מפורטוגל אל חיק היהדות: "עברתי מסע, הקב"ה בחר בי להיות בתו"

כשקיבלה לאחרונה חנה אייל הזמנה לטוס לאירועי יום העצמאות בארה"ב, כדי למסור הרצאות לפני קהלים יהודיים, היא חשה התרגשות גדולה. "האמת היא שאני לא אוהבת לעזוב את ארץ הקודש", היא מבהירה, "אבל הזכות להדהד עם הסיפור שלי גם במרחקים, ממחישה לי עד כמה שהשליחות גדולה. אני כל כך שמחה שיש לי אפשרות לשתף כמה שיותר אנשים בהשגחה הפלאית שהובילה אותי לעם היהודי. אז כן, אני עומדת לטוס למיאמי ולאטלנטה, להרצות שם ולהגיד לכולם דבר אחד – אם אני הצלחתי להפוך את העולם, לשוב לעם היהודי ולעלות לארץ, אז כל אחד יכול לעשות זאת. צריך רק לרצות".

פרק א': קונפליקטים ושאלות

כילדה נקראה חנה בכלל בשם אנה. היא נולדה וגדלה בעיר פורטו שבפורטוגל, כבת יחידה למשפחה קתולית חילונית. "הוריי לא היו אנשים מאמינים וגם אני לא האמנתי בדת, אבל בכל פעם שחגגו חג או תאריך מסוים, היינו מציינים אותו באירוע משפחתי. היו בסביבתי חברות חזקות יותר ממני, כך ששמעתי מהן על אמונות כאלו ואחרות.

"בכל פעם כשסיפרו לי על הדת הנוצרית הרגשתי שיש בהסברים האלו כל כך הרבה קונפליקטים. הדבר שהכי לא הסתדר לי הוא שעל פי הנצרות מתפללים לבן אדם, כלומר לאותו האיש. זה מאוד הפריע לי, כי האמנתי שהגיוני שיש ישות רוחנית שאנחנו לא רואים. אבל למה לא להתפלל אליה ישירות? הייתי מציגה את השאלות האלו בפני חברותיי הקתוליות והן היו ממליצות לי: 'נסי לשוחח עם הכומר', או: 'תפני לבן דוד שלי, הוא בוודאי יעזור לך', אבל שום הסבר שניתן לי לא סיפק. כיום אני מבינה שזה לא שבגיל 26 פגשתי לראשונה את היהדות, אלא מההתחלה משהו לא הסתדר לי עם הנצרות, רק שפשוט לא ידעתי שיש דת יהודית, ובטח שלא שיערתי שאני בעצמי נצר למשפחה יהודיה".

הכרת סביבך יהודים?

"בכלל לא. במקום בו התגוררתי לא היה שום יהודי. בכלל, היה מאוד נדיר למצוא ישראלי או יהודי בפורטוגל. נוצר מצב בו על אף היותי בחורה אינטליגנטית ומתעניינת, אף פעם לא נתקלתי במושג הזה ששמו יהדות".

פרק ב': הישראלים בנפאל

בפורטוגל אין חובת שירות צבאי, לכן כבר בגיל 18 התחילה חנה לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה וסיימה תואר שני בגיל 23. בשלב זה היא כבר יצאה לעבודה, השתתפה בעריכת מחקרים ואפילו לימדה פסיכולוגיה באוניברסיטה.

לקראת גיל 25 היא עמדה לפני תחילת הדוקטורט, ופתאום נוצרה לה הזדמנות לחופשה. "בחודשים שקדמו לכך התעניינתי מאוד בקטע הרוחני, הייתי לומדת מדיטציות ויוגה, מנסה לחפש את עצמי. כשהבנתי שיש לי זמן לחופשה, משהו בלב אמר לי שאני רוצה לטוס לנפאל ולהודו. אולי שם אצליח להבין קצת יותר מה מתרחש בתוך הנפש שלי".

