

ואם אתם שואלים אותה מה היה לה הכי כואב?

זה הילדים...

שכבר לא יהיו לה...

במגירה הקטנה שהיתה לה בבית עוד חיכו לה כל הסרטים והקוקיות שהיא אספה וחשבה לשמור בשבילם.

אמא שלה צחקה כשהיא ראתה אותם.

"בריינדי שלי, חולמת החלומות שלי", היא ליטפה לה את הראש באהבה.

אבל משפחה אחרת גרה עכשיו בבית שלהם.

ונערה אחרת פותחת וסוגרת את המגירות שלה .

עד הבוקר היא עוד חשבה שיום יבוא והיא תחזור לשם. תסדר את החדר שלה שוב.

בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אבל הבגדים אינם לגופה עוד,

הברזים עוד רגע נפתחים.

וכולם כבר יודעים שמים חיים לא יוצאים מהם!

לפחות לא כאן...

לא באושוויץ.

אז כנראה שזה נגמר!

התינוקות צורחים.

האמהות שותקות.

העיניים שלהן קרועות לעומתם.

איך?!

איך הכל נגמר להם לפני שבכלל התחיל?!

ואז היא שומעת את זה פתאום.

בהתחלה זה נשמע לה כמו זמזום.

אבל אז היא מבינה שמישהי מבין כולן לוחשת שירה...

איך יכול האדם לשיר רגע לפני שהוא איננו?!...

כשהיא מגלה שזו היא עצמה ששרה, היא מחייכת.

עוצמת עיניים תחת הברזים של הגז, ושרה להם:

לאיש אותו יכלה לאהוב,

לילדים שיכולים היו להיות לשניהם,

לנכדים שוודאי רצים היו בבית האבן שהיו בונים ביחד,

לנינים שיכלו להחליק אצבעות קטנות על לחייה הקמוטות.

הכל יכול היה לקרות!

אם רק לא היתה המלחמה הארורה הזו.

אם רק לא היתה כלואה בתוך תא המוות הזה -

היא יכלה עוד כל כך הרבה דברים להספיק ולהיות.

היד שלה פוגשת ביד של אחותה, שעוד נותרה עמה. אצבעותיה הקרות נפגשו בשלה.

"כמה יפה היא", חשבה לעצמה

"גם כשמלאך המוות מרחף מעליה".

* * *

רגע לפני שהיא נחנקת היא עוצמת את העיניים,

חולמת בהקיץ.

רואה אותם... את כולם...

כי... אתם מבינים?

הם לקחו ממנה הכל;

את אבא ואמא, את האחים והאחיות, את הבגדים, את החברות מבית הספר, את הבושה, את הכבוד.

אפשר לקחת מבן אדם את הכל.

כל דבר,

מלבד -

החלומות שלו.

אז עכשיו היא חולמת:

את אמא הקורנת בסינרה הלבן, את אבא התמיר והזקוף במעילו השחור,

את האחיות היפות שלה צועדות לבית הכנסת בבגדי השבת, מקדמות בשחוק את פני הגברים והנערים השבים הביתה מן התפילה.

חיוכן מאיר לעומתם, וקילוחים של מים חיים שוטפים את מלמלות שמלתן.

ולבריינדי הם שוטפים את המחשבות.

* * *

קילוחים של מים חיים היוצאים מן הברזים, וקללות של אימה בשפה הגרמנית.

תקלה בתאי הגזים.

תקלה!

בתאי!

הגזים!

מוטות של ברזל מאיצים בהן לנוס החוצה.

זה אף פעם עוד לא קרה, ומישהו עוד ישלם את המחיר על המחדל שהיה כאן, אבל כעת צריך לצאת.

לרוץ.

לרוץ מהר.

על הקרקע שוכבת תינוקת בוכה.

אמא הלכה לה לאיבוד במנוסה החוצה.

בריינדי מרימה אותה על הידיים וצוחקת אליה.

צליפותיו של השוט הכבד שורקות על עורפה, חותכות בבשרה החי.

אבל לה זה לא אכפת!

"יום אחד", היא לוחשת לה, לתינוקת, "גם לי עוד יהיו ילדים". היא מצמידה את קרקפתה הקרועה של הילדה אל לבה הפועם.

"גם נכדים. ונינים... את תראי, אפילו יותר ממאה...".

השטן מסתכל לה ישר בעיניים, אך היא לא משפילה את המבט.

לא עוד!

העיניים שלה כמו אש לוהטת אל תוך שלו.

"עוד תראו כולכם", היא צועקת אליו ואל רוחות השמיים,

"אפילו יותר ממאה...!".

* * *

זהו סיפורה האמיתי של סבתא בריינדי פליישמן שתחי' (אמא של אבי היקר, מנחם פליישמן), אשר ניצלה מתוך תאי הגזים שבאושוויץ. סבתא נישאה לסבא יואל ז"ל (אף הוא ניצול שואה) מיד עם תום המלחמה.

יחד נולדו להם 6 ילדים, ולהם למעלה מ-200 צאצאים: נכדים, נינים ובני נינים. כן ירבו.