למי שחושב שמדובר בצעד טריוויאלי, כמו טיול של ישראלים אחרי צבא, מבהירה חנה שבפורטוגל לא מקובל כלל לטוס להודו או לנפאל. "במקרה שמעתי ממישהי שהכרתי שטסה לשם, והיא סיפרה לי שחוותה מדיטציות והיכרות עם תחומים רוחניים. הרגשתי שזה מתאים לי. תכננתי טיול של חודשיים או שלושה, וברגע האחרון הצטרפה אליי חברה טובה, גם היא פסיכולוגית. כך יצאנו לדרך, ומיד כשהגענו לנפאל שמענו סביבנו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב: 'שלום'. אז עוד לא ידעתי שזו מילה בעברית, ושהנפאלים רגילים כל כך לארח ישראלים, עד שהם בטוחים שגם אני ישראלית, ולכן פונים אליי במילה הזו. התלהבתי שכבר קלטתי מילה ראשונה בשפה החדשה".

מהר מאוד הגיע רגע מיוחד בו היא פגשה לראשונה בחייה ישראלים. "זה קרה כשישבתי עם חברתי בבית קפה", מספרת חנה, "וראיתי שם קבוצה של אנשים שנראים ממש דומים לי, אך הבנתי מיד שהם לא מאזור פורטוגל או ספרד. ניסיתי להקשיב לשפה בה הם שוחחו ומהר מאוד זיהיתי את ה'ח' וה'ר' הגרוניות. זו הייתה נשמעת שפה עתיקה ומאוד מעניינת. דווקא חברתי פחות התעניינה, והיא בעיקר רצתה לדעת איזו  מנה להזמין, אבל אני לא נרגעתי, אלא שאלתי אותה שוב ושוב: 'שומעת את השפה שלהם? מאיפה נראה לך שהם מגיעים?' לבסוף לא התאפקתי, ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מהי ארץ מוצאם. הם השיבו לי שישראל".

חנה עוצרת לרגע, ומציינת כי זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייה, אך יחד עם זאת גם המוזרים ביותר. "עד אז לא שמעתי כמעט כלום על ישראל, והייתי בטוחה שאין לי בראש שום דבר לגביה. למרות זאת חשתי כאילו שזה משהו שאני קשורה ומחוברת אליו.

"האמת היא שגם הופתעתי, כי כשניסיתי לקרוא קצת על ישראל, קיבלתי רושם כאילו שיש שם רק מלחמות, ולא ייתכן שהצעירים המתגוררים במדינה יהיו שמחים ורגועים. הפליא אותי מאוד שראיתי שהם רחוקים מאוד מהתמונה שחשבתי עליה, ואפילו דומים לי. לאחר כמה ימים פגשתי שוב ישראלים, ואז כבר זרקתי לעברם 'שלום', וגיליתי להפתעתי שהם בטוחים שאני דוברת עברית. זו הפעם הראשונה בה הבנתי את הטעות שלי, והתוודעתי לכך שהמילה 'שלום' היא בעברית ולא בנפאלית..."

פרק ג': המפגש בהודו

אחרי שסיימו חנה וחברתה את הטיול בנפאל, החליטה החברה לשוב לפורטוגל, ואילו חנה בחרה להמשיך לבדה להודו. "טיילתי במשך ארבעה ימים לבדי, באווירה מיוחדת שאי אפשר לתאר. הרגשתי שדווקא כשאני נמצאת לבד במקום זר, אני מצליחה להתקרב אל תוך עצמי. זה חיבר אותי לבורא ולרוחניות שבי".

ואז, כעבור ארבעה ימים, כשהיא יושבת בבית קפה, שמעה חנה שוב את השפה עם ה'ח' וה'ר', והבינה שלצידה יושבת קבוצת ישראלים. "הם היו שונים מאלו שביקרו בנפאל, נראו יותר בוגרים ומסודרים. הבנתי שהם מגיעים מרקע קצת שונה, ובאמת הסתבר לי שהם כבר לא אחרי צבא, אלא אנשים עובדים, שהגיעו להודו דווקא לצרכי עסקים.

"התחלתי לשוחח עם אחד מהם שהציג את עצמו בשם שי. כבר בתחילת השיחה שלנו הבנתי שהוא מאוד אוהב את המדינה שלו, אפילו גאה בה. אחר כך העזתי לשאול אותו: 'אני רואה בחדשות שיש אצלכם כל הזמן בלגנים. תסביר לי, מה הסיפור של הסכסוך עם הפלסטינים?' שי בתגובה ניסה לצייר מפות ולהסביר לי הסברים, ותוך כדי דיבור שמתי לב שהוא לא מדבר על 'ישראלים' ו'פלסטינים' אלא על 'יהודים' ו'ערבים'. זה מאוד בלבל אותי ושאלתי אותו: 'מה קשורים יהודים לכל הסיפור הזה?' והוא נדהם עוד יותר ממני ושאל: 'את לא יודעת שישראל היא מדינה יהודית?'

"האמת היא שלא ידעתי, ואז גם העזתי להמשיך לשאול – 'אבל יהודים צריכים להיראות עם כובע שחור וחליפה, לא כמוך'. שי צחק והסביר לי שאלו יהודים חרדים, יש לעומתם יהודים רק עם כיפה, ויש גם כאלו שהם כמוהו – חילוניים, שלא מקפידים על כלום, אבל הם גם כן יהודים.

"ואז עברתי לשאלה הבאה – 'אם אתה לא מקפיד על כלום, אז מה זה אומר מבחינתך להיות יהודי?' היה מאוד מעניין לשמוע את התשובה של שי, כאשר הוא הסביר לי: 'גם אנחנו החילוניים מאמינים שיש רק ה' אחד בעולם, אין פסלים וכל מיני סיפורים על אנשים שמתפללים אליהם. יש רק את בורא עולם וזהו'.

"אמרתי לו: 'וואו', והרגשתי שאני ממש מתחברת לגישה הזו. ואז הוא המשיך לציין דבר נוסף: 'את בוודאי מכירה את השמות של האבות: אברהם, יצחק ויעקב. אנו יודעים שליעקב אבינו היו 12 בנים, ואנחנו נולדנו מהם, דור אחרי דור. ההכרה בהשתייכות הזו היא המשמעות של היהדות שלנו.

"היו עוד פרטים נוספים ומעניינים בשיחה, אני שאלתי ושי ניסה להסביר. זה היה מרתק אבל עדיין לא הכל הובן לי. בעיקר לא הצלחתי להבין איך ייתכן שהבחור שיושב מולי טוען שהוא לא מאמין, ובכל זאת הוא מציג כזו שליטה, ידע ואפילו אמונה".

לבסוף הם נפרדו, שי השאיר לחנה את כתובת המייל שלו, וחנה לרגע לא העלתה בדעתה שהוא זה שיהפוך לימים להיות בעלה.

פרק ד': ביקור בארץ ישראל

זמן קצר לאחר מכן נפגשו חנה ושי שוב, עדיין בהודו, והפעם כבר נוצר ביניהם קשר קרוב יותר, והשיחה לא עסקה רק בשאלות ותשובות, אלא גם בהתעניינות ברמה האישית.

"שנינו הרגשנו שנרקם כאן קשר עמוק", מציינת חנה, "אבל שי לא אמר לי עדיין מילה על כך שיש משהו בעייתי מאוד בכך שאיני יהודייה, ושלא פשוט בכלל להתחתן בכזה מצב, שכן זה אומר שגם ילדיו לא יהיו יהודים. בינתיים המשכנו להיפגש כדי להכיר יותר ויותר, כאשר שי מבהיר לי כל הזמן שבקרוב מאוד הוא צריך להמשיך את הטיול שלו ברכבת, שכן צפויות לו פגישות עבודה, ואילו אני מבהירה לו שאני בדרך ללמוד יוגה. לבסוף נפרדנו, כל אחד המשיך בדרכו, ואני חזרתי הביתה, לפורטוגל".

מיד כשנכנסה לבית, סיפרה חנה להוריה על כך שהיא הכירה בטיול בחור ישראלי בשם שי, ושנוצר ביניהם קשר רציני. ההורים הופתעו מאוד מכך שבתם היחידה יצרה קשר דווקא עם בחור יהודי, ועוד יותר הופתעו כששי הגיעה לבקרה שבועיים לאחר מכן. הסתבר שהוא בחור רציני, שהרגיש שאם אכן נוצר קשר, הוא מעוניין לתחזק אותו ולבדוק אותו עד הסוף.

"שי ערך היכרות עם ההורים שלי", מציינת חנה, "היו לנו עוד שיחות מרתקות, ולבסוף, לפני שהוא עזב, הוא ציין באוזניי: 'גם המשפחה שלי בישראל מחכה להכיר אותך'. הבטחתי לו שאגיע לביקור, ובאמת הגעתי אליו לקראת חג הפסח. זה היה לפני תשע שנים, ואז חוויתי דבר מעניין נוסף – במשך כל הטיסה לא הרגשתי שום התרגשות מיוחדת, אפילו לא הקשבתי להסברים של הקברניט. אבל ברגע שהתחילה הנחיתה, ובמערכת הודיעו שענו עומדים לנחות בארץ ישראל, הצצתי דרך החלון, ראיתי את האורות, ופתאום הרגשתי תחושת שייכות, כאילו שאני מגיעה למקום שמוכר לי, כביכול אני סוף-סוף חוזרת הביתה".

הימים הבאים עברו עליה במחיצתו של שי. הם טיילו יחד ברחבי הארץ, אך התחושה המוזרה לא עברה אותה לרגע. "אני זוכרת את עצמי מסתגרת באחד החדרים ויוצרת קשר עם חברתי הפסיכולוגית, כשאני אומרת לה: 'תוציאי שאלון פסיכוזה, את חייבת לאבחן אותי, כי אני עוברת חוויה לא תקינה'. הגיע מצב בו שי הציע לקחת אותי למקומות שונים, ואני לא רציתי. לבסוף שאלתי אותו: 'זוכר שסיפרת לי על בית המקדש ועל הקיר שנותר ממנו? תוכל לקחת אותי לקיר הזה, שכל היהודים מתפללים אליו?' זה היה הדבר היחיד שעמד בראש מעייניי".

את הטיול הם סיימו בדיוק בסעודת ליל הסדר, כאשר ישבו עם כל משפחתו של שי סביב השולחן וקראו את ההגדה. "זה היה עבורי מפעים", היא נזכרת, "כל כך התרגשתי לראות את כל הדודים יושבים יחד. שי תרגם לי את מילות ההגדה וסיימנו את אותו ערב בתחושת רוממות מאוד גדולה".

פרק ה': תגלית של מגן דוד

לביתה שבפורטוגל חזרה חנה כשהיא נסערת. "שי ואני כבר החלטנו שהעתיד שלנו יהיה ככל הנראה משותף, והתכנית הייתה שלפחות בהתחלה נתגורר בהודו, שם יש לשי קשרים עסקיים. אני אישית השתתפתי בכינוס שהיה באירופה, בו הכרתי פרופסור מהודו, ושוחחתי אתו על עבודה באקדמיה ההודית.

"הדבר הראשון שאמרתי להורים שלי כשחזרתי הביתה היה: 'לא תאמינו עד כמה האנשים בישראל אוהבים את הארץ שלהם וגאים בה. כך למשל הסמל שמופיע על הדגל שלהם, לא משמש רק למשחקי כדורגל, אלא נמצא בכל מקום ובעיקר על תכשיטים ועל שרשראות, קוראים לו מגן דוד'. השתתקתי ואז אמא שלי נזכרה: 'את יודעת, גם כשאני הייתי ילדה הייתה לי שרשרת עם כוכב כזה, שאמרת שקוראים לו מגן דוד'. היא ראתה שאני מתעניינת, והחליטה לחפש עבורי את אותה שרשרת. כשמצאה אותה הסתבר שאכן מדובר במגן דוד".

באותו יום שוחחה חנה עם שי, וסיפרה לו על השרשרת שמצאה, וגם הראתה לו אותה דרך שיחת סקייפ. "שי היה נראה נסער מאוד, והתחיל לקפוץ על הכיסא", היא משחזרת, "הוא ביקש ממני: 'תסתכלי לאמא שלך בעיניים ותשאלי אותה אם היא יהודייה'. ניגשתי לאמא ושאלתי אותה. התשובה, כפי ששיערתי, הייתה שלילית. אבל עדיין שי לא נרגע, והוא הדריך אותי להעביר את השאלה לסבתא – אמא של אמא. ניסיתי לשאול את סבתא, אבל מרגע שהנושא הועלה היא התחמקה. היה ניכר שלא נוח לה בכלל לדבר עליו".

אבל חנה לא ויתרה. במשך החודשים שחלפו מאז ועד שנפגשה שוב עם שי בהודו, היא חפרה בכל הארכיונים שאליהם הצליחה להגיע, וניסתה לבנות את עץ השורשים שלה. "הגעתי עד שישה דורות אחורה", היא מציינת, "הבנתי שיש לי משפחה שמקורה בקוסקה וסבא רבא בשם פינטו. אבל לבסוף הגעתי לנקודה שממנה לא הצלחתי להתקדם עוד, כיוון שהמסמכים כבר נכתבו בכתב פורטוגלי עתיק, שרק הכמרים יודעים לקרוא. כמובן שלא ראיתי טעם לפנות לכומר כדי שיברר אם אני יהודייה, וכך השארתי את הבירורים בצד".         

בינתיים הצטרפה חנה אל שי, והם החלו את מגוריהם המשותפים בהודו. "במשך ימות השבוע שי עסק בעבודתו, ואני השתלבתי באוניברסיטה ההודית, ובימי שישי היינו הולכים יחד לבית חב"ד. ככל שהכרתי את היהדות כך הסתבר לי דבר מדהים – קודם כל מצאתי את עצמי ממש נקשרת אליה, ואפילו מדברת עם הקב"ה, מספרת לו במילים שלי איך אני מרגישה ומה עבר עליי היום, מבקשת ממנו בקשות ובעיקר מנסה לדעת – 'למה נתת לי את המגן דוד הזה, ומה אתה רוצה לרמוז לי?'

"יחד עם זה גם התחלתי לגלות דבר מרתק – שיש כל מיני מנהגים שעברו במשפחה שלי, שעד היום חשבתי עליהם שהם אמונות תפלות, או שמקורם בנצרות, ופתאום הסתבר לי שאלו מנהגים הקיימים ביהדות".

מה למשל?

"מאז שאני זוכרת את עצמי סבתא ואמא הזהירו אותי שלא להצביע על כוכבים בשמיים. סבתא הייתה דופקת לי על היד, ואמא הזהירה: 'זה לא טוב למצביעים'. כשחקרתי את הנושא התחלתי להבין שכשרוצים לדעת אם יצאה שבת בודקים אם צצו בשמיים שלושה כוכבים. בעבר משפחות שבהן הילדים הצביעו על הכוכבים, הסגירו בכך את יהדותן, ומכאן החשש הגדול.

"מנהג נוסף שהיה קיים אצלנו הוא שלא לטאטא את הלכלוך לכיוון דלת הבית. גם זה דבר שאף פעם לא ידעתי את הסיבה לקיומו, אך כשחקרתי הבנתי שבימי האינקוויזיציה היה מסוכן מאוד להתקין מזוזה בפתח, לכן המזוזות הוסרו והוסתרו. אך בכל זאת, כדי לקדש את הדלת שהייתה בה מזוזה, היה מקובל שלא לטאטא כלל את הלכלוך לכיוונה.

"היינו גם מנשקים לחם שנפל על הרצפה, נוטלים ידיים לפני אכילת פירות וירקות, ואפילו ממלמלים תפילה מיוחדת לפני אכילת פרי, אך רק כשהוא היה חדש, לראשונה בעונה. הדבר הכי מפעים שגיליתי הוא שהתפילה שנהגתי לומר בכל פעם שנכנסתי לבית קברות היא תפילה יהודית. שמעתי על כך דרך יהודיה זקנה שאיתרתי באחד הכפרים בפורטוגל. כשסיפרתי לה שנהגנו לומר את התפילה הזו, היא אמרה לי: 'את יהודיה בדיוק כמוני, לכי לדבר עם סבתא שלך'. היא גם הסבירה לי שבית קברות הוא מקום של עבודה זרה, ובמשך שנים כשהיהודים נאלצו להיכנס לבתי קברות וכנסיות, הם אמרו את התפילה הזו בעברית שמשמעותה היא: 'אמונתי נתונה לך, ריבונו של עולם, למרות כל מה שאני עושה כעת'".

פרק ו': בית יהודי טהור

חנה התחילה להבין אט-אט ששורשי משפחתה הם יהודיים, ופתאום היא גם קלטה שכל החוויה שחוותה כשבאה לארץ, שנראתה לה כמו חוויה פסיכיאטרית בלתי ברורה, היא בעצם חוויה הכי עוצמתית שיש. "פתאום התחברו לי החלקים של הפאזל", היא מסבירה.

כחצי שנה אחרי שהיא ושי הגיעו להתגורר בהודו, הם עזבו את המקום, ונסעו לארץ. היה זה בערב חג השבועות. "לא ויתרתי", מציינת חנה, "וביקשתי משי שייקח אותי לרבנים שיסבירו לי מה אני עושה עם היהדות בחיים שלי. שי אכן הפגיש אותי עם רבנים שעוסקים בגיור והם הובילו אותי לוועדת חריגים, שם הסברתי על כל מה שידוע לי על המשפחה שלי ואמרתי שאני בטוחה שאני מצאצאי האנוסים, ושיש לי שורשים יהודיים. הרב היה מאוד קשוב, הוא שמע את הדברים שלי עד הסוף, ולאחר מכן הוא אמר לי: 'יש בעולם יהודים, יש כאלו שאינם יהודים, ויש יהודים שאיבדנו באמצע. זהו דבר ידוע, כי ההיסטוריה של עמנו קשה ומורכבת. מכיוון שההלכה מאוד מסובכת וקשה להוכיח יהדות של לפני 500 שנה, יש לך אפשרות להתחבר אלינו, ואנחנו כאן כדי לסייע לך לעבור את התהליך שאת צריכה".

חנה החלה לעבור שנה וחצי של תהליך גיור. "אני מרגישה שכל יום ויום של לימוד היה לטובתי, ממש זכיתי", היא אומרת, "הלימוד עצמו היה חשוב לי וחידש לי המון, ובנוסף, הרגשתי שאני זוכה להיות יהודיה מתוך בחירה. בינתיים גם שי החל בתהליך של התקרבות ליהדות, עברנו להתגורר בדירות נפרדות, ושי החל ללמוד במכון מאיר".

חתונתם הייתה מרגשת מאוד, ונערכה כדת משה וישראל. "הקב"ה ממש הביא אותי מקצה העולם ומשך אותי כדי שאכיר את שורשיי ואצטרף לעם היהודי", מבהירה חנה בהתרגשות. "אין דבר נפלא יותר מלחוש את הזהות היהודית".

כיום מתגוררת חנה עם בעלה בארץ, הם הורים לשלוש בנות וזוכים לנהל בית יהודי כשר וטהור. "כאמא יהודיה אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשהילדות שלי מציצות במוצאי שבת מהחלון וסופרות את הכוכבים", היא מגלה, "ואני מודה לקב"ה על שהביא אותי לכאן ובחר בי להיות בתו".